יהודים עושים סרטים
לעזאזל הווירוסים האלה. הפוסט הזה היה אמור לעלות ביום חמישי אחרי הצהריים, אבל וירוס, לא מהזן האינטרנטי, שיתק אותי.
פסטיבל הקולנוע היהודי נגמר אתמול בירושלים. אני קורא לו ביני לבין עצמי "פסטיבל סרטי השואה". כי מה הם יהודים אם לא ניצולי שואה? ואכן, למרות כוונותיי לצפות בסרטיהם של צמד הוורהובנים, פול ומיכאל, טרם הצלחתי להביא את עצמי לזה. אני מניח שזה יקרה בקרוב.
מה שכן ראיתי מבין סרטי הפסטיבל היו שלושה סרטים שונים מאוד זה מזה, שלושתם מסוגת הנון-פיקשן, ושלושתם מרתקים, גם אם לא נטולי פגמים.
1. "סקיצות של פרנק גרי". סידני פולאק, הבמאי של "שלושת ימי הקונדור", מביים את סרט התעודה הראשון שלו על המגה-ארכיטקט פרנק גרי, שהוא במקרה גם חברו הטוב. זה השיעור הראשון בבית הספר לדוקומנטריסטים: האם יש לך נגישות למושא התיעוד? ולפולאק היתה. הייתם מצפים שהידידות שלהם תניב סרט אינטימי, חשוף, אישי. אבל לא. אולי זה השיעור השני בדוקומנטריזם: קירבה דווקא מעוורת. הבמאי המיודד עם מושאו מגונן עליו יותר מכפי שהמושא היה מגונן על עצמו מול עדשתו של מתעד זר. ובכל זאת, יש משהו מרתק בהתבוננות פשוטה, ולרגעים פשטנית, באדריכל הגרנדיוזי ביותר שפועל כרגע בעולם, אולי האדריכל היחיד בעולם ששמו מוכר לקהל הרחב, שעבודותיו קלות לזיהוי. וכשמתבוננים בו עובד, עם פיסות קרטון ביצוע כסופות בססטודיו שלו, הוא נראה כמעט צנוע. רק כשמגלים בהדרגה את המנגנון העצום שעומד מאחורי המותג "פרנק גרי" (ובעיקר מחלקה טכנית שכותבת לכבודו תוכנות מיוחדות, שבוודאי עוד יעשו מהפכה בתחום האדריכלות ועיצוב התלת מימד כשיהפכו נחלת הכלל) מבינים שאין שום דבר מינורי או אינטימי בעבודתו. מה שכן, הוא נראה איש שיחה מרתק ונעים, ואני כמובן חיבבתי במיוחד את השיחות בין גרי ופולאק בו הם מותחים קווי דמיון בין אדריכלות וקולנוע, שניהם מקצועות בהם אמן מנסה להגשים חזון בתוך מערכת כלכלית ותוך עבודת צוות עם אלפי אנשים נוספים, שיכולים לתרום לתוצאה הסופית או לחבל בה.
אבל מה הקשר של הסרט הזה ל"פסטיבל קולנוע יהודי"? האם העובדה שפולאק וגרי (במקור, גולדברג) הם יהודיים כדי להצדיק את הקרנת הסרט? האם זה תנאי הסף לקבלה לפסטיבל? ובכן, נדמה שיש סיבה טובה יותר: אחד הפרויקטים שנחשפים בסרט של פולאק הוא התכנון של גרי למרכז הסובלנות שהוא עומד להקים בירושלים. אם מישהו ייקח מצלמה ויתעד את גרי מגיע לישראל לבנות את הבניין הזה, ואיך הוא ניצב מול תעשיית הבניין הישראלית, הביורוקרטיה, והתורמים, אני בטוח שיהיה כאן סרט לא פחות מרתק.
