14 דצמבר 2006 | 10:23 ~ 11 תגובות | תגובות פייסבוק

התחזית: שלג

את מה חשבתי על “מעבר לכל דימיון”, הסרט החביב אך הלא מספיק מבריק עם וויל פארל, ועל “החופשה”, הסרט הרע אבל הלא ממש נורא עם קמרון דיאז, תוכלו לקרוא כאן.

וזו ביקורתי על “תזיזו ת’רגליים” המצוין. מתוך גיליון “פנאי פלוס”, 13.12.2006

מועדון הקיסרים
חד וחלק: “תזיזו ת’רגליים” הוא סרט האנימציה הטוב של 2006. והוא מחזיר לעסקים את הבמאי ג’ורג’ מילר, אחרי גלות קפואה של שמונה שנים. והוא לא רק יפה, מהנה, מרגש ובוגר, יש לו גם מסר חינוכי שקשה לעמוד בפניו. והוא יזכה באוסקר. השתכנעתם?

ג’ורג’ מילר, במאי אוסטרלי שלמד רפואה במקור*, הוא עילוי. אני כותב את זה מפורשות כי נוכחותו המחודשת של מילר בחיינו דורשת הקדמה: הוא ביים עד כה רק שבעה סרטי קולנוע והשבוע מגיע למסכינו סרטו הראשון זה שמונה שנים. סרטו הקודם, “בייב בעיר הגדולה” היה כשלון כה צורב, וזכה לביקורות כה לא אוהדות, שזה רק צדק פואטי שמילר חוזר עכשיו למסכים עם הלהיט הגדול של העונה, “תזיזו ת’רגליים” (שם עברי קצת דבילי לסרט כה מבריק; מצד שני השם המקורי, “Happy Feet”, לא ממש יותר מוצלח). מכיוון שקהל היעד העיקרי של “תזיזו ת’רגליים” היה בפעוטון כשמילר ביים את סרטו הקודם, הנה הקדמה קצרה.
ד”ר מילר מביים סרטים על דמויות בודדות שיוצאות למסע בלתי אפשרי להצלה. הגיבורים שלו הם בין נביאים למשיחים. נושא נוסף שמעסיק אותו הוא המאבק התמידי – אבל מנקודת מבט אנושית, לא פשיסטית – בין פלגים עוינים על כדור הארץ שלנו. הוא הבמאי של טרילוגיית “מקס הזועם”, זו שהפכה את האנטישמי-השיכור-המוכשר-הכריזמטי-המניאק-שאת-שמו-אין-להזכיר, לכוכב-על (“מקס הלוחם בדרכים” מ-1981, הסרט השני בטרילוגיה, הוא המשמעותי והמצוין מבין השלושה). “מקס הזועם” המתרחש אי שם בעתיד, מחזיר את האנושות למצב של שבטים. העולם צחיח, כל משאביו התכלו. במסווה של סרט פעולה ברוטלי, יצר מילר – עדיין במאי אוסטרלי בשלב הזה – את אחת האלגוריות האקולוגיות המודרניות המבריקות, רבע מאה לפני “אמת מטרידה” והקמפיין הירוק של אל גור. “המכשפות מאיסטוויק” היה סרט אימה קומי שעוסק במלחמת המינים. הגברים הפסידו. “השמן של לורנזו”, העוסק בסיפורו האמיתי של אב שיוצא למצוא תרופה לילדו החולה, הוכיח שגם כשמילר חוזר לשורשיו הרפואיים ומביים דרמת מחלה מרטיבת עיניים הוא עדיין עושה את זה באופן סוחף ומותח. ב-1995 פנה מילר לסרטי הילדים ויצר את “בייב”, אגדה מחממת לב על חזיר שרצה לזכות בתחרות כלבים. מילר עיבד את ספר הילדים