13 פברואר 2010 | 18:15 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

"יום האהבה" + "אוהב אותך ניו יורק", הביקורת

זה מה שעולה בסוף השבוע בארץ: “יום האהבה”, “מפריז באהבה” ו”אוהב אותך ניו יורק”, מאת היוצרים של “אוהב אותך פריז”. אני לא בטוח אם “מפריז באהבה” הוא סרט שיש בו אהבה – נראה שיש בו יותר ג’ון טרבולטה ויריות ומרדפים – אבל אין ספק שמדובר במיני-מגיפה. צירוף מקרים או שיווק מתוכנן היטב לקראת ולנטיינס דיי מחר?



פורסם ב”פנאי פלוס”, 10.2.2010



תפסת מרובה
כל כוכבי הוליווד משתתפים או ב”יום אהבה” או ב”אוהב אותך ניו יורק”. האחד קומדיה רומנטית צפויה, השני פרויקט סרטים קצרים איכותי. שניהם אותו דבר


יום האהבה, Valentine’s Day, יחול מחר, ומדי פעם מתברר שהוליווד חושבת כמו עורכי מוספי חג. מביטים בלוח השנה, מוצאים תאריך נוח, ומכוונים הפקה של סרט לבכורה בתאריך ספציפי שיתאים לו מבחינה אקטואלית. וכך “יום האהבה”, אורגיית השמאלץ המתקתקה, יוצא בארץ ובעולם בול בזמן לדייטים של מוצא שבת, ועם עין אל העתיד, בו תוכלו לקנות זה לזו את “יום האהבה” בדי.וי.די בעוד שנה, ומעוד שנתיים לשבץ את הסרט לשידור בכל 14 בפברואר. ציניות. בהחלט. “יום האהבה” הוא סרט תעשייתי, מהונדס, ארוז וכתוב כמו כרטיס ברכה, מזין ומנחם כמו בונבוניירת שוקולד עטופה אדום.


מול “יום האהבה” בוודאי נדמה לכם ש”אוהב אותך ניו יורק” הוא מופת של טעם טוב ואיכות. אחרי הכל, הוא מוקרן במוזיאון. והוא הפקה צרפתית. והוא מקבץ סרטים קצרים של יוצרים, נו, איכותיים כאלה. ובכן, אל תטעו. “יום האהבה” ו”אוהב אותך ניו יורק” הם בדיוק אותו דבר, למרות שהאחד מתרחש בניו יורק והשני בלוס אנג’לס: אוסף וינייטות סימפטי וחביב שנע בין הלא-רע למביך מאוד.


“יום האהבה” מתרחש במשך יום אחד (נחשו איזה) ובו 18 דמויות מחפשות אהבה, ביום שכאילו כופה את נוכחותו הרומנטית על כולם, וכולם מתלבטים האם להתקומם נגד הדיקטטורה הרומנטית הזאת או להתמסר לה. ומה מתברר, שיום האהבה הוא סוג של קללה לאהבה. פתאום מתברר שאף אחד אינו כפי שהוא מציג את עצמו, שכולם משקרים, שכולם מנהלים חיים כפולים, וכדי להגיע לסוף היום בשלום, חלק מהזוגות צריכים להתפרק, חלקם צריכים להתאחד, ואחרים צריכים להשלים ולסלוח לבני זוגם. אח, האהבה אכן מנצחת.


וב”אוהב אותך ניו יורק”: תכל’ס? אותו דבר בדיוק. עשרה במאים – אמריקאים, גרמנים, צרפתים, הודים, סינים ויפניים – מספרים סיפורים קטנים ברחבי ניו יורק (לאו דווקא מנהטן). חוץ מהסגמנט של שקאר קאפור (עם ג’ולי כריסטי, ג’ון הרט ושיה לבוף) שלא ממש חיבבתי (למרות שעל התסריט שלו חתום אנתוני מינגלה, שמת לפני שהספיק לביים אותו), כל השאר הם ויצים קולנועיים סימפטיים וסבירים, אבל בני חלוף. כולם מערכונים של טעויות בזהות. אנשים נפגשים, מדברים, מתחברים, ואז מתברר להם שהם בכלל לא מה שהם חשבו שהם. טוויסט. סיום. פייד. הסצינה של שונג’י איוויי, הבמאי היפני של “הכל אודות שו-שו”, העוסקת במלחין שצריך לקרוא את “האחים קרמזוב”, היא דוגמה טיפוסית לדואטים הקטנים והדי צפויים של הסרט הזה. היא לפחות בנויה באופן קצת יוצא דופן. הסצינה עם נטלי פורטמן (בבימויה של מירה נאיר – שבאפיזודה הזאת נשמעת יותר כמו נירה מאיר) עוסקת במפגש בין יהודיה חרדית חסידית (אני מניח שמחסידות סאטמר) ערב חתונתה ובין יהלומן הודי. הפתיחה מקסימה – ההשוואה בין ההלכות היהודיות וההודיות בנושא אכילת אוכל מבורר – אבל אז הסרט גולש לפולקלוריזם מביך. בהמשך יש גם סצינה שפורטמן ביימה, על רקדן שמבלה יום עם בתו יום בסנטרל פארק, אבל בגלל צבע עורו כולם חושבים שהוא המטפלת-ממין-זכר שלה. וכן הלאה וכן הלאה. הכל סימפטי, אבל צפוי. אל תצפו להברקות אפילו לא מפאתיח אקין, שיש לו סצינה חביבה על צייר שמתאהב ברוקחת סינית, אבל גם היא באה והולכת בל להשאיר מטען.