2. "עיזבון". המתכון לסרט תעודה מושלם: א. סיפור שכשתספרו אותו לאנשים הם יגידו "אף תסריטאי לא היה יכול להמציא כזה דבר". ב. נגישות לתיעוד הסיפור הזה. ג. משאבים. ד. כשרון או ניסיון כדי להעביר את הסיפור באופן מושלם אל המסך. בבואו לביים את "עיזבון" לג'יימס מול היה הכל. טירון הוא לא: מול זכה באוסקר ב-1998 על הסרט הראשון שביים, "הימים האחרונים", על גורלה של יהדות הונגריה בשלהי מלחמת העולם השניה. סטיבן ספילברג הפיק את הסרט ההוא. גם לסרט הנוכחי יש קשר לספילברג: הוא עוסק בשתי נשים שהיו קשורות לאמון גות, מפקד מחנה הריכוז בפלאשוב, אותו גילם רייף פיינס ב"רשימת שינדלר". מוניקה הרטוויג היא בתו של אמון גת. היא נולדה אחרי שהמלחמה נגמרה ואביה הוצא להורג, והיא מעולם לא הכירה אותו. רק בגיל 11 היא למדה שאביה הוצא להורג בגלל שהרג יהודים. ורק כשהיתה כמעט בת 50 היא הבינה איזה מפלצת הוא היה כשהלכה לראות את "רשימת שינדלר". מול מתעד את מוניקה יוצרת קשר עם אשה בשם הלן, שגרה בארצות הברית, והיתה אחת משתי השפחות היהודית של אמון גת בווילה שלו מעל המחנה. מול מתעד את המפגש בין שתי הנשים על אדמת מחנה הריכוז. נכון, קל לראות איך הניסיון הקולנועי האמריקאי של מול מצליח לסחוט כל טיפת דרמה ודמעה מהסיטואציה. אבל מבעד למלודרמה המצלמות של מול חושפות דינמיקה מופלאה. בתו של הנאצי שמרגישה שהיא עצמה קורבן, אבל בד בבד חשה רגשות אשמה על תחושות אלה. ניצולת השואה שמנסה להיות כמה שיותר מרוחקת, אבל שהולכת ומתרככת מול ניסיונות ההתקרבות של האשה מהצד השני. ושפת הגוף של השתיים: בתו של הנאצי היא עוג ענק, גבוהה ומאיימת כמו אביה, אבל הליכתה שפופה ורצוצה. הניצולה קטנטנה, בוודאי ליד בת הנאצי המיתמרת מעליה בראש וחצי, אבל כולה כבוד עצמי זקוף וגאה. ובאמצע, האופן בו סרט עלילתי על השואה גורם לאנשים להקיץ מהתרדמת בה הם היו שרויים. האם באמת לא ידעה מוניקה מי היה אביה עד גיל 50, או שכשהגיע סרטו של ספילברג היא הבינה שהיא פשוט לא יכולה עוד לשאת את ההדחקה?
3. "שרה סילברמן – ישו הוא קוסם". אם יש מועדון מעריצים לשרה סילברמן, רישמו אותי אליו. קודם כל, ברכות לפסטיבל היהודי על ששילב סרט סטנד-אפ בתוכנייה שלו. מאוד לא טיפוסי. ועוד סרט כה לא אופייני למי שאני מדמיין שהוא קהל היעד של פסטיבל כזה. סילברמן בוטה, חסרת תקינות פוליטית, מנבלת את הפה, מנסה לזעזע. צוחקת על יהודים, שחורים, נוצרים, על אונס. והיא מעין אוקסימורון מהלך: ג'ואיש אמריקן פרינסס שמדברת כמו סוורית איטלקיה שגדלה באשפתות. הסרט הוא תיעוד של הופעת הסטנד אפ שלה. אם כי "סטנד אפ" הוא מושג לא נכון בהקשר הזה. זה מופע יחיד, מעין קברט, קומי-מוזיקלי. סילברמן לא מספרת בדיחות. היא מייצרת אנקדוטות הבוקעות מראשה של ליידי יהודיה ענוגה – ואחת השחקניות היפות כרגע באמריקה – ולכל סיפור יש טוויסט חולני שמופיע בסופו, הנאמר באופן כמעט אגבי. כאילו סילברמן לא מבינה מה כל כך שוקינג במה שהיא אומרת.
הנה קטע אחד מתוך ההופעה שלה, בו היא מדברת על בן הזוג הקתולי שלה (הקומיקאי ג'ימי קימל). והנה עוד קטע, בו היא מחליטה לספר את האמת על מרטין לותר קינג. ביו-טיוב תמצאו גם את השירים של סילברמן מתוך הסרט, אבל הם בעיניי הרגעים הפחות טובים בו. אני מקווה שהסרט שלה (שכבר אפשר להשיג בדי.וי.די כבר כחצי שנה) ישודר מתישהו באחד ערוצי הלוויין/כבלים. הוא מצחיק נורא.
והנה, רגע אחרי חנוכה ורגע לפני כריסמס, סילברמן בשיר (לא מתוך הסרט) על כריסמס וחנוכה. וכרגיל אצלה היא מצליחה להפוך גם את הנושא הכל-משפחתי הזה למלוכלך לחלוטין. אני מעריץ אותה!
הערה לסדר שמן הסתם תכליתה להימחק.. כרגיל..
