מבצעי סוף השנה
1.
שלא תגידו שהבלוג הזה לא מפנק אתכם. שימו לב: מיום חמישי הקרוב אני מעביר שלוש הרצאות בנושא "מבע קולנועי" במכללה הישראלית לאנימציה. ההרצאות האלה מתקיימות במסגרת סמינר על קולנוע, אנימצעה ופסקול אותו לומדים תלמידי המכללה. מנהלי המכללה החליטו לפתוח את הסמינר הזה גם לקהל הרחב ונותרו להם חמישה מקומות אחרונים. הסמינר מתקיים מיום חמישי הקרוב למשך ששה שבועות, בכל שבוע שתי הרצאות. סך הכל 12 הרצאות. אני מעביר 3 הרצאות, כאמור. יוסי מדמוני מעביר שתי הרצאות על הסרט הקצר. אמנון וינר מעביר שלוש הרצאות על שפת הקולנוע. עדי כהן מעביר שלוש הרצאות על פסקול. וטל לוטן מעבירה הרצאה אחת על קולנוע ואנימציה. המחיר ל-12 ההרצאות האלה יחד הוא 450 שקל. אבל אם תתקשרו ותגידו שהגעתם דרך הבלוג שלי (שם קוד: "סינמסקופ") זה יעלה לכם רק 350 שקל. שיהיה ברור, אני לא מרוויח כלום מההצעה הזאת. אני את התשלום על הרצאתי מקבל גם אם אעמוד מול כיתה ריקה. אני רק עושה כאן טובה לאנשים מקסימים שהקימו מכללה במו ידיהם, ובדרך מנסה לעשות טוב גם לקוראיי. הנה לינק לאתר בו עוד פרטים, כתובות, טלפונים, מיילים, תאריכים ושעות, ומה לא. כל השאלות, לשם.
2.
מי ראה את "אפוקליפטו" בסוף השבוע ורוצה לדווח איך היה?
3.
תודה לאל לסקרינרים של האקדמיה, חלק ב'. ובמשלוח שנחת אצלי בסוף השבוע: "איש השנה" עם רובין וויליאמס, "אפוקליפטו" של מל גיבסון, "המרדף לאושר" עם וויל סמית. וראיתי גם את "מארי אנטואנט" של סופיה קופולה בטרום בכורה. כשאני משוחרר מהאמברגו של המפיצים המחרימים ממילא אעלה ביקורות על סרטים אלה כבר ביום-יומיים הקרובים.
אפוקליפטו הוא מיצג של קולנוע וירטואוזי, הרפתקני, מרשים מאוד, שמתלבש על פלטפורמה רעיונית בעומק של שלולית.גיבסון למד מכל היוצרים הנכונים איך עושים קולנוע מרהיב, אלא שלעומת היוצרים הנ"ל אין שום דבר מעניין להגיד.
מה שנשאר הוא חגיגה של אלימות קיצונית, שלא נועדה כאן בשביל להעביר איזשהו מסר פייסני, סיפור מסופר בוירטואוזיות, תפיסת עולם של נאונדרטאל וכמה סצינות פעולה מצויינות. גיבסון מתגלה במלוא תפארתו כסאדיסט מתוסבך במיוחד ולא חכם במיוחד, אבל לביים (מי היה מאמין) הוא יודע. אחד מסרטי החובה של השנה, גם אם תשנאו כל רגע.
שמתם לב שהפוסטרים של "לילה במוזיאון" ושל "אפוקליפטו" יצאו בדיוק מאותה שבלונה?
חיים קשים, יאיר, חיים קשים…
אהלן חבר'ה,
הצלחתי למצוא לי כמה שעות של חסד במהלך סוף השבוע ולהשלים צפייה בכמה סרטים. אף אחד מהם לא גרם לי הנאה:
את "החופשה" הלכתי לראות, למרות שלא ציפיתי ממנו להרבה, אבל חשבתי שעם שחקנים כאלו, ועם הפער אמריקאים-בריטים שתמיד מעניין אותי (עוד מימי "דג ושמו וונדה") זה לא יכול להיות כל כך רע. קיבלתי בדיוק את מה שציפיתי לו. הסרט מאוד בינוני, מאוד שטחי, עם פיתולי עלילה מאוד צפויים, אבל גם עם כמה רגעים יפים – בעיקר אלו שנוגעים בהצצה חטופה אל מאחורי הקלעים של תעשיית הקולנוע (בתוספת לא מעט פרטי טריוויה, אזכורים של סרטים ישנים מתקופת הוליווד הקלאסית, ואפילו הופעת אורח של 2 שניות בערך של דסטין הופמן), דרך דמות משנה של תסריטאי מזדקן. רגע ההוקרה לדמות הזו הוא הרגע היפה בסרט. חוץ מזה, ננסי מאיירס כנראה לא יודעת להדריך שחקנים. היא עזבה אותם – שיסתדרו לבד. וכך יוצא שקייט ווינסלט וג'וד לואו בדרך כלל מצליחים, אבל לא מבריקים, וקאמרון דיאז כנראה צריכה הדרכה צמודה, כי היא פשוט איומה בסרט הזה (ובסרטים אחרים שלה היא לא כל כך רעה).
