"סרט לבן", הביקורת
את ההתפעלות שלי מ"סרט לבן" ביטאתי כבר כאן. כמו גם את האבחנה שיש משהו בסרט הזה – בעוצמתו וביופיו – שלקח אותי ל"פאני ואלכסנדר" של ברגמן. ובכלל, לברגמן. ושזה הסרט הראשון של האנקה שאני באמת אוהב (אני אוהב את רוב "קוד לא ידוע", חלקים מ"שעת הזאב" – הו, רק עכשיו אני קולט עוד חיבור עם אינגמר ברגמן – ורסיסים בודדים מ"מחבואים", סרט שברובו עיצבן אותי. ושנאתי לחלוטין את "המורה לפסנתר" ואת "משחקי שעשוע" על שתי גרסאותיו).
הנה ביקורת טיפה יותר מורחבת על הסרט. כרגיל, עדיף לקרוא רק אחרי הצפייה.
פורסם ב"פנאי פלוס", 10.2.2010
גרמניה, תחילת המאה העשרים. אם אפילו אציין את השנה בה מתרחשת עלילת "סרט לבן", אקלקל משהו מהאפקט שלו על צופיו. לכאורה הכל פסטורלי: בצילומי שחור-לבן מרהיבים (שצילם כריסטיאן ברגר) אני מתבוננים בטבע בכל הדרו, בחילופי העונות, בשינויים של הנוף והטופוגרפיה כשהאדמה מכוסה שלג, כשהשדות מצמיחים חיטים וכשמגיעה עונת הקציר. אנחנו נמצאים בכפר קטן בשם אייכוולד, ומתבוננים במשך כמעט שעתיים וחצי בחייהם של האנשים החיים שם: הברון, בעל האדמות; הכומר, המחנך את הדור הצעיר; המורה, שמבעד לעיניו המבוגרות כל הסיפור מסופר; הרופא והאסיסטנטית שלו; מנהל האחוזה של הברון ושאר חוואים מהכפר. לכל אחד יש סיפור משלו. אבל מהשוט הראשון בסרט דברים משונים מתחילים לקרות: הרופא מועף מסוסו. ואז קורים דברים לכמה מהילדים. ואז אסם עולה באש. ואז מקרה מוות משונה. ועוד. אבל כל נותר ברקע, בשעה שחיי הכפר הם שנשארים במרכז התמונה והסיפור. בהדרגה אנחנו מרגישים כמו ב"טווין פיקס": הכל פסטורלי כלפי חוץ, אבל יש נראטיב שלם, קודר בהרבה, שזורם מתחת לפני השטח, ועליו כמעט ולא מספרים לנו.
את "סרט לבן" ביים מיכאל האנקה, במאי גרמני שעבד באוסטריה ובאחרונה מרבה לעבוד בצרפת, ובסרט הזה חוזר למולדתו. האנקה הפך בעשור האחרון לאחד השמות הכי מפורסמים בקולנוע האירופי, לא מעט בזכות "מחבואים", סרטו שהפך להצלחה מפתיעה גם בישראל. סרטיו של האנקה עוסקים באכזריות. למעשה, סרטיו של האנקה אכזריים בעצמם. מאז ומתמיד האנקה בחן בכל הסרטים שלו את גבולות האנושיות והאכזריות, אבל נדמה היה שהאנקה בעצמו די חווה הנאה סדיסטית מסוימת באופן שבו הוא גורם לצופיו לחוות הלם, ובאופן הקיצוני והמוחשי בו הוא מציג אלימות מפורשת בסרטיו. מהבחינה הזאת, “סרט לבן" הוא כמעט אנטי-האנקה. הסרט הזה כולו עידון ואסתטיקה, ועל רוב אירועי האלימות שצצים פתאום אנחנו רק שומעים בקריינות, על רקע צילומי נוף מסמאים מרוב יופי. אבל מי שמגיע ל"סרט לבן" מתוך היכרות עם סרטיו הקודמים של האנקה יודע מתי להתחיל לנוע באי נוחות בכסאו. הוא יודע שזו מסיכה שמתישהו תיפול מפניו של הסרטיו, והוא יחשוף את אופיו האמיתי. האנקה בסרט הזה כה עסוק בהסתרה שאנחנו חייבים לתהות: מתי יבוא לנו הבום בפרצוף? ואכן, האלימות בסרט נחשפת באופן הדרגתי, והיא מגיעה לקרשצ'נדו שעומד בסתירה לעידון שקדם לה, אבל אני גם חייב להרגיע: חוץ מכמה רגעים בודדים, הסרט הזה לא מכיל מיליגרם מהאלימות הגרפית של סרטיו הקודמים. כמעט הכל קורה מחוץ למסך, מחוץ לטווח הראייה שלנו. ואין בו את הלחץ מורט העצבים של סרטיו האחרים. ועל זה בדיוק הסרט: על המעשים שנעשים מחוץ לטווח הראייה, ועל הסתרה והדחקה.