נראה לי שכדאי לך למען הסדר הטוב ועל מנת שלא תישמע כמצטט פאמפלטים שהגיעו אליך מתוקף היותך מבקר, שתשתף את קוראי הבלוג בהארה מי זה בכלל הפרנק גרי הזה (מי זה רכטר, יאסקי, כרמלי, פיבקו, ספאדי, אתה כבר יודע שקפצת במיומנות כזו לגרי?) שאתה קורא לו (מתוך הדף אני מניח) מגה ארכיטק.. ז"א, במקום להפגין בקיאות מדומה בתחום שאתה לא מכיר, תן לקוראים דוגמא של פרוייקט ידוע שלפחות יבינו אותך.. כאילו איאן ראנד על מי היא כתבה???
רוה לגלעד: אל דאגה, להבדיל מהחברה בה אתה מסתובב קוראיי הבלוג הזה יודעים מי זה פרנק גרי, ומי שלא יודע ומסתקרן לדעת, יודע איך מפעילים את גוגל. וזה מחיר ההתנשאות שלך: מי שמכיר אותי ואת בני ביתי, אפילו באופן רדוד, מתגלגל מצחוק למקרא "להפגין בקיאות מדומה בתחום שאתה לא מכיר" שלך. אתה איש רנסאנס וכל השאר דיליטנטים, אה?
ביום שישי הוקרן "במרחק נגיעה" של רוני ניניו (שלא מזמן לא הבנת למה הקרן מביאה לו כל כך הרבה כסף לעשות פיצ'ר-אני צודק בניסוח או מבלבל את השכל?)
אחלה סדרת טלביזיה ממש מושקעת, מלוהקת בצורה מבריקה, לוקיישנים מדהימים-טוב נו אולי קצת מגזים, אבל באמת אפשר להגיד שיש מצב שאני מחכה לסרט החדש של רוני ניניו
אני מבין שלא ראית את Keeping Up with the Steins, עוד קומדיה שהוקרנה בפסטיבל, ומקווה שתוקרן בארץ (לא הייתי בפסטיבל).
הרעיון של הסרט מסקרן – על גבר שנסחף בטירוף ההוצאות על בר-מצווה מהודרת, שנפוץ בקרב היהודים בארה"ב.
הנושא חביב. השם מקסים. ובתפקיד הראשי – ג'רמי פיבן הנפלא. אבל לא ברור אם הסרט באמת מצדיק את הציפיות. בפרט ראיתי את פיבן מנסה לקדם את הסרט בתוכנית אירוח והוא פשוט לא הצליח לגרום לזה להשמע מעניין. חוסר אמון או סתם הכנה גרועה לראיון? מי יודע.
אם בסרטים יהודיים עסקינן, אז האם מישהו יודע אם הקרינו את "?When do we eat" מתישהו בארץ? אולי שנה שעברה?
כי תכלס יש בסרט הזה כל כך הרבה בדיחות יהודיות פנימיות על חג הפסח שאני בספק אם לגויים יש סיבה בכלל לראות אותו.
רק רציתי לעדכן, יצאו שני טריילרים לבופור הישראלי, הסרט הולך לזכות בפרס אופיר הבא, ואני גם שם כסף על זה שהוא יזכה למועמדות לאוסקר.
http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/521/966.html
מומלץ לראות את ה-roast שעשו בקומדי סנטרל לפאמלה אנדרסון. שרה סילברמן נותנת שם קטע גדול.
אגב, ההוצאות של סולאריס וסטאלקר בחברה הרוסית RUSCICO באות עם תרגום בעברית שתרגם אותם תלמיד בכיתה ב אז לא להתפתות לעסקאות בשטח וללכת על CRITERION למרות שהתרגומים לאנגלית ב-RUSCICO לא רעים.
CRITERION גם שמים את הגרסאות המלאות והלא מצונזרות.
מידד
הביקורות היו מעניינות. אתה צודק, באמת יהיה מעניין לראות סרט אודות ההתנהלות של גרי מול הבירוקרטיה הישראלית. מעניין אותי המופע סטנד אפ משום מה גם כי אמרת שלא נאמרו שם בדיחות "רגילות" אלא הומור מעט שונה- ראיתי והתרשמתי שזה נכון ואני חייב לציין שזה מרענן וייחודי בנוף הסטנד אפ המוכר לנו.
אני באמת חושב שיהודים יודעים לעשות סרטים טובים.. יש איזו סבלנות בעריכה ובליהוק של כל סרט שהם מוציאים.
תודה,
שרון כהן