21 דצמבר 2006 | 11:39 ~ 17 תגובות | תגובות פייסבוק

הגברים שמאחורי השמש

“ילדים קטנים”, סרטו השני של השחקן לשעבר טוד פילד, מככב כבר ברשימות הסרטים הטובים של השנה אצל מבקרי קולנוע אמריקאיים ובמועמדויות לגלובוס הזהב, אבל הסרט – שיוצא היום בארץ – עיצבן אותי.
יצאתי מהצפייה בו עם צוואר תפוס. הוא נורא הלחיץ אותי. הוא השפיע עליי מבחינה פיזית. אני מניח שזה ייאמר לטובתו. ואכן, מבחינות רבות זה סרט לא רע. אבל יש בו משהו שאני מתייג תחת “בינוני” או “לא מספיק”. הוא מנסה, הוא משתדל, ובלא מעט רגעים הוא גם מצליח. הוא מורט עצבים, ולאו דווקא באופן חיובי, כבר מההתחלה. הוא לוחץ נורא חזק, ובאופן כמעט שטני, על הכפתורים שלנו ליצירת מתח והזדהות. לסרט קוראים “ילדים קטנים”. לשני הגיבורים יש ילדים קטנים. ויש באזור פדופיל. האם יאונה רע לילדים? אבל כשמגיעים לסוף ומנסים לאזן את כל האלמנטים מגיעים לריק גדול. פילד – שזכה לשבחים גם על “בחדר המיטות”, דרמת הנקמה שלו שממש לא חיבבתי – בונה מולנו פצצה. ובכל סצינה הוא מעמיס עליה עוד ועוד חומרי חבלה. מצמיד לה ברגים ומסמרים. ברור לנו שכשהפצצה הזאת תתפוצץ, ההרס הנפשי והרגשי של הצופים ושל הגיבורים יהיה איום. אבל הפצצה לא מתפוצצת. אבל היא גם לא מנוטרלת. היא פשוט נשארת מונחת שם, כאילו שכח הבמאי את מעבדת הנפץ שהוא יצר מולנו. אני הרגשתי מרומה. הרגשתי תחושה של זיכוך מזויף. של פתרונות קלים. של חוסר אומץ. טוד פילד רצה ליצור רומן פרברי סבוך ורב פרטים, כמו אותם ספרים אמריקאיים העוסקים בחיים הקטנים של הפרברות המתוסכלת, אבל מנסים להגיד דרכם דבר או שניים על החיים שלנו, של כולנו (על העובדה שכל אחד מאיתנו הוא דג גדול שטורף דג קטן ונטרף על ידי דג גדול יותר), אבל הוא עושה את זה באופן לא ממש חכם. לרגעים הוא מוצלח כבמאי, אבל הוא בינוני כסופר והוגה דעות. הסרט הזה רדוד כמו מי בריכת הפעוטות שבה מתרחשות הסצינות הכי טובות בו.

“ילדים קטנים” – והשאלה שצריכה להישאל היא מי כאן הילדים הקטנים, הילדים או הוריהם שעושים את כל השטויות – מבוסס על ספר מאת טום פֵּרוֹטה. זה פרט חשוב, כי אותו פרוטה כתב את הספר “Election” שעליו ביסס אלכסנדר פיין את הסרט המעולה באותו שם, בו ריס וויתרספון היא תלמידה נמרצת מדי המתמודדת על נשיאות מועצת התלמידים, ומתיו ברודריק הוא המורה שמנסה לחבל במאמציה. “בחירות” (או בשם הווידיאו שלו בארץ: “בחירות או לא להיות”) הוא סרט ארסי, ציני, משתמש בקריינות באופן מבריק ואירוני, ומשתמש בדינמיקת בית הספר – בה גם התלמידים וגם המורים מתנהגים כמו ילדים קטנים – כמטאפורה למניעים המזינים את מערכות היחסים שלנו בחיים. אבל “ילדים קטנים” חף מהווירטואוזיות התסריטאית והקולנועית של אלכסנדר פיין וג’ים טיילור. את התסריט כאן כתב פרוטה עצמו יחד עם פילד. פילד, שנמשך לספרות אמריקאית מלודרמטית בת זמננו, כותב ומביים ביתר חשיבות עצמית. הוא מטיח את הסאבטקסט בפני הצופים. הסרט הזה מוגש לכם לעוס. באחת הסצינות, למשל, מנתחת הגיבורה את “מדאם בובארי” של פלובר ומנסה להציע לו קריאה חתרנית: מדאם בובארי כגיבורה פמיניסטית. או.קיי, זה קצת שקוף, אבל זה טוען את הסרט במתח מעניין לגבי ההמשך. הבעיה היא שהמתח הזה לא מגיע למיצוי. הסרט הזה מעמיד פנים שהוא יצירה משמעותית, אבל בסופו של דבר הוא פריט דקורטיבי, כמו שעון הפורצלן הקיטשי שמופיע בו מדי פעם כמוטיב חוזר. זהו סרט שנועד לגרום לבורגנים להרגיש רע עם עצמם, ואז טוב עם עצמם. זה סרט צבוע. איפה זה ואיפה תחושת הצריבה החומצתית שהותיר אחריו “בחירות” של אלכנסדר פיין.
השוו את “ילדים קטנים”, למשל, ל”סופת קרח” הנפלא של אנג לי, על פי תסריט של ג’יימס שיימוס שעובד מספרו של ריק מודי. זה כמעט אותו סיפור. אלא שאנג לי הוא קולנוען אמיתי, משורר, ופילד קצת מסתמן כאמן באחיזת עיניים. זה נראה ונשמע כמו סרט אמיתי, ולרגעים גם כסרט טוב, אבל בסופו של דבר הוא אריזה חלולה. הדמויות אמנם מעוררות הזדהות. בהחלט. התסכול שלהן נראה אמיתי, והן מבוצעות היטב ובחמלה גדולה. חלק מהן, לפחות (דמויות המשנה כתובות ומבוצעות ממש רע, למשל בעלה של ווינסלט, או הקלפטע הבלונדינית הצדקנית).