נתבונן כעת בשם הסרט. שמו המלא בגרמנית הוא: “סרט לבן: סיפור ילדים גרמני". בעברית ובגרמנית המילה סרט היא בעלת משמעות כפולה: פיסת בד ארוכה, אך גם חומר שעליו מקליטים מידע. באנגלית השם המילולי יותר קל לפיענוח: The White Ribbon. סרט, כמו זה שאיתו צוררים חבילה, אוספים שיער או עוטפים מתנה. או כמו כזה שעונדים על הזרוע. בסרט, הכומר הקפדן מכריח את ילדיו לענוד סרט לבן, על מנת שיזכרו תמיד שעליהם להיות טהורים. אבל האם הם באמת טהורים ותמימים?
וסרטו של האנקה הוא בעצמו מעין סרט לבן שכזה: קודם כל בגלל הצילום בשחור-לבן, ונופי השלג, שגורמים לסרט עצמו להיראות לבן למדי, וגם הוא די מנסה לישמור על טוהר ותמימות. אבל האם הוא באמת כזה?
כותרת המשנה בגרמנית היא, כאמור, “סיפור ילדים גרמני". כפשוטו, אנחנו שומעים מעשייה מפיו של אדם קשיש, שאפשר לכנות אותה אולי "סיפור ילדים": היה היה פעם כפר קטן, לפני המון זמן. כפר שאנחנו לא מכירים, בתקופה אחרת, רחוקה מאיתנו. לכאורה אין שום קשר בין מה שקרה שם לבין חיינו. סיפור ילדים. וכמו האחים גרים, יש שילוב בין תמימות ובין רוע. אבל יש כאן גם רמז: ב"סיפור ילדים" אנחנו נוטים לחשוב אוטומטית על "סיפור עבור ילדים". אבל אולי הכוונה היא בעצם ל"סיפור על ילדים". וזה מה שקורה ב"סרט לבן": אנחנו חושבים שאנחנו נמצאים בסיפור עם עתיק, פסטורלי, רב פרטים, בסרט שלרגעים נראה כמו אחד הפרקים המוקדמים של "היימאט", הסדרה המונומנטלית הגרמנית של אדגר רייז, ושכל מה שנמצא מולנו זו תמונת נוף יפה. אבל בהדרגה מתחילה להתגנב לראשונו התחושה שיש כאן יותר מזה. הרבה הרבה יותר מזה. אז יש כאן קושי: האם זה "סיפור עבור ילדים", או "סיפור על ילדים"? וכך או כך, למה בסרט שכותרת המשנה שלו הוא "סיפור ילדים" הנוכחות של הילדים כה מצומצמת בהשוואה לנוכחות המבוגרים בסרט?
(אזהרה: למרות שכל מה שבא להלן הוא פרשנות פרטית שלי, ובוודאי יש דרכים רבות לקרוא את הסרט, יהיה הוגן להזהיר מפני ספוילרים בשלב הזה, כי ארצה לגעת בסוף הסרט. קשה לדבר על "ספוילרים" בקונטקסט של "סרט לבן", ובכל זאת, מי שמעדיף לחוות את הסרט בכוחות עצמו, שיחזור לפסקה הבאה אחרי הצפייה בסרט).
ביאור הדבר: לקראת סוף הסרט אנחנו מבינים מתי כל העלילה התרחשה. אנחנו ב-1914, רגע לפני מלחמת העולם הראשונה. המורה, שמספר לנו את הסיפור, הוא בן 31 בסרט, אבל קולו – כשהוא מספר את הסיפור מהעתיד – נשמע כקולו של בן 70 או 80. כלומר, שהוא נזכר בסיפור הזה אי שם בשנות ה-50 או ה-60 של המאה ה-20. ופתאום, כל הפסטורליה הזאת חושפת את פניה המבהילות. משהו אכזרי, אלים, זדוני ורע לב קורה שם בכפר הזה, עם השם הכה טעון, אייכוולד. כל המעשים שקרו בכפר: הרופא שנפצע, האסם שנשרף, ושלושת הילדים שהותקפו. כולם נראו עד אותו רגע מעשים רנדומליים, אגביים. אולי שגרתיים מנקודת המבט של הצופים העירוניים האדישים לאלימות של ימינו. אבל פתאום עולה התחושה שאולי יש קשר בין המקרים, שיש זדון מאחוריהם, ושאולי אותו איש עשה אותם. אותו איש, או אותה קבוצת אנשים. למורה גם ברור מי האשמים: הילדים בכפר. הם מסתובבים כמלאכים, שרים במקהלה בבלקונה מעל המזבח בכנסייה, עונדים סרט לבן לסימול הטוהר והתמימות, אבל מאחורי הגב של כולם הם חורשים רוע. ואז כותרת המשנה של הסרט מקבלת משמעות אחרת, מפלילה: סיפור ילדים גרמני. וכאן הסרט נגמר, והמוח ממשיך: זה סיפור על ילדי גרמניה, ב-1914. הילדים ש-20 שנה אחר כך יגיעו לבגרות ויעלו את היטלר לשלטון, הילדים שיחליפו את הסרט הלבן על זרועם בסרט שחור. הילדים שיפסיקו להתעלל בחלשים מאחורי גבם של המבוגרים ויתחילו לעשות את זה בגלוי, כמדיניות מוצהרת. וכך, בסיום המהיר החפוז של הסרט האנקה הותיר אותנו עם מטען נפץ במוח: ראינו סרט מרהיב ביופיו, מענג בעדינותו, ולא ידענו שבעצם ראינו סרט על נאצים ועל השואה, מבלי שיגידו לנו.