לתסריט והפיק, אבל לא ביים. הסרט הפך ללהיט ענק. את סרט ההמשך מ-1998 ביים מילר בעצמו וכאן נתגלה הפנצ’ר בגלגל: מילר יצר סרט חכם מדי. במקום סרט ילדים שטוף שמש על חזירון חמוד, לקח מילר את מעריצי החזרזירון בייב למסע אפל שהיה מבהיל אפילו את האחים גרים. בבסיס הסרט היה מסר מבעית שהילדים והוריהם לא היו מוכנים להתמודד איתו: בני האדם מתייחסים לחיות באופן מחפיר.
שמונה שנים אחרי, הוא חוזר עם “תזיזו ת’רגליים” ששום דבר בקמפיין השיווקי שלו לא יכין אתכם למה שהסרט באמת מכיל. מבלי להרוס לכם את ההפתעה שציפתה לי באולם הקולנוע אוסיף רק באנחת סיפוק גאה ומרוצה: מילר הוא לא רק וירטואוז קולנועי (שבמקרה הזה מביים סרט אנימציה), הוא גם יוצר חכם, נטול פשרות ועם לב ומצפון יוצאי דופן. ההצלחה העצומה של “תזיזו ת’רגליים” בקופות באמריקה, שם הוא בילה שלושה שבועות במקום הראשון, מוכיחה שלא רק שמילר למד את הלקח, ומחליק את מסריו עם כפית סוכר (חום, אורגני), אלא שגם הקהל כבר בשל לקבל אותו.
דמיינו סרט אנימציה הוליוודי שהושקעו בהפקתו שנות עבודה ומאות מיליוני דולרים, ושעמותות כמו “אנונימוס”, המוחות נגד התעללות בבעלי חיים, יאמצו בחום אל ליבם? דמיינו סרט מענג ומהנה, הרפתקאה קולנועית אדירה, שמצליח להעביר לא פחות מסרים אקולוגיים חינוכיים מ”אמת מטרידה” התיעודי, לא פחות אמירות פרו-צמחוניות מ”פאסט פוד” הלוחמני ומלמד אתכם, בדרכים עקיפות לחלוטין, על אורחות חיי הפינגווינים מאשר הסרט התיעודי המייגע “משפחת הקיסרים” שהפך ללהיט מפתיע בשנה שעברה. וכל זה במיוזיקל. עד כמה “תזיזו ת’רגליים” ייחודי? נגיד כך: מילר ב”תזיזו ת’רגליים” עושה לפינגווינים מה שטאקשי קיטאנו עשה לסמוראים ב”זאטואיצ’י”.
כל מי שראה את הטריילר יכול לדמיין בעצמו את הסרט: במושבה של פינגווינים קיסריים בקוטב נולד פינגווין יוצא דופן – הוא לא יודע לשיר. במקום זאת הוא מבטא את שמחתו באמצעות ריקוד. אך הקהילה מתקשה לקבל את זה והפינגווין הקטן הופך דחוי ומנודה. נשמע כמו סרט פשוט ותמים המלמד אותנו לקבל את השונה, נכון? זו אפילו לא ההתחלה. זכרו, בסרטיו של מילר הגיבורים יוצאים להציל את העולם. והפינגווין המרקד שלנו יוצא למסע שאת פיתוליו העלילתיים לא הצלחתי לצפות מראש. לרגעים הסרט נהיה, בדיוק כמו בכל סרטיו של מילר, די קודר ומטריד, בכלל לא פסטיבל שירי הפינגווין שככזה הוא שווק. ובגלל שאני רוצה שתהיו באותו מתח בו אני הייתי אפילו לא אספק לכם את הנחמה שבגילוי האם יהיה סוף טוב או למסעו המפרך של הפינגווין. זכרו, זה אינו סרט של דיסני.

