"נער משום מקום", ביקורת
שני סרטים עם המילה Boy עולים בסוף השבוע בארץ: Nowhere Boy, וממולו Astro Boy. נתחיל עם הראשון.
פורסם ב"פנאי פלוס", 17.3.2010
=====
קונטרול 2
זה נראה כמו דרמה בריטית שגרתית על מוות ונטישה, אבל "נער משום מקום" – המספר על נעוריו של ג'ון לנון – יצליח לרגש את חובבי הביטלס, שיזהו את כל השירים המוזכרים בסרט, מבלי שאף אחד מהם ינוגן בפסקול
למרות ש"נער משום מקום" הוא סרט נהדר ומרגש בעיניי, אני באותה נשימה ממש חייב להביע פליאה מכך. הוא אכן נהדר ומרגש, אבל איך זה קרה? הבמאית שחתומה עליו היא סם טיילור-ווד, בת 43, שזה סרטה הארוך הראשון אחרי שעשתה קריירה בתור אמנית וידיאו וצלמת. בעברה היא היתה אף מועמדת לפרס טרנר. היא מוכרת בעולם הגלריות והמוזיאונים כי פעם גילמה את יוקו אונו באחד ממיצביה, ופעם אחרת צילמה וידיאו-ארט של דיוויד בקהם ישן, מן הסתם בהשראת אנדי וורהול. היא הפכה לסוג של איקונה תקשורתית באנגליה אחרי שניצחה פעמיים את מחלת הסרטן. והנה, היא מביימת סרט ראשון שלא חושף מאום מעברה כאשת גלריות, מוזיאונים ואמנות פלסטית. זה סרט שנראה שנעשה על ידי במאי מהזן היחסית שגרתי, כזה שעובד עם שחקנים וסוחט מהם דמעות ורגשות, במטרה להפעיל רגשות ודמעות גם אצל הצופים. מי היה מאמין שאמני וידיאו יודעים בכלל להדריך שחקנים (והיא מצטרפת לג'וליאן שנאבל ולסטיב מקווין שגם עברו מהגלריות למולטיפלקסים). אז סם טיילור-ווד מביאה את המוניטין שלה לפרויקט, אבל אני חייב לתהות אחרי הצפייה, מה היה "טיילור-וודי" בסרט, במה הוא נראה אחרת תחת הנהגתה מאשר בבימויו או בבימויה של כל במאי אחר. אם, נגיד, רוג'ר מיטשל או ג'ון מאדן היו מביימים את הסרט, האם הוא היה נראה אחרת?
תהיה שניה: אין שום דבר באמת יוצא דופן או ממש מקורי באף אחד מהרעיונות שיש בסרט. מדובר בסיפור נעוריו של אחד, ג'ון לנון. הצופה מחויב לדעת שאותו ג'ון לנון גדל להיות ההוא מהביטלס, ונחמד מצד הסרט שהוא לוקח את הידיעה הזאת כמובנת מאליה. מי שאפילו מעט מחבב את לנון ואת הביטלס יכיר את קווי המתאר של העלילה: בליברפול של שנות החמישים, נער מרדן בשם ג'ון לנון לא יודע מי הם הוריו והוא גדל אצל דודתו הקפדנית, מימי. בשנות התיכון האחרונות שלו הוא מגלה, בזה אחר זה, את אמו האמיתית, את אלביס פרסלי וילדון בשם פול מקרטני, שלכל אחד מהם תהיה השפעה על החיים שינהל בעשרים השנים הבאות. חיים שיתחילו, אבל לא יתוארו, אחרי שכותרות הסרט הזה יעלו. אז הסיפור ידוע וטיפה צפוי, והוא בנוי בסגנון המלודרמה הבריטית, שנראית בשנת 2010 אפילו מאובנת יותר מהמלודרמה הבריטית הפרולטריונית שהיתה אופיינית לאנגליה של שנות החמישים. ובכל זאת… יש כאן משהו.
