16 מרץ 2010 | 18:13 ~ 21 תגובות | תגובות פייסבוק

ג'יימס קמרון חושף: היה תסריט ל"אווטאר"

לא מעט אנשים הקניטו את “אווטאר” על התסריט שלו. או על הסיפור ה”רדוד”. או על היעדר העלילה לטובת האפקטים. אני חשבתי שהתסריט עשה עבודה מצוינת בבניית עולם ושרטוט ברור של קונפליקטים. ושסוף הסרט הוא הברקה תסריטאית. ושבאופן כללי קמרון הוא תסריטאי מצוין – מהסוג היעיל, הבוטה, נטול הניואנסים, שיודע איך להריץ את העלילה במהירות לשיאיה – שכל סרטיו פועלים על מבנים דרמטיים ברורים ומוכרים, שאותם הוא מייבא לעולמות מופלאים שהוא בורא. והנה צצה הקלטה בת כמה שבועות של מפגש שערך ג’יימס קמרון עם תסריטאים החברים בגילדת התסריטאים של אמריקה (בהנחיית המבקר פ, ובו הוא דיבר על תהליך הכתיבה של “אווטאר” עונה לשאלותיהם. זה נמשך קצת יותר משעה, ואם ראיתם את “אווטאר” זה די מרתק (לחצו על הלינק כדי להפעיל את הנגן):

ג’יימס קמרון מדבר על התסריט של אווטאר



(תודה לשי רינגל על הלינק)

נושאים: בשוטף

21 תגובות ל - “ג'יימס קמרון חושף: היה תסריט ל"אווטאר"”

  1. יואב 16 מרץ 2010 ב - 19:04 קישור ישיר

    “נטול ניואנסים”, לטעמי = שטחי
    “מבנים דרמטיים ברורים ומוכרים”, לטעמי = קלישאות
    “בוטה”, לטעמי = בוטה

    לטעמי, המבורגר של מקדונלדס הוא מאוד יעיל בהשבתת הרעב. הוא גם מאוד מצליח ברחבי העולם, ומניב לבעלי הזכויות שלו רווחים של מיליארדים. עם זאת, מעטים יחלקו על כך שהערכים התזונתיים שלו לוקים בחסר, או על כך שהטעם שלו נטול ניואנסים ובוטה.

  2. יוסי 16 מרץ 2010 ב - 19:14 קישור ישיר

    הלכנו לסרט שלושה חברים. אני האנין אז חשבתי שאני אהנה הכי פחות. אבל האמת היא שדי נהנתי מהשעה הראשונה. השאר היה פשוט בינוני לחלוטין.
    החברים שלי הפתיעו אותי בכך שבלי שום הכוונה ממבקרי סרטים אנינים, הם בקושי הצליחו להישאר בסרט עד הסוף מרוב שעמום. זה פשוט לא נגמר, ומבחינות רבות כל כך זה אפילו לא מתחיל. זה מן כלום בשלושה ממדים. והם לא אנשים שלמדו קולנוע או צפו ביותר מדי סרטים כבדי ראש. הם פשוט צפו בטקסט בינוני ומשמים והגיבו לבינוניות והשממון בהשתעממות.
    והאמת היא שלא התרשמתי ששאר הצופים עברו את החוויה שמר רווה המצחיק מתאר כאן. נראה לי שכולם חשבו לעצמם שזו טכנולוגיה נאה שמצליחה לעניין למשך כמה דקות, אבל לא הרבה יותר מזה.

    למען האמת, אפילו הטכנולוגיה עצמה היתה קצת מצחיקה. מה כבר היה השימוש בתלת-מימד? שכל מיני חתיכות אבק עפו קרוב יותר אלינו?
    לדעתי היתה סצינה אחת שווה, וזו המרדף של הקרנף אחרי הגיבור בדקה העשרים של הסרט. כל השאר היה כמעט מעליב בבינוניותו.

  3. אבנר 16 מרץ 2010 ב - 19:34 קישור ישיר

    התסריט לא באמת חשוב ואפילו התלת-מימד, עם כל ההשפעה שלו על עתיד הקולנוע – הוא משני. הדבר הכי מפתיע באוואטר הוא עד כמה קמרון היה מוכן לסכן את ההשקעה שלו בעבור מסר די חתרני בסה”כ. זה הדבר הכי מרשים.

  4. האחד שמתרגש מהסינמה החדש 16 מרץ 2010 ב - 19:57 קישור ישיר

    מה שיואב אמר.