בואו נבדוק למשל את תחילת הסרט. היא דווקא מבטיחה טובות. אנחנו נמצאים בסוברביה, פרברלנדיה, אזור אמיד ומטופח, מהסוג שכבר למדנו, משנים של ספרות וקולנוע אמריקאיים, שהוא ערש התסכול וההדחקות של הבורגנות, זו שהגשימה את החלום האמריקאי ועכשיו שואלת בתסכול “מה הלאה?”. ואכן, לכל דמות בסרט יש קופת שרצים. קלישאות של קופות שרצים, אמנם (אוי ואבוי! פורנו באינטרנט!), אבל ניחא.
הפתיחה: תקתוקי שעון. עריכה מהירה על פני המון שעונים. אוסף שעונים. צפירת רכבת באופק. אנחנו עוברים למבט על פני הפרבר מתוך חלונותיה של רכבת נוסעת. תקתוק שעון, רכבת נוסעת. תקתוק. רכבת. המתח נבנה מהשנייה הראשונה: מישהו כאן סופר לנו לאחור. השכונה הזאת מנותקת, הגישה אליה היא ברכבת. פסי הרכבת הם גדר התיל התוחמת את הספארי האנושי הזה. כן, ו….? לאן אתה לוקח את הדימויים האלה? זהירות, ספוילר: לשום מקום.
אחרי שתראו את הסרט, אנא ענו לי על השאלות הבאות: מה תפקידו של הילד שאביו נהרג בלבנון? למה בנו של פטריק ווילסון חובש תמיד כובע ליצן? למה בורחת הבייביסיטר של קייט ווינסלט כשהיא שבה ממסע הניאוף שלה? מה למדנו מהדייט בין הפדופיל וזאתי מ”אושר” של טוד סולונדז? והקריין – מה הסיפור עם הקריין? זה נשמע כמו פרודיה על קריינות בסרטים, בדומה לקריינות של אמה תופסון בראשו של וויל פרל ב”מעבר לכל דמיון”.
ואם להיות אורי קליין לרגע: מה מנסה הסרט להגיד על הגבריות האמריקאית? שהנשים מסרסות את הגברים? שגבר מובטל המגדל את בנו בשעה שאשתו היפהפיה מנהלת קריירה מצליחה, מרגיש פחות גבר? בגלל זה הוא מנסה לעשות דברים ילדותיים, כמו משחק פוטבול, מרדף אחר פושעים, רומן עם אשת השכן וקפיצות עם סקייטבורד? ובאותה עת: האם גברים שסורסו על ידי אמהותיהם יהפכו לפדופילים שלא מסוגלים לנהל קשר עם בנות גילם? מוטיב הסירוס והדה-מסקוליניזציה בסרט פשוט מביך בפשטנות ובבוטות שלו.
יש ב”ילדים קטנים” שני סרטים לא רעים: סיפורם של ווילסון + ווינסלט וסיפורו של הפדופיל שמנסה להילחם בעצמו אך לא מצליח. אבל החיבור בין שני הסיפורים, לפחות באופן שבו הוא נעשה בסרט, הוא מניפולציה נחותה. המסר הוא “אנחנו נמצאים בסכנה מתמדת, יש מישהו שאורב לנו בחוץ”. או.קיי, נניח, אם שיטות הפחדה זולות הן הטקטיקה הרטורית שלך. אז לאן אתה הולך עם זה? “ילדים קטנים” לא הולך עם זה לשום מקום. הוא פשוט הולך הביתה.