זה פשט העניין. אפשר להתעמק בו הלאה. כמי שמכיר את סרטיו של האנקה יודע שבכולם יש תעלומה, ובכולם התעלומה לא ממש נפתרת בסוף הסרט. נדמה לנו שאולי כן, שהפתרון נמצא ממש מול עינינו. מהבחינה הזאת, שוט הסיום של "סרט לבן" זהה לשוט הסיום של "מחבואים": אנחנו רוצים לדעת "מי עשה את זה", ואנחנו יוצאים מנקודת המוצא ששוט הסיום מציג בפנינו את האשם, אומר לנו "הנה הוא". אבל מי מציג בפנינו את שוט הסיום? מי נשאר מסתתר מאחורי המצלמה בשעה שהיא מופנית אל מי שאנחנו מניחים שהוא האשם? נקודת התצפית של מי זאת? לכן, אולי ב"סרט לבן" קל ונוח למורה, ולכל המבוגרים של אחרי מלחמת העולם השנייה, למצוא אשמים, להגיד "זה באשמתם. הילדים אשמים. תמיד ידעתי שמשהו לא בסדר איתם". ובכך למרק את מצפונם. בשעה, שכלל לא ברור האם הוריהם של הילדים באמת חפים מפשע מכל מה שקרה.
וזה המקום לחזור לשוט הפתיחה של הסרט, ולקריינות. “אני רוצה לספר לכם על הדברים שקרו בכפר שלנו", אומר הקריין. “אני לא בטוח שהכל נכון, וחלק מהדברים רק שמעתי ולא ראיתי" (כלומר, אני מספר לא מהימן ואולי גם בי שיטו, ואולי אני משטה בכם). “אבל אני חושב שהדברים יעזרו להסביר את מה שקרה במדינה שלנו בשנים האחרונות". אה. אז זה כן על נאצים. הנה, הוא הודה בכך מההתחלה, רק לא שמנו לב. עכשיו שבו וצפו ב"סרט לבן" פעם שנייה וחפשו בו את הנאצים.
interesting interpretation
I saw it with 3 people, and
each one had other thoughts.
in short – great film
מעניין שגייסת את כל הניתוח הארוך שלך לסרט רק בשביל להסיק בסוף שזה סרט על עליית הנאציזם. הרי המשפט של המורה בפתיחה ברור לחלוטין כבר כשהוא נאמר, אין באמת צורך לחזור אליו.
אני חושב שהניתוח שלך של הסרט, מבחינת המבע שלו, מבריק – אבל המסקנה שאתה מגיע אליה היא בנאלית. רוג'ר איברט למשל הולך באותה דרך פרשנית כמוך אבל לבסוף פוסל לגמרי את הרעיון שמדובר באלגוריה פשטנית על הנאציזם. מומלץ לקרוא אותו כדי לקבל זווית מעניינת יותר על הסרט:
http://rogerebert.suntimes.com/apps/pbcs.dll/article?AID=/20100113/REVIEWS/100119995
מיכאל הנקה הוא בנאדם רע.
אני מסכים מאד עם הפרשנות שלך לסרט, שמתיישבת בדיוק אם איך שהבנתי אותו. אני אוסיף ואומר, שאני חושב שזה סרט שבבסיסו עוסק בשאלה איך עלו הנאצים לשלטון, ואז טוען שלגרמנים יש פגם באופי: הם אלימים ואכזריים, בעיקר כלפי חלשים, ולכן הם הלכו אחרי האלימות והאכזריות שעמדו בבסיס הנאציזם. הסרט בעצם מצטרף כאן לשורה ארוכה של חוקרים ומחקרים שבאו אחרי מלחמת העולם השניה, ומצאו את המקור לנאציזם באופי הגרמני המיוחד, כפי שהם זיהו אותו.
מה שמעניין בסרט, שהאכזריות והאלימות אינה נשארת רק אצל הילדים – אחרת אפשר היה לומר שהם "לא מבינים", שהם "עוד קטנים", שהם פשוט ילדים, וילדים הוא עם אכזרי. בגלל שהאלימות נמצאת אצל כולם בסרט, מבוגרים וילדים כאחד, ואצל המבוגרים במיוחד אצל אלו שאמורים לשמור על החלשים ולהגן עליהם – לאמור, הרופא והכומר – אפשר לומר שהנקה טוען שיש פה פגם בסיסי בנפש ובאופי הגרמני: אתה חושב שהם מתורבתים, שהם נחמדים ומנומסים וטובי לב, אבל מתחת לפני השטח יש אלימות ואכזריות, שחודרת לכל חלקי החברה ואצל כל הגילאים וכל האנשים.
מעבר לכך, הצילום בסרט באמת מרהיב, כמו שציינת, והשחקנים כולם היו מצויינים – התרשמתי בעיקר מהשחקן שמגלם את הרופא. הסצינה שבה הוא מתנהג באכזריות ובסדיזם נורא לפילגש שלו היא סצינה שקשה לי לשכוח עד עכשיו.