* אל תבלבלו עם הבמאי האוסטרלי האחר בשם ג’ורג’ מילר, שביים סרטים בינוניים ורעים, כמו “הסיפור שאינו נגמר 2″ ו”האיש מנהר השלג”.

11 תגובות ל - “התחזית: שלג”

  1. ליאור 14 דצמבר 2006 ב - 11:02 קישור ישיר

    אז מה ג’ורג’ מילר עשה שמונה שנים? אני אוהב את כל הסרטים שלו (את בייב 2 לא ראיתי) חוץ מאשר את “כיפת הרעם”, שהוא פשט סרט מאכזב, בעיקר אחרי שטף האדרנלין של מס’ 2. מעניין שהוא לא חזר לעבוד עם מל גיבסון אחרי שהסתיימה הטרילוגיה. הוא הבמאי שגילה אותו לעולם, אחרי הכל. ניתן היה לצפות לשיתוף פעולה פורה דוגמת סקורסזה-דה נירו.
    שכחת להזכיר את הסגמנט הנפלא והמפחיד שביים ב”אזור הדמדומים”.

    ובנוסף, האם יש תקדים לבמאי live action שעובר לביים סרט אנימציה? נראה לי שזה די יוצא דופן.

    רוה לליאור: הקרדיט על גילוי גיבסון הולך במשותף למילר ולפיטר וויר. ובמאי לייב קשן שעברו לאנימציה: רוברט זמקיס (“רכבת לקוטב”, “בייוולף”) וסטיב אודקרק (“בלאגן בחווה”), בשליפה.

  2. אודי 14 דצמבר 2006 ב - 11:44 קישור ישיר

    ועכשיו כמובן גם לוק בסון

  3. הפינגווין 14 דצמבר 2006 ב - 14:42 קישור ישיר

    טים ברטון.

  4. הפינגווין 14 דצמבר 2006 ב - 14:43 קישור ישיר

    בעצם, ברטון התחיל באנימציה, אז הוא לא מתאים לרשימה. עמכם הסליחה.

  5. ליהיא 15 דצמבר 2006 ב - 1:26 קישור ישיר

    רק תגובה קטנה ל”החופשה” – כן, הסרט לא משהו….אבל כל סרט שמאזכר את איירין דאן, ברברה סטאנוויק, The Lady Eve וHis Girl Friday….. אני חייבת להעריך אותו קצת 🙂 ב’ואנה איך התמוגגתי בקולנוע!

  6. דניאל פאיקוב 15 דצמבר 2006 ב - 1:57 קישור ישיר

    אז הכשרון של ננסי מאיירס מתבטא בזה שהיא… מכירה שמות של סרטים קלאסיים? מזל שהיא לא טרנטינו, אחרת הצופים היו מגלים הרבה פחות התמוגגות.

  7. ליהיא 15 דצמבר 2006 ב - 8:06 קישור ישיר

    שים לב שזה די הדבר היחידי שהזכרתי…זה לא אומר טובות על הסרט. אבל כן, זו היתה בעיני נקודת חסד.

    ודרך אגב הייתי בין הבודדים (אם לא היחידה) שלמעשה הכירה את הסרטים והשחקניות הנ”ל. אז לא נרשמה התמוגגות רבה חוץ ממני. 😉

  8. דניאל פאיקוב 15 דצמבר 2006 ב - 13:14 קישור ישיר

    אולי לא בקרב הצופים בישראל, אבל בוודאי הצופים האמריקאים מכירים את הסרטים האלה יותר לעומק. קראתי מספר ביקורות שהזכירו את הנקודה הזאת ואף אחד מהמבקרים לא קרא לזה נקודת חסד, אלא נסיון פתטי להתחנף לקהל.

  9. אסף רזון 18 דצמבר 2006 ב - 9:51 קישור ישיר

    יאיר שלום,

    ראיתי את הסרט בזכות המלצתך, והוא אכן נפלא.

    רק אותי שעשע שהמפיקים לקחו שני אוסטרלים לדבב את הגיבורים בעלי השמות האמריקנים-המיתולוגים ממפיס ונורמה-ג’ין?

    וחוץ מזה, הקליפ הזה כנראה יצחיק את כל בוגרי הפקולטה לקולנוע בת”א – סטודנטים הפיקו מחווה למרצה אהוב…

    http://tinyurl.com/ymw93y

  10. אסף רזון 18 דצמבר 2006 ב - 10:13 קישור ישיר

    הערה נוספת: חדי העין שיתעקשו להישאר בכותרות, יגלו שאת ה-Elephant Seal מגלם סטיב ארווין, ציד הקרוקודילים ז”ל (בתפקידו האחרון כנראה). הסרט גם מוקדש לזכרו.

  11. ג'ק 23 דצמבר 2006 ב - 23:16 קישור ישיר

    מעבר להיותו סרט נהדר, ומעבר מסרים האקולוגיים, הסרט גם נותן הרבה רמיזות שהדחוי בחברה הוא הלא נוצרי והומוסקסואל. כל הקטע שהאב אומר לממבאלס להיות מישהו אחר והוא אומר לו שהוא לא יכול( שמאד הזכיר את השיחה בבית ההורים באקסמן 2), ריב בין גלוריה לממבאלס שהוא אומר לה שהוא לא חושב שהוא יוכל ליצור איתה משפחה “רגילה” אם בכלל, וגם זה שהפינגוינים המבוגרים נראים כמו נזירים מאיימים( ” תפסיקו אם הטקסים הפאגניים”, אולי אפילו היוצרים לא התכוונו לזה ובכלל כל הראייה שלי של החלק הזה של הסרט היא בגלל שבאמת יש דחויים בחברה שלנו, ולכן אני מקשר אותם לטכניים הללו.


השאירו תגובה