"מטען הכאב", הביקורת
"שתי אצבעות מבגדד"
הבכורה הארצית הרשמית של "מטען הכאב" – המועמד המוביל לזכייה באוסקר הלילה – תהיה הערב ב-21:20 בערוץ יס מוביז. אבל מה שכבר אמרתי לכם כספקולציה לפני שלושה שבועות, הפך בינתיים למציאות: בסוף השבוע יעלה "מטען הכאב" להקרנות מסחריות בקולנוע לב. למנויי הוט, אני מניח. הנה, אחרי כמה שבועות בהם אני מתייחס ל"מטען הכאב" בקרעי התייחסויות, סוף סוף, לכבוד האוסקר וכבוד הקרנתו היום ביס, ביקורת מסודרת.
פורסם ב"פנאי פלוס", 3.3.2010
עכשיו באים? הוליווד נמצאת בקדחת "מטען הכאב" כבר כחודשיים, מאז שסרט המלחמה הזה התחיל לגרוף פרס אחרי פרס, תחילה בקרב אגודות מבקרי הקולנוע, ואז אצל אגודות תעשיית הקולנוע השונות. אבל לקהל הישראלי – בגלל מחדלי הפצה מקומיים – הסרט מגיע רק עכשיו. אל דאגה, גם הקהל האמריקאי רק עכשיו מגלה אותו. כשהסרט יצא באמריקה, ביוני 2009, הוא זכה להצלחה מצומצמת מאוד. אבל בשבועות האחרונים, מאז יצא שם בדי.וי.די, הוא הפך כותר מבוקש. ונשאלת השאלה: אחרי שכל המבקרים האמריקאים, והעמיתים לתעשיית הקולנוע, מרעיפים על הסרט כאלה שבחים, האם יש סיכוי לצפות בו מבלי להרגיש, כמעט אוטומטית, אכזבה? האם הסרט לא בונה את עצמו לקראת תגובה גלובלית של "מה, זהו?"
כנראה שכן. ויותר מזה: עם כל אהדתי לחלקים נכבדים מהסרט – כפי שאני אוהד את רוב סרטיה של הבמאית קתרין ביגלו – אני חייב להתבונן במבט חיצוני, מעט מנוכר, ובהחלט משתומם על פולחן ההאדרה וההערצה שהסרט זוכה לו מצד עמיתיו. בוודאי יש משהו נוסף מאחורי זה, איזושהי אג'נדה לקדם: בוודאי, הבעת אמון בסרט – אכן, מוצלח ואמיץ – שכל מי שהפיק והפיץ אותו לא האמין בו. סרט לא רע בכלל "מטען הכאב", אבל דומני שעונת האוסקרים הזאת היא מפגן משונה למדי של איבוד פרופורציה.
מה שמעלה כמה וכמה שאלות.
1. האם הסרט יכול לעמוד בציפיות? תלוי איך באים אליו. בעיני, "מטען הכאב" הוא בראש ובראשונה סרט מתח ואקשן. וככזה הוא מצוין. מה מצוין: כשצפיתי בו בפעם הראשונה (בהיי דפינישן, בבית), הייתי צריך לעצור אותו באמצע מרוב מתח. הסרט מספר על יחידת סילוק פצצות ומטעני צד בעירק. כבר על ההתחלה קתרין ביגלו – במאית שעובדת על אדרנלין גבוה (ע"ע סרטיה "נקודת פריצה", "K19" ו"ימים משונים") – מראה שאנחנו בידיים של פסיכופטית, ושהסרט הזה נטול חוקיות. בכל רגע יכולה להתפוצץ עלינו פצצה. העשייה המחוספסת והאינטנסיבית של הסרט הופכת אותו למופע כסיסת ציפורניים די מרשים.