*
*
*

נ.ב: הסרט הזה מלוהק נפלא. השחקנים נהדרים. הסצינות בין ווילסון לווינסלט מעולות, וכך גם בין הפדופיל לאמא שלו. לכן בתוך כל זה משונה למצוא את השחקן נוח אמריך מגלם את דמות השוטר לשעבר שהופך לוויג’ילנטה לעת לילה. הוא לא שחקן טוב, האמריך הזה. הוא הציק לי עוד בתור החבר הטוב של ג’ים קארי ב”המופע של טרומן”. אמריך הוא אחיו של טובי אמריך, התסריטאי של “תדר גבוה” (סרט שאני מאוד אוהב), שהפך לאיש התוכן הראשי של אולפני ניו ליין (אחרי שמייקל דה לוקה, האיש ששם את ניו ליין על המפה, הועף משם). טובי אמריך הוא גם המפיק האחראי של הסרט הזה. האם הוא סידר ג’וב לאחיו הלא ממש מוכשר?

נושאים: ביקורת

17 תגובות ל - “הגברים שמאחורי השמש”

  1. עידן 21 דצמבר 2006 ב - 11:59 קישור ישיר

    אני דווקא חושב שסופת קרח הוא סרט מעיק עם גישה קלינית מדי לנושא שבו הוא עוסק. סרט שאפשר להעריך ולהתפעל ממנו בלי ממש להנות ממנו.גם את בחדר המיטות לא אהבתי במיוחד.

  2. דני 21 דצמבר 2006 ב - 12:09 קישור ישיר

    אני היחיד שרואה אלמנטים מתוך עקרות בית נואשות בתוך ילדים קטנים?
    המון אלמנטים!!!

  3. ברווז גומי 21 דצמבר 2006 ב - 13:24 קישור ישיר

    אני היחיד שחווה את תופעת הבאנר הנעלם מצדי הבלוג?

  4. גריידון קרטר 21 דצמבר 2006 ב - 13:29 קישור ישיר

    בעניין אחר,
    גם האנגלים עלו על הקשר הישראלי

  5. הפינגווין 21 דצמבר 2006 ב - 14:33 קישור ישיר

    את בחדר המיטות מאוד אהבתי, את סופת קרח לא כל כך. למרות האמון שיש בי ביכולות הבימוי והכתיבה של טוד פילד, אני מודה שקיים אצלי חשש מסוים מצפיה בילדים קטנים. בדרך כלל, סרטים שאמורים להיות עוכרי שלוה גוררים ממני בעיקר גלגולי עיניים, כאילו אני באיזו תחרות עם הבמאי, מי מגיב בצורה הפחות צפויה. אני אראה את הסרט, אבל כנראה שאחכה לדויד.

  6. ניר 21 דצמבר 2006 ב - 15:26 קישור ישיר

    ראיתי את הסרט הזה לפני שבוע בהקרת טרום בכורה בקורס של האוניברסיטה הפתוחה בסינמטק ת”א. בהחלט עקרות בית נואשות פוגש את קטיפה כחולה.
    ספוילר

    בהרצאה לפני הסרט המרצה אמר שהסרט הזה הוא מלודרמה, ומציית לכל חוקיה. ולכן, על חריגה ממסגרת המשפחה המסורתית האמריקאית צריך לבוא עונש. לאו דווקא החוטא נענש, אבל מישהו צריך להענש. ובסוף הכל חייב לחזור למצב המקורי.