  5. עופר ליברגל 16 מרץ 2010 ב - 20:13 קישור ישיר

    התסריט של אווטאר אכן קלישאתי ולדעתי גם לא באמת חתררני כל כך, אבל לאורך החצי השני של הסרט הוא עובד מצוין כבסיס לאקשן ולסרטים מן הסוג הזה לא צריך יותר וזה לא פשוט כפי שנדמה. עם התסריט לחלק השני של אווטאר לא היה טוב הסרט לא היה מצליח כל כך, לא משנה כמה אפקטים יהיו בו. יחד עם זאת, השעה הראשונה מלאה ביותר מדי הסברים.

  6. עדן 16 מרץ 2010 ב - 20:26 קישור ישיר

    אוףטופיק – אנטרטיינמנט וויקלי טוענים שהסרט האחרון בסדרת “דמדומים” הוצע לשלושה במאים מעולים: אחד שעוד איכשהו הגיוני – ביל קונדון ושניים שהם בחירה מופרכת לגמרי – סופיה קופולה וגאס ואן סנט. האם מישהו מהם יכול להכניס קצת שאר רוח בסדרת הסרטים האיומה הזו ? אני מהמר שלא. 

  7. אינצ'י 16 מרץ 2010 ב - 20:32 קישור ישיר

    חתרני ב—. ועדיין מהנה.

  8. דניאל 16 מרץ 2010 ב - 20:33 קישור ישיר

    אחלה תסריט. אחלה סרט. ג’יימס קמרון גאון. הוא היה צריך לקחת את כל האוסקרים. זהו.

  9. עמית איצקר 16 מרץ 2010 ב - 20:55 קישור ישיר

    אני מקווה מאוד שגאס ואן סאנט לא יפול למכודת סדרת הדמדומים המגוחכת הזאת.

  10. זוהר 16 מרץ 2010 ב - 22:22 קישור ישיר

    כל עוד התסריט של דמדומים ימשיך להיות חלש כמו התסריט של הסרט הראשון (את השני לא ראיתי), אף במאי לא יוכל להצילו.

  11. רז-ש 16 מרץ 2010 ב - 23:17 קישור ישיר

    נפריד בין שלושה חלקים. העלילה, התסרוט או כתיבת הדיאלוגים והפתרון העלילתי. העלילה זה פוקהאנטס בחלל. משהו שנעשה אלפי פעמים. שום דבר חדש ובטח לא מקורי. זה היה בסדר אם שני החלקים האחרים היו טובים…
    התסרוט או כתיבת הדיאלוגים היא באמת מביכה, שנות התשעים המוקדמות, לסדרות מד”ב בטלויזיה יש כתיבה מורכבת יותר.
    ואז מגיעים לפתרון העלילתי שהגדרת אותו בפוסט “כהברקה”. מענין למה התיחסת? לפרץ הלאומיות הקיצונית שהביא החייל האמריקאי לשבט הפרימיטיבי? או לפתרון דאוס אקס מכינה של אמא אדמה שמצילה את המצב? או אולי לזה שבסוף הוא (אין באמת צורך להזהיר מפני ספוילר נכון? כולם ראו את הסרט) עבר אל האווטר שלו קבוע, משהו שהיה צפוי מהשעה השניה של הסרט, וכולם שרים. אין ספק הברקה. 

  12. Taktik 17 מרץ 2010 ב - 0:39 קישור ישיר

    בתסריט של סרט מהסוג הזה, יש צורך להתייחס יותר לתפקידו כמניע הסרט, וככזה הוא עובד מצויין.
    אמת, הנדושות קצת נודפת כאן, אבל ניחא, אני חושב שהיא פועלת לטובת הסרט.
    נראה לי שמידה וקמרון היה בונה משהו יותר מתוחכם, זה היה מתפספס עם הטררם מסביב.

  13. הגמד 17 מרץ 2010 ב - 2:37 קישור ישיר

    הייתי מסכם את הסרט בזה שאם כל הכבוד לג’יימס קמרון, סיגורני וויבר היא לא תחליף לשוורצנגר. אני חושב שאם ג’יימס קמרון היה רוצה להוציא ת’מקסימום מהסרט הזה (ולמעשה גם מ”הנוסע השמיני 2″) הוא היה צריך לעשות שוורצניזציה לדמות הסמכותית. והאמת, הייתי נותן לו גם לומר (בפאתוס האוסטרי המופלא) את המילים הנצחיות:  
    Rose: [letting go of Jack’s hand] I’ll never let go, Jack. I promise.

  14. אודי 17 מרץ 2010 ב - 3:12 קישור ישיר

    מטען הכאב סרט טוב.
    את אווטאר לא ראיתי.
    קטעים.