2. האם הוא באמת כה טוב ומקורי? כן ולא. מצד אחד, אם ראיתם סרטי מלחמה בימיכם, חלקים ממנו ייראו מוכרים. כולל "פלאטון" ו"נולד בארבעה ביולי" של אוליבר סטון. וככזה, הסרט לא חף מקלישאות. התסריט של מארק בואל – עיתונאי שסיקר את המלחמה ל"פלייבוי" – עשוי לזכות באוסקר, אבל הרגעים שבו הוא מנסה לפתח מערכות יחסים בין הדמויות בסרט, מובילות לכמה רגעים של מבוכה. כולל סצינת האבקות בין גברים – כי הרי ידוע שגברים שנמצאים בסטרס, אבל רוצים להביע חברות ואינטימיות, מתאבקים זה עם זה – שאולי אמורה להזכיר לנו שאנחנו בעולם רגשי נפיץ ואובדני שדומה ל"מועדון קרב", אבל הסצינה כמעט קאמפית כמו סרט של קן ראסל. נקודה נוספת ששווה עיון היא מה עמדתו האידיאולוגית של הסרט. התחושה של הסרט – שלא צולם באמת בעירק, אלא בירדן – כמו רוב סרטי המלחמה היא ש"מלחמה זה גיהנום". מצד שני, הסרט גם אומר מפורשות שמלחמה זה כיף חיים. עבור גיבור הסרט, המלחמה היא סיבת קיומו, מהות חייו, במלחמה הוא מצא את ייעודו. הגיבור, וויליאם ג'יימס, הוא מפקד טרי ושחצן של כיתת סילוק פצצות, והוא לא מגיע לתפקיד בענווה וזהירות, אלא הוא מגיע כמו כוכב רוק, כולו שחץ, גאווה ופוזה. ובעיקר, ככל הנראה, עם משאלת מוות עצומה. ודווקא בגלל שהוא כה לא מפחד למות, הוא כנראה מפרק הפצצות הכי טוב שיש. אין לו מה להפסיד. וכמו שכותרת הפתיחה של הסרט חושפת, עבורו המלחמה היא סם. הוא נמצא בעירק לא מתוך אידיאולוגיה, לא מתוך תמיכה במדיניות הממשלה ששלחה אותו. לא, אין למלחמה הזאת צידוק (ולכן הימין רואה בסרט הזה סרט אנטי מלחמתי, ומכאן שמאלני), אבל זו משימה שעליו לעשות, והוא יודע איך לעשות אותה. והקירבה למוות גורמת לו להרגיש חיים. כשהוא מתרחק ממנה, משהו בו מת. תחושת ה"אני חי בשביל המלחמה" גורמת לאנשי השמאל להרגיש שהסרט הזה מכור להרס ולאדרנלין כמו גיבורו, ומכאן שהסרט הזה הוא פרו-מלחמה. או לפחות, מחרחר מלחמה. גם אלה וגם אלה צודקים. וזה לא הופך את הסרט ליותר מורכב, אלא דווקא מחליש אותו: קתרין ביגלו יצרה סרט אקשן, ממש סרט אימה, גרמה לנו להרגיש איך זה לשבת על ארגז חומר נפץ שבכל רגע עומד להתפוצץ, וכמעט בלי כוונה הסרט הפך לסמל, למניפסט. לא בטוח שהושקעה בו מספיק מחשבה כדי שתהיה בו אידיאולוגיה סדורה. מצד שני, סתירות פנימיות כאלה הן החומרים מהם עשויים אוסקרים. "פלאטון" של אוליבר סטון היה בעצמו סרט שגם נמשך למלחמה וגם נרתע ממנה, והוא זכה באוסקר. אם "מטען הכאב" יזכה, זו לפחות תהיה עדות שלקח לממסד הקולנועי פחות זמן להגיב לנעשה בעירק מאשר שלקח להם להגיב למה שנעשה בוויאטנם. "פלאטון" זכה באוסקר 12 שנה אחרי שמלחמת וייטנאם הסתיימה. "מטען הכאב" יזכה באוסקר תשע שנים אחרי תחילת המלחמה בעירק, ובשעה שהיא עדיין מתנהלת.