    בעיני, מספר דברים הפריעו לי בסרט –
    א. הדמות של קייט ווינסלט אמורה להיות אישה פשוטה, ההפך מאישתו של אהובה. והיא לא… לא מספיק לפרוע לה את השיער, היא עדיין נראית כמו ונוס של בוטצילי. (והיא שחקנית נפלאה).
    ב. הסרט מסמפט את הפדופיל בצורה שממש קשה לצפיה. זה נכון שמבחינה סוציאלית כללית גם אני רוצה שהוא לא יסבול בגלל פשע שהוא כבר נענש עליו, אבל נראה מישהו שהוא הורה לילדים קטנים מוכן שפושע מין ישחה עם ילדיו בבריכה.
    ג. העם עוד מישהו ראה הקבלה בין הסירוס של רוני בסוף לבין צליבתו של ישו?
    ד. הסיום של הסרט נראה ממש מודבק, ונהיה קיטשי להפליא. במיוחד השורה של המחליק על הסקייטבורד – “אינני זקוק לו עוד”, בנוגע למכתב לאשתו. למה?! כי הוא סיפק את החוסר שלו באמצעות גלישה על סקייטבורד? זה היה הכל?
    ה. האם בסוף הדמות של קייט חזרה הביתה כי היא הבינה מה יכול לקרות לבת שלה בחוץ, או בגלל שהיא הבינה שגולש הסקייטבורד לא יגיע?
    ו. הסרט הקודם בקורס היה ‘בבל’ ולא יכולתי שלא לראות את הדימיון ביניהם. האם כבר אין סרטים במבנה לא של אלטמן, כלומר מארג של סיפורים ודמויות?

    אבל למרות הכל, נהניתי. הסרט באמת נהנה משחקנים נפלאים, והוא זורם למרות הכל.

  7. סיון 21 דצמבר 2006 ב - 15:29 קישור ישיר

    יאיר רוה, אני מצטערת שאני לא עיניינית אבל אני קוראת ברגעים אלה את הביקורות סרטים האחרונות שלך בפנאי פלוס…
    ואני חייבת להגיד שהן מאוד קשוחות יחסית לזה שהן נראות לי לגמרי שטויות.
    זאת אכן דעה שלי, אבל קשה לי לראות את הדעה שלך מפורסמת ככה כעובדות שאין בה טיפת עדינות.

    דבר אחד שאני לא מבינה, בתור מבקר סרטים כל כך מנוסה, איך אפשר להגיד שהסרט הראשון של ספיידרמן, שהיה חמוד מאוד אבל מלא בטעויות, הוא טוב לעומת אחרים טובים שקטלת חזק…??

  8. יניב אידלשטיין 22 דצמבר 2006 ב - 12:55 קישור ישיר

    אם אפשר להגיב גם לתחזית הקופות של יאיר ל-2007. אחת התחזיות נראית לי שגויה בבירור: הסרט של הסימפסונים יהיה להיט ע נ ק. יעבור בכיף את ה-200 מיליון דולר. אין לי ספק בכך.

  9. רון 22 דצמבר 2006 ב - 21:39 קישור ישיר

    נעשה נורא אופנתי להכניס פדופיל לסרטים אמריקאיים, עלאק אומנתיים. מי רוצה להמר שגם בעונה הבאה של “עקרות בית נואשות” יצטרף לשכונה איזה פדופיל שאחת האמהות תמריד את כל השכונה נגדו? כרגיל, הכל ברמה השטחית והחיצונית ביותר.
    טוד פילד, למרבה הצער, הוא לא טוד סולנז ואפילו לא טוד היינס. את “ילדים קטנים” אני כבר אראה בדי.וי.די.

  10. פלאפי 23 דצמבר 2006 ב - 2:53 קישור ישיר

    ספוילרים לעונה 3 של “עקרות בית נואשות”:

    רון, זו חוכמה קטנה מאוד לצפות בפרקים בקצב של אמריקה, ולפיהם לנחש את תוכן הפרקים שישודרו בעתיד בארץ.

    מצד שני, אורי גלר עשה מזה קריירה.

  11. רון 23 דצמבר 2006 ב - 11:51 קישור ישיר

    אני ממש לא ראיתי את העונה החדשה של “עקרות בית נואשות”. מחכה לשידור שלהם ב-יס.
    אני פשוט הנחתי שיהיה איזה פיתול פדופילי בעלילה…כי זה נעשה נורא אופנתי. מסתבר שצדקתי.

  12. חן חן 23 דצמבר 2006 ב - 14:21 קישור ישיר

    הטופ טן של “טיים”. שימו לב בעיקר לשני האחרונים
    TIME Mag Top Ten
    1. Letters from Iwo Jima
    2. Borat
    3. The Departed
    4. United 93
    5. The Queen
    6. Pan’s Labyrinth
    7. The Good Shepherd
    8. Cars
    9. District B13
    10. Curse of the Golden Flower

  13. אור 23 דצמבר 2006 ב - 17:50 קישור ישיר

    אהבתי את בחדרי המיטות (אחד מהאמריקאים הכי חזקים) ושנאתי את סופת קרח אבל אני לחלוטין מסכים עם כל מילה בביקורת של יאיר. על אף שאני סלחן יותר כי משהו בקצב של פילד והדרך שבה הוא מספר סיפור (יותר בסרט הבכורה שלו, האמת) ממש שובה אותי.
    חוץ מזה, אם אתה כבר מלהק את ג’ניפר קונלי לסרט שלך, עשה בה שימוש נבון יותר. היא ממגנטת, האישה הזאת, והתפקיד המעוך שלה לא עושה לה צדק.