  15. JNH 17 מרץ 2010 ב - 8:54 קישור ישיר

    רז-ש, נראה לי שמה יאיר התכוון אליו בתור הברקה הוא ההחלטה של הגיבור בסוף לנטוש את המין האנושי כולו ולהצטרף רשמית לחייזרים. בין אם תסכים שזו הברקה או לא, זו ללא ספק החלטה תסריטאית נועזת. בפוקהונטס, להזכירך, ג’ון סמית’ שב לבסוף לביתו לבד. סיום כזה, שבו הגיבור מחליט ללכת לפי צו לבו באופן מוחלט וכנגד כל הגיון סביר, גם במחיר של איבוד האנושיות, לא ראיתי מאז “ספלאש” של רון הווארד.

  16. מחפש בנרות 17 מרץ 2010 ב - 10:05 קישור ישיר

    יאיר, קצת עוף טופיק –
    אני מנסה לשחזר בלוג שלך בקשר לחשיבות הסיפור שבו אתה טוען שסרט טוב לא חייב סיפור בהכרח (פראפראזה שלי על זה). אולי אתה יכול לעזור לי עם זה?

    ===========

    רוה למחפש: סיפור ועלילה הם אלמנטים אופציונליים לקולנוע (גם לספרות, אגב). זו טענתי. או בתמצית: יש קולנוע של פרוזה, ויש קולנוע של פיוט. ויש המון סוגים באמצע. מי שמתעסק בסרטים רק בכלים של “סיפור” וב”עלילה” – בין אם כיוצר ובין אם כצופה – עושה לאמנות הזאת עוול. הנה הלינק.

  17. אבנר 17 מרץ 2010 ב - 10:19 קישור ישיר

    ב”אוואטר” הגיבור מתחיל כנכה מלחמה (ג’ון מקיין) ומסיים כהיבריד גבוה עם אזניים גדולות ועור כהה (ברק אובמה). זה כל הסיפור.

  18. לילך 17 מרץ 2010 ב - 11:03 קישור ישיר

    אוואטר הוא סרט גרידי בכל מובן אפשרי. יותר מדי אפקטים, יותר מדי אורך, יותר מדי מסרים, יותר מדי סצינות, רעש, קלישאות ועוד. בקיצור מייגע. הצלחה? הברקה? ובכן, זה תלוי בנקודת המבט.

  19. מחפש בנרות 17 מרץ 2010 ב - 11:11 קישור ישיר

    תודה רבה!
    בדיוק מה שחיפשתי. מעכשיו אוכל לצטט אותך ביתר דיוק.

  20. אביגיל 17 מרץ 2010 ב - 11:20 קישור ישיר

    נדמה לי שאתה סותר את עצמך. מצד אחד, טענת בעבר שלאווטאר אין צורך בסיפור חזק משום שהוויזואליות היא מטרת הסרט, ועכשיו אתה מהלל את התסריט שלו וקורא לסוף הברקה תסריטאית.
    לא תופתע, אני בטוחה, לגלות שאני מתנגדת לשתי הקביעות. אני מסכימה שקמרון הוא תסריטאי חזק שמסוגל לקחת סיפור רדוד ורווי קלישאות ולהפוך אותו לתסריט סוחף ומהנה. השאלה היא למה הוא לא עשה זאת במקרה של אווטאר.

    ==========

    רוה לאביגיל: נו, קצת סתירות. לא נורא. אבל לא ממש. זה רק עניין של מה הדבר העיקרי. הרי תסריט בוודאי יש תמיד לכל סרט. וקמרון הוא בדיוק מסוג התסריטאים המאוד-מאוד מיומנים שיודעים להניח בצורה ברורה ומהירה מאוד קונפליקט גדול שנותן לסרט שלו דרייב דרמטי, ומאותו רגע הסרט שט על האנרגיה הזאת ואנחנו פונים להרפתקאה הקולנועית, שהיא יותר חווייה ויזואלית אדרנלינית מאשר סיפורית/עלילתית. ל”אווטאר” יש יתרון תסריטאי נוסף בכך שהבחירה הסופית של גיבור הסרט היא בבחינתי הברקה, שלא נענית למוסכמות השטאנציות המקובלות לז’אנר הזה (הצפוי היה שהגיבור או יהרג, קרי יקריב את עצמו למען טובתם של אחרים; או יחזור לביתו, אחרי שעזר לילדים למצוא את מקומם, ובכל אחד חזר לטריטוריה שלו. האופציה השלישית שבה בחר הסרט בכלל לא קיימת כמעט בלקסיקון ההוליוודי המצופה). אבל אני לא מאמין שאנחנו עדיין מדברים על זה.

  21. web analytics 7 דצמבר 2010 ב - 7:26 קישור ישיר

    Man the spam comments here are driving me spastic! Get rid of it!


השאירו תגובה