3. האם קתרין ביגלו תעשה היסטוריה? ברמה הסטטיסטית, בהחלט. היא עומדת להיות האשה הראשונה בתולדות הוליווד שתזכה באוסקר על בימוי. לכאורה, יום גדול וחשוב לבמאיות בהוליווד. ומצד שני, האמנם? האם כל מה שמעניין את נשות הוליווד היא העובדה שאשה זכתה, או שזכתה אשה שהביאה למסך ולסט רגישות קולנועית מזן אחר? אין שום דבר נשי ב"מטען הכאב". זה לא רק סרט גברי מאוד, זה סרט מצ'ואיסטי מאוד, שכולו התרפקות על תרבות גברית, שלא היתה מביישת את אורי ברבש. אם האנג'נדה הפמיניסטית שעדיין שלטת בהוליווד היא "כל מה שאתם (הגברים) יכולים לעשות, אנחנו יכולות לעשות לא פחות טוב", הרי שביגלו היא הכי אלופה בזה והאוסקר מגיע לה. אבל בשנה שבה הופקו לא מעט סרטים מדוברים מאוד שבוימו על נשים, ושהציגו תפיסת עולם קולנועית אחרת, נשית יותר, פיוטית, אירונית – סרטים (שלא את כולם אהבתי, אגב) כמו "כוכב בהיר" של ג'יין קמפיון, "ג'ולי וג'וליה" של נורה אפרון, "זה מסובך" של ננסי מאייר, "מחוץ למים" של אנדריאה ארנולד, "חלב הצער" של קלודיה יוסה ו"לחנך את ג'ני" של לון שרפיג – משונה שדווקא זכייה של סרט כה טסטוסטרוני תיחשב הישג. מצד שני, אם זה מה שצריך לעשות כדי לשבור את תקרת הזכוכית של הוליווד השוביניסטית, שיהיה. זה בהחלט נכון ששנה כה נשית תסתיים ותסוכם על ידי האוסקר הראשון לאשה במאית.
4. האם בדרך להתלהבות הגורפת מהסרט, הוליווד לא קצת איבדה את עשתונותיה? בהחלט כן. קחו למשל את התסריט. מצד אחד, יש בו משהו מקורי: הוא תסריט שלא נבנה לקראת שיא, אלא מכיל רצף של כשש-שבע סצינות כמעט זהות של פירוק פצצות, בדרגת קושי ומתח הולכות וגוברות, וכשהמחיר הפיזי והנפשי הולך ומתעצם. מהבחינה הזאת, "מטען הכאב" הוא סרט עם מבנה מקורי למדי, שלא חושף בצורה ברורה מאוד מבנה שלוש או ארבע מערכות קלאסי, ואפילו לא יוצר קונפליקט קלאסי בין גיבור ובין אויב. הסרט, בנאמנות לסגנונו הריאליסטי, בנוי כאובזרבציה. אבל התסריט עצמו – כולל אבחנות אנושיות ודיאלוגים, מלא רגעים של מבוכה גדולה. איפה התסריט של מארק בואל והתסריטים מלאי השנינות והחרדה הקיומית של סדרת הטלוויזיה המשובחת "דור מזוין", שהתרחשה גם היא בעירק (ובוימה גם היא על ידי אשה!). ובשעה שאני מבין את המועמדויות לעריכה ולבימוי, אני לא מבין את המועמדות לפסקול. אם יש דבר אחד חלש ואפילו רע בסרט זה הפסקול של מרקו בלטרמי. אבל כשהוליווד מאוהבת, היא מוכיחה שאהבה אינה רק עיוורת, היא גם חרשת.
עדיין יש סיכום מסוים שברגע האחרון יבוא טוויסט אדיר ו"מטען האב" לא יזכה, בניגוד לכל הציפיות. "אווטאר" או "ממזרים חסרי כבוד" ינצחו. אבל גם בלי אוסקר, הפרסים של העונה האחרונה ותשע המועמדויות הפכו את "מטען הכאב" מסרט מתח מצוין, לסוג של סמל, שמעתה ועד עולם ייצג את מלחמת עירק השנייה בקולנוע האמריקאי. יאמר לזכותה שהיא לפחות עשתה סרט שלא דופק חשבון ומתפוצץ לנו ישר בפרצוף.
באופן כמעט מוחלט אני מעדיף לצפות בסרט באולם קולנוע. אבל כיון שיש לי בבית יס מקס HD ומערכת קול לא רעה בכלל, נראה לי שאת "מטען הכאב", אחד הסרטים שאני הכי מסוקרן לגביהם השנה, אני אראה דווקא אצלי בבית בזמן שנוח לי.