    זו דעתי, בכל אופן…

  14. ליהיא 23 דצמבר 2006 ב - 21:29 קישור ישיר

    יאיר, מעננין אותי לשמוע מה אתה חושב על מה שמאיר שניצר כתב ב”פרומו” של אתמול. הוא אהב את הסרט עד כדי כך שהוא חושב שמגיע לוינסלט לקחת את האוסקר על פני הלן מירן(!!).

    אני כנראה בין שניכם. הסרט עצבן אותי אבל בשורה התחתונה אני שמחה שראיתי אותו.

  15. עופר ליברגל 23 דצמבר 2006 ב - 23:14 קישור ישיר

    אהבתי את “ילדים קטנים” (פחות משאהבתי “בחדר המיטות” ו”סופת קרח”), למרות שאני מסכים עם חלק מהביקורת שלך, משהו בחיבור בין שני הסיפורים לא עובד,נוח אמריך אכן מוריד את רמת המשחק בסרט, הקריינות מיותרת רוב הזמן.
    מצד שני (יתכנו ספוילרים בהמשך התגובה), אני דווקא מצאתי פואטיות בלא מעט רגעים בסרט- הסצנה הראשונה ליד הנדנדות, לחיצת היד כמגע היחד בבריכה, הסצנה בה וינסלט נוגעת בטעות או לא בטעות בחזה של וילסון, הסצנה עם הפדופיל בבריכה, העריכה בין הדיון ב”מאדאם בובארי” לסצנת מין בהם היא שואלת אותו האם אשתו יפה, הפדופיל מאונן בסוף הפגישה, הילדים השוכבים זה לצד זה באורחת הערב המשותפת, הרגע בו קונלי מבינה שיש רומן (שהיה עובר גם בלי הוויס-אובר), הסצנה בין וינסלט לפדופיל בגן הילדים.
    אני חושב שהבדל הגדול בין “ילדים קטנים” ל”סופת קרח” הוא שספות קרח עוסק בחברה שחווה מהפכה של מתירונת מינית ולא ממש יודעת איך להתמודד עם כך, בעוד שב”גיבורים קטנים” המהפכה המינית כבר עברה ויש חזרה להחבאה של כל המיניות.

  16. ג'ק 19 ינואר 2007 ב - 15:31 קישור ישיר

    אני אישית ראיתי את ילדים קטנים כסרט שעוסק בדיסוננס שיש בין סטייה לחברה. כשאני אומר סטייה, אני מתכוון למעשה מחוץ למוסכמות החברתיות, זאת אומרת גם בגידה היא סטייה. וכך הדמויות בסרט לא רוצות להתמודד עם מצבם הן מעדיפות לברוח אל הסטייה, או יותר נכון אל הניתוק. והדמות היחידה שהיא אינה” חברתית” היא הדמות היחידה שמנסה להתמודד עם הסטייה שלה ועם חוסר האתאמתה לחברה. אני חושב שהרגע הכי זק בסרט הוא הרגע שבו ווינסלט רואה את הפדופיל על הספסל אחרי מות אימו. באותו רגע היא מבינה שאם היא תמשיך במסלול חייה ( לברוח עם המאהב) היא גם תהפך לאדם שהוא מחוץ לנורמה, מחוץ לחברה, וכשהיא רואה אותו היא מבינה שלהיות מחוץ לחברה, זה להיות לבד, ואת זה היא לא רוצה, ולכן הכל צריך לשוב על כנו, לא כי זה נכון, אלא כי אף אחד לא רוצה להיות לבד. וזה מסר דיי ציני ואפל, אך הוא פוגע.
    אני חושב שהמשחק בסרט מצויין, ויש רגעים נהדרים של בימוי, אבל באמת שהחיבור בין הסיפורים אינו טוב,וגם הבימוי נוטה לאגרסיביות אשר לא מתאימה לסרט שכזה, דווקא העדינות שהייתה בחדר המיטות הייתה גואלת את סרט זה.

  17. Latrina Seavy 7 פברואר 2011 ב - 4:04 קישור ישיר

    Your website is great! This post really caught my eye when I was searching around. Thanks for sharing it.


השאירו תגובה ל - ג'ק