קשה להגיד שהתאכזבתי מ"החופשה", מכיוון שלא ציפיתי להרבה ממנו, אבל משני הסרטים האחרים שראיתי בסוף השבוע ציפיתי להרבה יותר:
"Happy feet" הגיע רכוב על גלי הערצה אדירים, בעיקר של בעל בלוג זה, ויצר אצלי ציפיות גדולות. גם ישי קצ'לס ב"עכבר" כתב משהו בסגנון :"נכון הוא יפה, מעניין וכו'…אבל עלי הוא פחות עבד" (אני העדפתי להתייחס לחלק הראשון של הביקורת…). ומה ראיתי ? החתרנות של הסרט (מתחת למסר דביק ומשומש של קבלת האחר מסתתר מסר אקולוגי מפתיע) סינוורה את עיניך, יאיר. יש בסרט סטורי-ליין שמספיק לחצי שעה, בערך. שאר הזמן מוקדש לאקסטרה-וגאנזה ראותנית ורעשנית, עם קאברים איומים לשירים מצוינים, ושוטים יפים ומרהיבים של ההמון הפיגוויני בנוף המושלג האינסופי, רק ש…כמה זמן אפשר לראות את זה מבלי להשתעמם ? הרי אתה בעצמך אמרת שלא סבלת את "משפחת הקיסרים". יכול להיות שזה בגלל שתמיד שנאתי מיוזיקלס, אבל הסרט הזה היה לדעתי הרבה יותר טוב אם הוא היה מהודק ומקוצר לכחצי שעה, ואולי בלי מוזיקה בכלל (רק השיר של פרינס, שמגיע בסוף עם הכותרות, עשה לי כיף. ממרום נסיונו, הוא כאילו אומר: Let me show you how it's done. והוא לא מתאמץ בכלל…).
אבל האכזבה הבאמת גדולה שלי היתה מ"ילדים קטנים". מאוד אהבתי את "בחדר המיטות" וחשבתי שבדיוק בסרטים שכאלו יבוא לידי ביטוי הפער ביני לבין יאיר. טעיתי. אמנם טוד פילד לא שכח איך לביים, אבל איפשהו מישהו לחש לו עצת אחיתופל, והוא החליט להסביר את עצמו לכל אורך הסרט. הוויס אובר כל כך מעצבן ומיותר, והוא רק דוגמא לחוסר האמונה של טוד פילד באינטלגנציה של הצופה. הסיקוונס המשלב בין חוג הספרות הדן על מאדאם בובארי לבין הסקס בעריכה מקבילה היא דוגמא אחרת. טוד פילד חייב להבין שאנחנו לא צריכים תרגום בגוף הסרט. שיעשה את מה שהוא יודע לעשות: שיספר את הסיפור. אנחנו נבין. לבד מכך, הסיפור הצדדי על המופרע-מינית (לא רק פדופיל) הרגיש לי שתול, מסרט אחר. נכון שהוא משיק לסיפור המרכזי, אבל הוא לא משפיע עליו (רגשית). רק דמות המשנה (שמשוחקת רע. אני מסכים) מושפעת ממנו, אבל גם כך, טוד סולונדז הוא לא (הבחירה בשחקנית מ"אושר" היא מקרית ?). לא סרט רע, אבל מעצבן.
וגם… בשישי בצהרים התקיימו בסינמטק תל אביב הקרנות גמר של סם שפיגל. לא ראיתי הכל (שישה-שבעה סרטים קצרים). רובם יפים אבל בוסריים מאוד. אבל הבשורה: יש לדני סנדרסון גם בת (וגם בן, שמביים כבר כמה שנים בקבוצת "בבון"). היא הולכת להיות שחקנית נהדרת. בסרט קטן וצנוע היא עושה תפקיד יפהפה, שבעזרת בימוי יפה ומרומז (לא טוד פילד) וקונטרה מצוינת של רמי הויברגר מרכיבים סיפור מרגש על יחסי אבא-בת בקטע הרגיש של התבגרות מינית. הסצינה האחרונה בסרט, בה האב והבת מחדשים את הקשר דרך גורם צדדי (כדורסל), היא מופת של אנדרסטייטמנט, ומרגשת בצורה יוצאת דופן.