ביקורת טובה. הצלחת להגדיר את העמדה-לא-עמדה האידיאולוגית של הסרט כלפי המלחמה, אבל לדעתי זה מה שעושה את הסרט למתאים במיוחד לאוסקר השנה. יש בזה משהו שדומה לאופן שבו "פרשס" מציג את קהילת השחורים העניים מאוד של ארה"ב – השחורים לא אוהבים את "פרשס" כי הוא מציג אותם בעליבות קיומית שהם עצמם אשמים בה, והלבנים לא אוהבים את "פרשס" כי עד כמה שהשחורים יכולים לדפוק לעצמם את החיים, ברור שהלבנים אשמים בכך עם כל ההיסטוריה ועם כל מה שקורה עכשיו – ובטח שהאשמה גדולה יותר אחרי שאמריקה טופחת לעצמה על השכם על בחירת נשיא שחור ראשון. גם "ממזרים חסרי כבוד" עובד על אותו מישור כפול-סטנדרט: נכון שאתם שונאים את הנאצים על מה שהם עשו ליהודים, במשרפות ובתאי הגזים ובירי אל תוך שוחות? נכון שאתם שונאים את זה שהם נהנו מזה כל כך, הביטו בסבל היהודי וצחקו? אז הנה לכם: הביטו בהם נורים ונשרפים ומעונים ומתפוצצים, וצלב קרס נחרט על מצחם, תהנו מהצפייה בכל זה הנאה גדולה. ואז תביטו בעצמכם, ותראו גם כן סוג של נאצים. נאצים נגד נאצים, שזה בסדר, אבל עדיין. אז הנה מה שטרנטינו יחד עם סרטי האנדרדוג-העולה-מאשפתות אומרים השנה: אנחנו בועטים לכל עבר, והמציאות מחורבנת באשמת כולם, ואין שום גיבור שצודק, וגם לא קהל הצופים. והנה מה ששובר הקופות היומרני של קמרון אומר: פיס אנד לאב, וי אר ד'ה וורלד, בואו נשמור על הסביבה ונכבד תרבויות אחרות, כי העולם שלנו הוא שטוח ופשטני, ואם אתה רוצה לראות שלושה ממדים אתה מוכרח לחבוש משקפיים מיוחדים.
כתבת שקשה לך להבין מה התעשייה חושבת על עצמה השנה. אולי זו התשובה: עולם בדוי וחד ממדי מבחינה ערכית שצולם משתי זוויות כדי שנוכל להביט בו במשקפי תלת ממד ולהרגיש כאילו אנחנו בעניינים הוא לא אמנות. אמנות היא לצייר את העולם שלנו, התלת ממדי מבחינה ערכית, ולגרום לקהל להשתאות ולהתבלבל מבחינה אידאולוגית ולא להשתאות מול פלאי הטכנולוגיה הקמרונית.
לבחור/ה שמעלי.
אני בניגוד אליך חשה הערכה עמוקה להישג הטכנולוגי-אנושי של האנימציה התלת מידית של קמרון,
ולי אין בעיה עם העולם הבדוי שברא אלא דווקא עם הייצוג שלו של העולם ה"אמיתי",
ובכל זאת החלק הראשון של התגובה שלך פשוט פוגע בול.
2 נקודות! 🙂
"חיכיתי לזה", קלעת בול.
גם "ממזרים חסרי כבוד" וגם "מטען הכאב" הם סרטים בעייתיים מאוד מבחינה אידיאולוגית. הם מייצגים את כל מה ששלילי בפוסט-מודרניזם, בכל שהם מפחדים עד העצמות מקביעת עמדה מוסרית חד-משמעית וחסרת פשרות, ומנסים לרקוד על כל החתונות בבת אחת. מבין שניהם טרנטינו הוא הרשע האמיתי, כי ניתן לראות שהוא מודע לניהיליזם שלו, ומשתין על הצופים שלו בקשת בשם תאוות הסדיזם בה הוא חולה. ביגלו, מנגד, אמנם מנסה לומר משהו בעל משמעות, אבל הערצת הקאובויים שככל הנראה טבועה בה מונעת ממנה להתחייב לאמירה זו, ולכן הסרט לא שלם.
"אוואטר", אגב, דווקא קובע עמדה מוסרית חד-משמעית, אבל עושה זאת באופן כל כך ילדותי ושטחי, שזה מביך (ואפילו הוא מסתיים בסצנת קרב רוויית דם, בה הבמאי מתענג על ההרס והמוות, וסותר חלק ניכר ממה שהטיף לו עד אותו רגע).
בקיצור, אמריקה מבולבלת, והדבר ניכר בסרטים שהיא מייצרת.
מבחינתי, "מטען הכאב" בא לגמרי מהצד הימני של המפה הפוליטית. ראיתי בו מניפסט ריאקציונרי נגד כל תרבות סרטי ה"יורים ובוכים", ונגד דעת הקהל ששלטה ב-2008 (בזמן שהסרט נעשה), שתמכה באובמה ובהבטחה שלו להחזיר את החיילים הביתה.