ניר, מעניין שחשבת שהתזה על הייחודיות הגרמנית כהסבר לעליית הנאצים משתקפת בסרט. אני דווקא חשבתי על התזה שמעגנת את עליית הנאצים במאבק מעמדי, וליתר דיוק בקריסה של המעמד השליט וחולשת הבורגנות. בסרט הברון מאבד את השליטה במשפחתו ובביתו (אשתו עוזבת והוא נכשל פעמיים בהגנה על בנו), במקביל לאיבוד השליטה בכפר כפי שמתבטא במעשה החבלה של אחד מפועליו לשעבר.
ויאיר, חזרתי כרגע מהסרט ועדיין קשה לי להרגע מהאלימות הדחוסה בו. הפריימים המסמאים ביופיים הקר רק העמיקו את הכאב של הסכין שהנקה מסובב ללא רחם.
גם אני חושב שלהגיד ש"הסרט הלבן" הוא על יסודות הנאציזם מהווה רדוקציה של היצירה הזו. מכיוון שהאנקה תמיד חקר את נפשו של האדם, ותמיד מצא שם רוע, אני קראתי את "הסרט הלבן" כהצהרה שאומרת שגם מה שנחשב בעיניי העולם כשיא הרוע האנושי הוא רק עוד דוגמא לרוע שקיים בנפש האדם. אם מטרת לימוד ההיסטוריה (בכלל, ונאציזם בפרט) היא ללמוד משגיאות העבר, על מנת שלא יחזרו שוב, בא האנקה ואומר שהרוע טבוע בנפש האדם. הוא היה (נאציזם), הוא הווה (אל-קאעדה), והוא יהיה (אחמדניז'אד?).
ועוד קצת גרמניה:
בשבוע הבא עולה על המסכים בארץ סרט גרמני בשם "פריחת הדובדבן". הייתי אתמול בהקרנת הבכורה שלו.
לפני ההקרנה, יצא לי להעיף מבט בכמה תמונות סטילס מתוך הסרט. לא ידעתי הרבה על הסרט לפני שראיתי אותו, אבל ידעתי שיש בו יופי ויזואלי רב. לאחר שראיתי את הסרט, מסתבר שטעיתי: הסרט יפה, ואף מרגש לפרקים, אבל הצילום שלו קטסטרופלי. היית מצפה מבמאית שמשלבת בסרטה הרבה צילומי טבע על מנת לספר סיפור עדין על התמודדות עם שכול שתשתמש בפילם 35 מ"מ, או לחלופין ב HD או פורמט מתקדם אחר, אבל הסרט מצולם בוידאו (לא יודע איזה סוג), וכל צילומי הנוף נראים חסרי עומק. בנוסף, רוב הצילומים סטאטיים, בעוד האוירה והתסריט דורשים תנועה חלקה וזורמת. מכאן גם נובעת עריכה קצת קליפית מדי לטעמי. לדוגמא, על מנת להמחיש שהלילה עבר, אנו צופים בארבעה-חמישה שוטים המצולמים בשעות שונות של הלילה (כל שוט אורך בערך שנייה).
ולאספקטים אחרים של הסרט: באופן מוצהר, הוא מבוסס על "סיפור טוקיו" של יאסוז'ירו אוזו (שלא ראיתי. כן, אני יודע. חור בהשכלה). שני אנשים מבוגרים, אחד מהם חולה, נוסעים לעיר לבקר את שני בניהם וביתם. ילדיהם כבר גדולים, ולא ממש מוצאים זמן בשבילם. זהו פחות או יותר התקציר של החלק הראשון והחלש יותר של הסרט. יש בחלק זה כמה דברים שרירותיים, בראשם נמצאת האהבה של האשה לתרבות היפנית. אין הסבר למה האשה אוהבת ריקוד יפני, ורוצה לבקר בהר פוג'י. אין חקירה לעומק דמותה של האישה, ומה התרבות היפנית אומרת לה. זוהי, כנראה, גחמה של הבמאית, שבחרה בצורה זו לעשות הומאז' ליצירה היפנית הקלאסית עליה היא מסתמכת.
אבל אז מגיע החלק השני של הסרט, שמתרחש ביפן. קשר עדין ואיטי שנרקם בין הגבר המבוגר לבחורה יפנית צעירה עוזר לשני הצדדים להתמודד עם בעיות אישיות, ויש בו בעיקר יופי וחום אנושי כובשים. אלו הרגעים שעושים את "פריחת הדובדבן" לסרט שווה צפייה, למרות החסרונות שלו.
בנוסף, צריך לציין את צוות השחקנים. כולם, בלי יוצא מן הכלל, עושים עבודה צנועה אבל מרשימה. הילדים אוהבים את ההורים שלהם, אבל כבר לא רוצים להיות איתם. קל מאוד לעשות מזה סיטקום. קשה לעשות מזה דרמה ריאליסטית מרגשת. השחקנים מצליחים לעמוד במשימה.
נראה לי שהסרט הזה יהפוך להצלחה קטנה בארץ, בעיקר מכיוון שיש בו לא מעט רגעים מוצלחים (שוב, בעיקר בחלק השני, זה שמוציא את הצופים אל מחוץ לאולם עם טעם טוב, חמוץ-מתוק כזה).