גם “יום האהבה” מזגזג בין הדמויות והסיטואציות עד שנדמה שגם כאן אנחנו צופים באוסף סרטים קצרים. האופן שבו כל הדמויות מתחברות לבסוף זו לזו נראה מלאכותי ומעורר גלגול עיניים. אבל מול הרגעים המעושים יש גם שניה או שתיים של רגעים עם קצת יותר חסד. את הסרט ביים גארי מרשל, בן 75, שפעם בעשור כנראה חייב לעורר את הקריירה שלו עם איזשהו שיתוף פעולה עם ג’וליה רוברטס. הוא חתום על בימוי “אשה יפה” (1990), ואז “תפוס את הכלה” (2000) ועכשיו “יום האהבה” (2010), אבל אל תצפו יותר מדי מג’וליה רוברטס: נראה שהיא הגיע לשלושה ימי צילום בלבד ורוב הסצינות שלה הן רק כמה רגעים במטוס. אבל יש לה פינאלה יפה. ואם יש לכם סבלנות, גם קריצה – טיפה דוחה, האמת – ל”אשה יפה” בכותרות הסיום.


ובראדלי קופר, מ”בדרך לחתונה עוצרים בווגאס”, נמצא גם ב”יום האהבה” וגם ב”אוהב אותך ניו יורק”. מ.ש.ל.



“יום האהבה”: בתי קולנוע ושעות הקרנה


“אוהב אותך ניו יורק”: בתי קולנוע ושעות הקרנה



נושאים: ביקורת

4 תגובות ל - “"יום האהבה" + "אוהב אותך ניו יורק", הביקורת”

  1. Eran 13 פברואר 2010 ב - 20:18 קישור ישיר

    מסכים עם הבקורת עלNew York I love You. רק מה?
    כבר שנים שלא ראיתי סרט ומיד רציתי לרוץ לחנות ולקנות את הפסקול. הקטע הג’אזי שסוגר את הסרט פשוט מדהים.

  2. עמית איצקר 14 פברואר 2010 ב - 9:26 קישור ישיר

    דרך אגב, בקרוב סדרת city of love שעשו את “ניו יורק אני אוהב אותך” ואת “פריז אני אוהב אותך” מביאים את הפרוייקט לירושלים!

  3. ורד 3 אוגוסט 2010 ב - 3:01 קישור ישיר

    באיחור ראיתי את אוהב אותך ניו יורק וזה סרט טוב דווקא לדעתי

    יש בו סיפורים קצרים שלא מיתחברים מבחינה עלילתית אבל המיבנה והסגנון של הסרט איכשהו כן מיתפתחים או לייתר דיוק מנגנין את ניו יורק

    הבחירות דווקא לא צפויות כל כך וזה מה שיפה אין שם את ההיפ הופ והקולנס והצעירים בלופטים או העשירים בלופטים מסוגננים יש שם אנשים שאיכשהו העיר ניו יורק עושה אותם גדולים יותר ואת הרגעים שלהם לגדולים יותר ויש בהם ייחוד
    ויש בסרט הזה דיכאון ממשי לא מלנכוליה
    אני ממזמן לא ראיתי חיבור כל כך יפה בין הרבה במאים זה ממש מנגינה וקולנוע מאד לא צפוי ועדין ונדיר בעדינות שלו

    מסכימה שזאת לא יצירת מופת בועטת
    אבל זה קולנוע טוב ומענין ומגניב

    בברכה

  4. Offer of the Day 28 ינואר 2011 ב - 2:24 קישור ישיר

    I would like to show some thanks to the writer for bailing me out of this particular difficulty. As a result of researching throughout the online world and meeting opinions that were not helpful, I believed my life was gone. Being alive without the presence of approaches to the problems you have resolved through the write-up is a serious case, and ones that would have badly damaged my entire career if I had not noticed your blog. Your own competence and kindness in playing with every aspect was excellent. I am not sure what I would have done if I had not come upon such a solution like this. I can also at this time look forward to my future. Thanks a lot very much for this skilled and sensible guide. I won’t hesitate to endorse the sites to any individual who desires support on this situation.


השאירו תגובה ל - Eran