יש בסרט מפקד שחבריו חוזרים ואומרים לו בקשר :"תצא משם, זה מסוכן" – אבל הוא נשאר; יש בסרט דמות של חייל שבסצינה הראשונה מהסס לירות במישהו עם פלאפון שעלול להפעיל פצצה, אבל בהמשך הסרט (בסצינה הארוכה במדבר) הוא כבר עושה את המוטל עליו; יש את הסצינה שבה המפקד נשבר ובוכה – אבל היא ממוקמת במקלחת – רוצה לומר: אם אתם חייבים לבכות ולייבב, תעשו את זה במקום שאף אחד לא רואה; ויש את המפקד שחוזר הביתה בסוף, ואין לו בעיות תפקוד: הוא מביט במדפי סופרמרקט עמוסים אינספור סוגים של קורנפלקס – והוא לא מהסס. הוא מיד בוחר את הסוג האהוב וממשיך הלאה – רוצה לומר – המלחמה היא אולי סם, אבל מי אמר שזה רע (ולא בטוח שזה משבש את התפקוד השוטף, כמו שכל כך הרבה סרטי מלחמה הראו).
בקיצור, מבחינתי קת'רין ביגלו אומרת ב"מטען הכאב" – יש לנו עבודה חשובה לעשות בעירק. אז שבו בשקט, 'סתמו את הפה, ותנו לנו לעשות את העבודה.
יואב- אני מבין שאתה יכול בצורה לא פוסטמודרנית להגיד מי טוב ומי רע בכל מלחמה בעולם, או בכל סכסוך שקיים. החוסר וודאות האידיאולוגית הוא דבר הכרחי או מתבקש אל מול מצבים שרק עיוורון יכול להגיד שיש בהם שחור לבן.
נכון, אוואטר עושה את זה- וזה כל כך ילדותי כי זה לא מציאותי. בגלל זה אולי הריחוק אל התלת מימד כל כך מתאים לסרט הזה.
כן יאיר, חשוב שאישה תזכה באוסקר. יש בזה אמירה. אתה יודע טוב מאוד מה מצב הנשים בהוליווד. כל פריצת דרך כל צעד, חשובים.
והנה ג'יין פונדה על הנשים בהוליווד.
http://www.huffingtonpost.com/jane-fonda/show-me-the-women-in-holl_b_477586.html
–
זאת ועוד: אני לא יודעת מה זה סרט גברי או נשי. אני מעדיפה להתעלם מהגדרות כאלו ואחרות בנוסח סרט מלחמה, דם ואש ותמרות עשן = גברי, רומן ענוג עם ממחטות מבושמות = נשי.
לגופו של "מטען הכאב" – אצפה בו הערב, בס"ד, בחסות יס.
אין לו בעיות תפקוד בסופרמרקט? לא הבנת את הסצנה. הוא עומד שם חסר אונים, אין לו מושג איך לתפקד באזרחות.
פירוט: הוא חוזר הביתה, ומפנה עלים מהמרזב. פעולה יומיומית ומשעממת. אחר כך הוא עומד המום מול המבחר העצום של דגני הבוקר, ולא יודע מה לקחת. אחר כך, במטבח, הוא מספר לאשתו סיפורי קרב כי אפילו עם אשתו הוא לא מסוגל להיות אזרח (היא מגיבה באכזבה: קצוץ בבקשה את הגזרים האלה. אם אתה לא יכול שלא להיות לוחם גם באזרחות, אז תעשה פעולה אלימה יעילה, כמו קיצוץ גזרים). האיש מכור למלחמה, ונכון – ביגלו לא מעבירה עליו ביקורת, אבל היא בהחלט מציגה את הלוחם-מטבעו שלא מסוגל להיות אזרח.
חבל שאי אפשר לשרשר כאן תגובות.
זה לא "כל מה ששלילי בפוסטמודרניזם". זה פשוט הבלבול של הפוסטמודרניזם, והוא לא בלבול "שלילי" הוא פשוט בלבול אותנטי. אנחנו לא חיים בעולם שיש בו אמת מידה יחידה לכל מה שקורה. זו עובדה. ואני חושב שטוב שהמערב מכיר בבלבול הזה. קודם תודה שאתה מבולבל, אחר כך תנסה להוציא מזה משהו. כי השמאלנות האנטי-קפיטליסטית השטחית של קמרון לא מודה שיש בלבול, ולכן היא כל כך כושלת.