הסרט הזה ממש לא אנטי-האנקה, בטח לא ביחס ל"מחבואים" שגם בו רוב האכזריות לא נראית, אלא מרומזת בפלאשבקים. אבל הניתוח הפשטני כביכול שיאיר עושה הוא נכון וחלקי, אבל לא עושה עוול לסרט, שכן יש משהו ישיר מדי בסרט. הוא ממש אומר לנו את מה שהוא רוצה שנחוש לגביו- הן לגבי ההיסטוריה והן לגבי האופי האנושי, דבר שבמחבואים למשל לא היה. הדבר בא לידי ביטוי בדברים שדמויות שונות אומרות שכמו אומרות לנו: אם אתם לא הבנתם על מה הסרט, הנה תקשיבו לנו ואנחנו נבאר לכם. אבל בכל זאת סרט נפלא, והאנקה יוצר שוב מתח מדהים על כמעט כלום.
ולזווית המקומית: אני לא בטוח בכלל שהוא ייזכה באוסקר, בכל זאת, אמריקאים חסרי טעם, וסתומים יחסית ולא בהכרח יבינו את הסרט ויעדיפו סרט כמו עג'מי למשל.
http://news.walla.co.il/?w=/6/1642676
אווטר בהפגנה בבילעין
נראה לי מקסים. מאחל להם בהצלחה!
א. "הסרט הלבן" לא היה צפייה מהנה עבורי. כן, הצילום שלו מדהים, המשחק יוצא מהכלל והתסריט שלו מורכב ומרתק. אך בעוד "מחבואים" היה חוויה מסעירה עבורי, גם בגלל ההשלכות האקטואליות שלו (ולא רק המוטיבים המרכזיים שעוברים בכל סרטי האנקה), "הסרט הלבן" בעיקר העיק עלי.
ב. למרות זאת – כבר שבועיים שהוא לא יוצא לי מהראש, בעיקר משתי סיבות: 1. הוא בהחלט מעורר מחשבה.
2. החשש שמא לא הבנתי את הסרט ופספסתי איזשהו פירוש מסעיר.
לגבי הביקורת של יאיר – אני לא הייתי אומר שיש ספוילר ואני גם לא מבין את האמירה שהמשפט הסוגר של הסרט כאילו מעורר אותו לקריאה אחרת. כבר מהתחלת הסרט, בעצם מהמשפט הראשון שבו, ברור לחלוטין כי מעבר לעלילה ולרבדים השונים בה – יש כאן גם איזושהי אלגוריה על עליית הנאציזם. לטעמי דווקא הסגירה עם הירצחו של הארכידוכס פרדיננד, הייתה קצת פשטנית.
וכעת לקצת ספוילרים אמיתיים ולקריאה שלי:
אני חושב כמובן שהילדים אחראים למעשי הזוועה, בעיקר כאמצעים לענישה חוזרת כנגד דור ההורים, על החינוך הקפדני שלו ועל המוסר הכפול. לכל אחד מהילדים היה מניע ברור לפגיעה שהתרחשה. במובן הזה, האמירה הברורה של הסרט, ולטעמי היא לא באמת יוצאת דופן גם בהקשר לעליית הנאציזם וגם בהקשר להתנוונות מוסרית בין דורית – אבות אכלו בוסר ושיני הבנים תקהינה. המפלצות הקטנות גדלו על מצע של עצימת עיניים מתמדת ממעשי ההורים. ההדחקה הזאת היא בסופו של דבר שהתפרצה. גם האופן שבו הסרט מתנהל מאושש, בעיני, את הקריאה הזו – מעשי הילדים לרוב נסתרים מהעין, מעשי ההורים נעשים בעיקר בחדרי-חדרים, הדמויות מסרבות להכיר בחטאים שלהם ובכך שהילדים אינם תמימים וטהורים והסרט בכללו – מובא לקהל בריחוק מה, בקור אילטלקטואלי של חוקר או מנתח.
דבר נוסף – הרעיון של מבט בכפר גרמני כניסיון לחקור את שורשי הנאציזם, שורשיו של הרוע ו/או שורשיה של החברה הגרמנית בראשית המאה העשרים, הוא, גם כן לא מקורי במיוחד. "היימאט", הפרויקט המונומנטלי של אדגר רייץ (שאומנם לא ראיתי במלואו) היה שם קודם. "הסרט הלבן" הוא קצת קיצור תולדות ה"היימאט".
אם האנקה היה קורא לקריאה הזאת כפשטנית בהתייחסותה האלגורית, הרי שההתייחסות למוטיבים שחוזרים בסרטי האנקה – גם הם לא מחדשים לי יותר מידי. "משחקי שעשוע" היה בוטה יותר ומעורר פלצות וגם היה לו את אפקט הראשוניות, "מחבואים" היה מסעיר יותר עבורי וגם, כאמור, היה לו את האפקט הנבואי (קצת אחרי שהסרט יצא כמדומני פרצו המהומות בצרפת). שניהם (וגם אחרים ומוקדמים), לא רק שהיו אינטלקטואלים ומאוד קולנועיים באמצעים (הרי האנקה הוא מאסטר של קולנוע) – הם גם הכילו בתוכם קשת הרבה יותר רחבה של רגשות. וזה, יותר מכל, עמד לי בגרון כשצפיתי בסרט – הכל יקי, מלאכת מחשבת של פרטים קטנים. גם אני מת על הפרוזה של תומאס מאן, אבל אם הייתי צריך לראות תרגום קולנועי שלו לסרט – אני חושב שלא הייתי שורד את המערכה הראשונה. ואני חושב ש"הסרט הלבן" הוא קצת כזה – תרגום קולנועי קלאסי, מוקפד, אבל לפרקים מה-זה מייבש.
ולסיום, אני חוזה שהיובש הזה הוא שיעניק לעג'מי היצרי, החם, המבעבע, המרגש את האוסקר לסרט הזר. כי צפייה בעג'מי , לטעמי, היא צפייה סוחפת, שאולי לא משאירה את המשקעים האינטלקטואלים של הסרט הלבן, ואולי אין לה את החשיבות האקדמית שלו (אני בטוח שהסרט עוד ילמד רבות בקורסים שונים לקולנוע ותרבות, כמו "יצוגים של נאצים במדיה" וכו'), אבל היא לא פחות מתגמלת וראויה. אני חושב שהאקדמיה, גם לנוכח ניסיון העבר, תעדיף סרט כזה.
אני חושב שההשוואה עם מחבואים היא לא פאיירית. כי כמו שאמר פעם ג'וזף הלר ששאלו אותו למה הוא לא עושה עוד ספר כמו מלכוד עשרים ושתיים, אז הוא ענה: מישהו אחר כן עשה?
מעט מגזים כמובן, אבל מחבואים היא אחת מפסגות הקולנוע לטעמי, ואני מתקשה לראות איך האנקה מתעלה אליה. בסופו של דבר, הסרט הלבן מתקרב לזה בצורה מרשימה
אם יותר לי להציע קריאה אחרת לגמרי של הסרט: לכל המעשים הנוראים שהופיעו בו יש סיבה. כל מי שהילדים פגעו בו – אשם במשהו.
בתחילת הסרט הרופא נפצע קשה. בהמשך, אנחנו מגלים שהאיש הזה, שנראה כמו אחד הטובים בסיפור, הוא אדם מתעלל, שפגע מינית בבתו. ועל כך הוא נענש.
אם אני לא טועה בסדר הזמנים, זיגי נחטף ומולקה לאחר מות אשת האיכר. בן האיכר, כזכור, סבור שהברון אשם במותה מכיוון ששלח אותה לעבוד במקום שמסוכן לה. לכן הבן נענש.
וקארלי הנוגע ללב – נענש בהיותו פרי רומן אהבים אסור.
בעצם, נדמה שהילדים האלה הקשיבו טוב מאוד בשיעורי הדת שלהם, והפנימו יותר מכל המבוגרים הצבועים והמושחתים שבסביבתם את כללי המוסר הנוקשים שלפיהם מנסים לחנך אותם.
לכן, בקריאה שלי, לא מדובר בילדים סוררים – אלא בילדים שהתחנכו היטב, היטב מדי. וכאן אולי טמון ההקשר לנאציזם. ברגע שלימדו אותם מה טוב ומה רע – הם הולכים עם זה עד הסוף, ללא גבול.
וכאן אפשר להזכיר את הסצינה מתחילת הסרט, כשהמורה רואה את מרטין מהלך על מעקה מעל הנהר. "אלוהים לא רוצה שאמות", אומר לו הילד. הוא מאמין באמונה שלמה שהוא עושה כרצון אלוהים.
כל מי שהילדים פגעו בו אשם במשהו?
במה אשם התוכי?
חווה – הפרשנות שלך מרתקת ומרעננת בעיני.
הסרט לא מצליח לצאת ממחשבותיי, וכתבתי על כמה נושאים שפחות עלו בביקורות שקראתי עליו: על בחירת בעלי התפקידים בסרט ותפקיד המפגר.
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=9754&blogcode=11589327
לא ראיתי את הסרט אבל לפי הסינופסיס והילדים בהירי השיער, האם זה רימייק גרמני ל"כפר הארורים"?:)
מיקי, מסכים אתך שלאג'מי סיכויים טובים בהרבה מאלו של הנקה באוסקר. אג'מי אכן סוחף יותר, מהודק, מעורר הזדהות ולצד הכאב שבו יש גם הרבה הומור שמצליח לקלוט בצורה מדוייקת להפליא את החיים כאן.
למרות שאהבתי את הסרט (הלבן)ורוב הזמן הצלחתי להתפעל ממנו (היו גם רגעים בהם שקלתי לנמנם מעט) אני לא מסכים שיש בו איכויות אינטלקטואליים מיוחדות. זה שדברים נאמרים בצורה מרומזת לא הופך אותם לעמוקים, אפילו אם מדובר בנושא כמו נאציזם. מילא אם להנקה הייתה איזו פרשנות חדשה או זווית ראייה מקורית בנושא אבל זה לא המקרה. האמירה המרומזת עובדת חזק בעיקר אצל פסבדו אינטלקוטאלים אירופיים שנוטים לבלבל בין צורה לתוכן. לאג'מי יש סיכוי גדול יותר אצל האמריקאים שאצלם ההערך ה"בידורי" של סרטים מופנם עמוק יותר, ואני אומר זאת לחיוב.
איזה באסה, היו לי ציפיות גבוהות מהסרט הלבן, אבל התחושה העיקרית שהייתה לי, בדומה לתחושה ממנה יצאתי ממחבואי היא: לא הבנתי.