הפוסטמודרניזם הוצג לנו בידי השמאל, ותודה לו על זה: הימין נאחז זמן רב מדי בתפיסות כמו "אין עם פלסטיני". אבל השמאל הולך עכשיו לאיבוד באותה פשטנות שהימין אבד בה בעבר, ועכשיו אנחנו כנראה צריכים סינתזה, בריאה חדשה, התמודדות שאנחנו עוד לא מכירים. אבל לפני שנברא את ההתמודדות הזו, אנחנו מוכרחים להתבלבל קודם. לשבור, לחוות את השלב שלפני הסינתזה, שבו יש כאוס מוחלט.
הציטוט שאני לא מסוגל להשתחרר ממנו בימים האחרונים:
"מותן של הצורות הנוכחיות של סדרי החברה מוכרח לשמח יותר מאשר להטריד את הנשמה. עדיין, מפחיד שהעולם הנוטש מותיר מאחוריו לא יורש, כי אם אלמנה הרה. בין מותו של האחד ללידתו של האחר מים רבים ישטפו, לילה ארוך של תוהו וחורבן יחלוף." (אלכסנדר הרצן)
ושוב, חבל שאי אפשר לשרשר כאן תגובות.
אני לא באמת נהניתי מהסרט הזה.
נכון, אם לפרק אותו לחלקים- הצילום היה יפה, המתח שנבנה בכל אחד מהחלקים היה בהחלט ראוי להערכה, ויש כמה קטעים מגניבים ברמת האקשן, אבל הסרט סובל מאי אמינויות מטורפות ובעיות עלילתיות מטרידות.
בסופו של דבר כשסיימתי לראות אותו לא הצלחתי לנסח למה אני פשוט לא מתפעלת ממנו, עם ובלי קשר למתקפת הביקורות הנלהבות בהוליווד.
היו לי הרבה ציפיות מהסרט הזה אחרי הבאזז הגדול שהוא עשה בטקסים החשובים ויש עוד את האוסקר בקרוב.
ואולי בגלל גם קצת התאכזבתי …
אמנם יש בסרט מספר סצנות חזקות ומרגשות והחלק השני של הסרט בהחלט הרבה יותר חזק מהראשון אך הרגשתי שזה עדיין לא זה ושהוא לא מספיק להגיע לרמות הגבוהות באמת.
התחלת הסרט נותנת הרגשה של סרט דוקומנטרי ושל מבט מהצד על הנעשה ביחידת סילוק פצצות של הצבא האמריקאי חודש אחרון לפני החזרה הביתה.
כל סצנה עומדת בפני עצמה ולא ברור עוד מה הסיפור ומי הדמות המרכזית ומה כוונות הבמאי , לאט לאט אנחנו נחשפים לסיפור האמיתי ולדמות המרכזית ואז הצופה יכול לבחור האם להביע סימפטיה או לא.
מבחינת הצילום אנחנו מגלים מספר סצנות מרשימות בצילום מדוייק המלווה בעריכה בהילוך איטי וזה בעיקר קורה בסצנות של פיצוץ וזה מעצים את הסצנה ומוסיף.
אני משוכנע שלאמריקאים הסרט הזה הוא סוג של ביקורת או תצפית על הנעשה בעיראק ואולי בגלל זה הם גם מייחסים לו חשיבות והאם מגלים הזדהות וסימפטיה.
לטעמי הסרט עדיין לא מגיע לרמה של זכייה בסרט הטוב ביותר וגם על על פרס הבמאי הטוב ביותר (במקרה הזה במאית) לא הייתי נותן לו.
לסיכום , סיפור טוב וחזק , מספר סצנות חזקות ומרשימות ומרגשות אך בכלליות ציפיתי ליותר ואני חושב שהיה אפשר להוציא יותר מהסרט הזה.
נהפוך הוא. זכייתה הצפויה של ביגלו זה הדבר הכי פמיניסטי שיכל היה לקרות בהוליווד. זה לא רק שאשה הצליחה להראות שהיא יכולה לביים סרט מלחמה ולא רק קומדיות רומנטיות (ראה ערך נורה אפרון, ננסי מאיירס), סרטים תקופתיים (קמפיון) או סטייליסטיים (קופולה הבת), זה העובדה שכל אחוות הגברים הלבנים של הוליווד שמהווים את רב המצביעים באקדמיה, מודים בכך שהיא עשתה זאת טוב יותר מכל גבר. לפחות השנה. לפחות מאז ספילברג.