אני לא מבין ואני לא אבין מה אנשים מוצאים חדשני בסרט הזה שבעיניי הוא פשטני מאוד.
לא הצלחתי לראות את המורכבות,
לא הצלחתי לראות את האמת,
הצלחתי רק לראות רוע וסדיזם מאורגנים באופן נוסף.
כמעט שום ביקורת שקראתי לא הצליחה לגלות לי משהו חדש שלא היו ברור מאליו. יאיר, כל העניין עם הנאציזם לא תופס מאחר והוא דיבורים בעלמה אחרי הסרט. סרט צריך לעבוד רגשית וחושית ושכלתי בזמן ההקרנה ורק אחר כך אפשר לנתח אותו בראי ההיסטוריה, שבעיני כמעט תמיד – ממש לא רלוונטית. ראה, ממזרים חסרי כבוד.
אני חושב שהאנקה אולי בסופו של דבר הוא סדיסט חולה נפש שמשטה בכולנו.
טוב – כרגיל אחלה דיון ואני מגיע קצת באיחור.
ראשית יאיר – זה שפספסת מההתחלה שהמספר אומר שמדובר בסיפור שיאיר את המשך תולדות גרמניה זה נו"ן רציני ביותר שלך. How could you??
א-ב-ל אנחנו כמובן צריכים לחשוד ישר – אם הנקה שם את זה שם זו בוודאי הטעיה. כמו עגנון, המספרים של הנקה (פה באופן מוצהר) הם מספרים על יודעים-לא מהימנים, שזה הזן הכי ערמומי. משענת הקנה הרצוץ.
שנית – קשה שלא לראות שלרוע של הילדים יש סיבה. או סיבות. הוא לא סתמי בעיני. צויינו פה כמה ואני רוצה להוסיף:
הילדים האלה חיים בעולם של רגשות מודחקים, של אהבת הורים קרה (במקרה הטוב) ומתעללת (במקרה הרע). בגיל צעיר מאוד (כמו האומנת בת ה17, ואצל אחרים בגיל 14!) הם בעצם כבר מבוגרים. אנחנו רואים עולם שבו אין ילדות. רק אחריות ובגרות וכבדות ועצבות.
רמת ההדחקה בעולם הזה זרקה אותי יותר למחשבות על פרויד מאשר על נאציזם (אם הוא גדל במשהו שדומה לזה אין ספק שלמושגי ההדחקה והתת מודע שלו יש משמעות שונה מזו שיש להם היום!). אבל מה שמאוד ברור הוא שביום שמישהו ישחרר את כל האנרגיות המרוסנות של הנעורים, של התשוקות, של האהבה אפילו (כן כן) – מפלצת תשתחרר. תהיה לזה עוצמה כבירה ודורסנית (שתחריב את אירופה כולה, מסתבר).
במובן הזה הנאציזם לא רק שחרר את הרוע (הטבוע בכל אדם כמו שאמרת פה) – הוא שחרר גם את כל שלל הרגשות האנושיים שהודחקו במשך מאות שנים של ציוויליזציה שרוממה יותר ויותר את האיפוק. הנאציזם, בניגוד למה שמלמדים אותנו, היה משהו מורכב ומסובך מאוד.
במובנים האלה (שאותם פספסת, לדעתי) הנאציזם אינו תופעה גנטית – אלא מהפכה תרבותית.
הילדים האלה רצו לחיות אחרי שגידלו אותם להיות מתים מהלכים (ואשמתם של הוריהם והמורה שלהם יותר גדולה כמובן מאשמת הילדים!). וכדי להרגיש חיים הם הולכים (כמו שהרבה פעמים קורה) לקצה. מכיוון שהאקסטרים-ספורט לא היה אופנתי ב1914, הם הולכים לקצה אחר. לכאורה, כמובן – שום דבר איננו מוכח.
שוב חזרנו לנאציזם. לצערי זה כל מה שיצאתי ממנו מסרט לבן: מסע אל שורשי הנאציזם. הבנתי את זה אחרי עשרים דקות וכל מה שנשאר לי אחר כך זה במוי יוצא דופן ואוסף של סצינות מהממות (הסצינה שבה מסבירים לילד בן החמש על המוות, הרופא ובתו (הרופא בכלל)ֿ, המשגיח והמכות לילד שלו, כל מה שקורה אצל הכומר) שלא ממש התחברו לי לכלל אמירה יותר משמעותית מזו שהייתה מובנת לי כמעט מההתחלה.
במובן הזה זה לא רק שזה לא מחבואים – זה ההפך ממחבואים, המרתק והמפתיע והמתעתע וה(כמעט) מושלם. והאמת – זה די באס אותי. כמו לא מעט סרטים שאני רואה לאחרונה, אני יוצא בתחושה שבסופו של דבר הם לא באמת רצו להגיד משהו אמיתי.