לדעתי, מלבד הסצינה של החיפוש אחר הילד, שמרגישה מעט לא במקום, מדובר בסרט מושלם. הצילום והעריכה בסרט הזה יותר אפקטיביים מכל רינדור אולטרה ריאליסטי.
אני אומר זאת בתור מעריץ קמרון נלהב. הלילה אני עם קת'רין.
אתמול אספתי מספר חברים, הכנתי אוכל וראינו כולנו את הסרט שהוקרן ביס על מסך רחב עם סאונד טוב. כולנו מאוד רצינו לאהוב אותו; כל התנאים היו אופטימליים צפיה; אבל לצערי, אניחייב להגיד שאחרי חצי סרט הגענו לקונצנזוס להפסיק ולעבור למשהו אחר.
הסרט, בפשטות, לא מעניין. הוא מכיל הרבה סצינות מעניינות – אבל אלו רק סצינות. אין שום חיבור ביניהן שיגרום לך לרצות לדעת "מה קורה הלאה". דמויות? אני בקושי זוכר את השמות, ועל אופי אין מה לדבר. פשוט לא היה אכפת לי משום דבר שקרה על המסך. לא אכפת לך שדמויות שהכרת לחצי דקה, וגם זה בתור "אמריקאי רנדומלי עם מדים", מתות.
תשוו את הסרט הזה לתאום הכמעט זהה שלו (אך כל כך שונה), המיני סדרה Generation Kill מבית HBO. החומרים הם כמעט בדיוק אותם חומרים אבל הסך הכל לא יכול להיות שונה יותר – הסדרה מרתקת עד אימה ומכילה דמויות בלתי נשכחות ורגעי אקשן מצולמים היטב לצד כל אותם רגעים קטנים בין חיילים במחנה.
אין לי מה להגיד על ביגלו, סה"כ אני אוהב את העבודה שלה אבל הבעיות בסרט תסריטאיות והבימוי שלה לא ממש מחדש.
מעניין לקרוא את הפרשנות, בעיקר את המגוון הגדול יחסית של דעות ורעיונות – אבל לי יש נקודת מבט קצת מחדשת:
[ספוילר]
האם אתם חושבים שסדר האירועים שאותם חווה יחידת פירוק הפצצות, באה לסמל את הלחימה בעיראק?
בהתחלה, משימה נקודתית מאד (לפרק פצצה), שנגמרת קצת רע. אח"כ המשימות הולכות ומסתבכות – האויב מתחכם (כמה מטענים ביחד), המעורבות עם הקהילה המקומית מתגברת (תקרית הילד. אגב, גם אני לא אהבתי את הסצינה המנותקת וההזויה הזו), ובשלב מסויים – אזכור משאיות הנפט, אולי כרמז לבלגאן המזרח-תיכוני הכללי (עליית מחירי הנפט, חיילים חטופים).
ואולי, בסצינת הפירוק הארוכה האחרונה – מדובר אפילו בעקיצה על ההחלטה ללכת גם על אפגניסטאן ("זו משימת התאבדות")
מה אתם אומרים?
Just killing some absolutely free time on Digg and I discovered your entry. Not ordinarily what I wish to understand about, but it was definitely really worth my time. Thanks.
Hey, I just wanted to write that page is not working correctly with Safari
Every man for himself and the Devil take the hindmost.
I know this is really boring and you are skipping to the next comment, but I just wanted to throw you a big thanks – you cleared up some things for me!
מה ניתן להוסיף על הביקורת הסובטילית של רוה?
אולי רק זאת: תסביך הסירוס של ביגלו דחף אותה לייצר סרט אנכרוניסטי, גברי עלק, שבו הזיוף והמלאכותיות הם בשר מבשרה של העשיה הקולנועית. גדולתם של "באשיר" ו"לבנון" בולטת עוד יותר לאור הכשלון של ביגלו לומר משהו חריף, מעניין ומקורי באמת, מעל ומעבר לשטיקים השגורים של הוליבוד.
The wordings were really difficult to understand but I was fascinated with the picture. I'm just wondering what kind of suit was that? Is that a radiation shield? I would really love to know the content of this page. If only I could find a translation application.