ספוילר
אני חושב שמה שמחזק את הסרט זה העובדה שלא נאמרת לנו התשובה למי אחראי למעשים האלה. כל הדמויות המבוגרות בסרט, ( ואנחנו) כל הסרט עוסקים בשאלה מי אחראי לזה, מחפשים את האנשים הספציפים. שוט הסיום של הסרט חושף את האמת הגדולה, של כל מה שראינו עד עכשיו, זה לא משנה מי עשה את זה, איזה ילד, או איזה איש, כל הקהילה הזאת, הקהילה החולה האלימה, המדחיקה הזאת היא האשמה. בכל הסרט יש כל כך מעט ניצוצות של אנושיות, המורה ואווה ( הוא דורש ממנה כל הזמן להפסיק להיות רשמית איתו, כלומר, תפסיק להיות מודחקת, תהיה מי שאת) הוא מנסה לשמור על צלם אנוש. אך למעשה גם הוא אשם, הוא חלק מהקהילה הזו( אם נתייחס אליו לפי מוסר דוגווילי כזה, שהסרט הזה אגב מאד מזכיר את סרטו של פון טרייר) וכמובן הילד הקטן והחמוד עם הציפור. באמצע הסרט שואל הכומר את הילד האם יוכל לוותר על הציפור כשתגדל, והאם בכלל הציפור הזאת ניתנת לטיפול לעומת הציפור הכלואה שלו. הילד מוכיח שבני אדם מסוגלים לטוב, לעשייה חיובית, הוא לא רק מטפל בציפור הוא גם מוותר עליה בשביל כומר, אך הכומר גידל בכלוב את כל הילדים שלו, וכאשר הם יגדלו ויצאו אל העולם, הם ימוטטו אותו. ( למרות הצהרה כפולה בסרט הזה של כמה דמויות שהעולם לא יתמוטט.)
בנוסף לזה, הסצנה הקצרה מאד, בה אחד הילדים מחטיף אגרוף לנער אחר, ואז האומנת סוטרת לו, והוא מתנצל היא סצנה מבריקה של הדחקה וריסון. בשנייה האנקה מראה לנו מה היא אלימות לגיטימית ומה לא. כלומר אם אתה כבר אללים, אז לפחות תתעל את זה לאיזה אמת כלשהי. מהרגע שהילדים האלה מבינים שאלוהים אוהב אותם ו"לא רוצה שהם ימותו" הם מנצלים את החינוך הקיצוני שקיבלו על מנת ל"חנך" את כל תושבי הכפר.
אלימים, לא אללים
רק עכשיו הצלחתי לראות את הסרט (והוא הוקרן פה לשבועיים בלבד) וכמו רבים פה, קשה לי להפסיק לחשוב ולהגות עליו. הנה כמה הגיגים בהקשר של הסרט, מסינדרלה ועד פרויד:
http://batatakara.wordpress.com/2010/03/14/%D7%A2%D7%9C-%D7%A1%D7%A8%D7%98-%D7%9C%D7%91%D7%9F-%D7%A9%D7%9C-%D7%9E%D7%99%D7%9B%D7%90%D7%9C-%D7%94%D7%90%D7%A0%D7%A7%D7%94/
סרט יוצא מן הכלל.הבמאי הוא גם התסריטאי ולכן ההתרשמות כפולה ומכופלת.בעיני זהו סרט גאוני בלתי רגיל שמשאיר את הצופה במתח ובעניין ומצריך מאמץ חשיבתי משך כל ההקרנה על מנת להבין את ההתרחשויות שבו ואת שפע האליגוריות החבויות בו.
ממליץ לצפות בסרט פעמיים כי בצפייה ראשונה אתה לא בדיוק קולט את הדברים ואת הדקויות שבו.לאחר חשיבה וקריאת ביקורות על הסרט לכו לראותו פעם שנייה.זוהי חוויה מיוחדת וחריגה בתוך ים הסרטים הטכנולוגיים והמצחיקים לכאורה העוטפים אותנו
כל מה שרציתי
זה שבסוף הסרט יעלה הכפר באש- כמו בדוגויל- ויגאל אותי מהיסורים של שעתיים וחצי צפיה בעוולותיהם של גברים, נשים, וטף, ש(כמעט) כולם קרי לב, אטומים ואלימים.
האלימות בסרט לא "מרוככת", נהפוך הוא.
"קוד סודי" ו"מחבואים" הם שניים מהסרטים האהובים עלי. אך גם הנקה וגם לארס עשו השנה סרטים שהפתיעו אותי והתמיהו אותי בשטחיות שלהם.
למרות הצילום, שזו התפעלות טכנית, ממש לא הבנתי למה הוא העביר אותי את הגיהנום הזה.
אם הפרשנות שלך נכונה… אז מה יהיה על הילדים שלנו שמחונכים באווירה של כיבוש וחומות בין עמים?
לכן הסרט הוא רק על ילדים גרמנים שהופכים להיות נאצים…
האם גם 2010 היא ה-1914 שלנו?
1- לעמרי.
באמת נו…כמה אפשר?
Awesome information once again! I am looking forward for more updates!
טוב השנה 2011 ורק עכשיו ראיתי את הסרט ב dvd. זה סרט אימה מהסוג המשובח. הפסיכולוגיסטי. צפיתי מהופנט בסרט שכל הזמן גרם לי לזוז בחוסר נוחות ולחוסר שקט במהלך הצפייה בו. כל הניתוחים שנאמרו כאן יפים ומעניינים.הילדים הם בעצם המוציאים לפועל את מה שמסתתר בחדרי הלב של המבוגרים. הם מפלצתיים לא פחות מהילידים אותם רוצים לחנך.