את ה"משהו" הזה אני זוקף קודם כל לזכותו של מט גרינלה, התסריטאי. במידה רבה, נדמה ש"נער משום מקום" הוא כעין חלק שני של טרילוגיה רוקנרולית, מוזי-טרגית, שהתחילה עם "קונטרול", הסרט הקודם שגרינלה כתב לו את התסריט. בשני המקרים מסופר על איקונת רוקנרול מצפון אנגליה שסופה טראגי ואנחנו נחשפים לנעוריה, לימים לפני שהוא עצמו ידע שהוא רוצה להיות זמר. בשני הסרטים יש אפילו סצינות זהות של הגיבור בוהה משועמם בשיעור בבית הספר. הדרך אל הבמה עוברת בחולמנות בכיתה. גם "קונטרול" וגם "נער משום מקום" הם סרטי הבכורה של אמנים אודיו-וזיואליים שהגיעו לסרט ממדיומים הנושקים לקולנוע, ומתוך איזושהי אובססיה פרטית לנושא. טיילור-ווד ב"נער" ואנטון קורבין, צלם הסטילס של ג'וי דיוויז'ן, ב"קונטרול". ועיקר הדמיון בין שני הסרטים מצוי בתבנית התימאטית שגרינלה דובק בה, שכישרון מוזיקלי ובימתי נובע מתסכולו של גבר הנקרע בין שתי נשים. ב"קונטרול" זה היה איאן קרטיס שנקרע בין אשתו ובין העיתונאית שהוא התאהב בה, אהבה שקרעה אותו עד מוות. ב"נער משום מקום" זהו ג'ון הצעיר שנקרע בין הנשים שמגדלות אותו: אמו הבילוגית ודודתו. כששמים את שני התסריטים האלה זה לצד זה, המכאניקה התסריטאית אולי נחשפת מעט בפשטנותה, אבל קשה להתחמק מהעובדה שבכל זאת יש בה עוצמה רבה (וייאמר לזכותו של גרינלה, שיש משהו בתסריטיו שהופך אותו לסוג של קופידון: שני השחקנים הראשיים מ"קונטרול" הפכו לזוג במהלך הסרט; וכעת גם הבמאית והשחקן של "נער משום מקום" התארסו, ממש לא עניין של מה בכך כשחושבים שהשחקן גילם את ג'ון לנון, ולה יש פטיש מסוים עם יוקו אונו, וכן כשחושבים על כך שהשחקן מגלם דמות עם תסביך אם והוא בוחר להתארס עם במאית, אם לשתי בנות, שגילה כפול משלו).
כל זה בא לומר שהעוצמה של "נער משום מקום" דומה מאוד לעוצמה של "קונטרול" בכך שהיא לא באה ממקומות של הגיון ותובנות, אלא ממקומות של התאהבות נטולת רציונל. אולי זה בעצם נורא פשוט להסביר: זה סרט על הביטלס בשלביה העובריים ביותר, והסרט – בחוכמה רבה, אבל בלי להעיק יותר מדי – מספר סיפור שהיה יכול לאכלס טלנובלה, אבל ברקע מסתיר לא מעט מאחרית הקריירה, שמעריצי הלהקה מלקטים בעיניים לחות, ומרגישים שהסרט מתקשר איתם בדרכים מעודנות, כמעט תת-הכרתיות. לנון הצעיר חולם על אקורד הפתיחה של "לילה של יום מפרך", ועל שוט הפתיחה של הסרט באותו שם. הוא חולף עם אופניו על שדות תות. לומד בבית ספר המחצבה, שיעניק את שמה של להקתו הראשונה. אמו מלמדת אותו את השיר "מגי מיי". וככה, בלי שום נוכחות של שירי הביטלס בפסקול (ובלי שהמילה "ביטלס" תיאמר אפילו פעם אחת בסרט), אנחנו מקבלים את הבסיס הרגשי והביוגרפי לחלק נכבד מהדיסקוגרפיה של הלהקה.
ואולי ההסבר לעוצמה הוא פשוט והגיוני בהרבה, וקוראים לו קריסטין סקוט-תומאס. בתור מי שלרוב מתעלם משחקנים ומכשרון משחק כשהוא צופה בסרטים, מסקוט-תומאס אני מתקש להתעלם. יש בה כל כך הרבה עוצמה. ובסופו של דבר, בגלל שהיא כל כך נוכחת ומעוררת הזדהות ורגש, הסרט מהר מאוד מפסיק להיות הביוגרפיה הרוקנרולית הבנאלית של ג'ון לנון הצעיר, ולמעשה מתמקד יותר ויותר בה, דמות משנה במיתולוגיה הביטלסית, דודה מימי, שפתאום הופכת לדמות מאוד דומיננטית, שיוצאת סוף סוף מצילם של האנשים היותר מפורסים שחלפו לידה. סקוט-תומאס, כולה איפוק וריסון, מגלמת את הדודה שלא מוכנה בשום אופן להחצין רגשות, ובכל פעם שהיא נתקלת ברגע מרגש היא מטאטאה אותו הלאה עם המשפט "די די, בוא לא נהיה מטופשים". אבל היא הדודה שבקן שלה בקע ג'ון לנון, כולו רגש וטיפשות, ושעל פי הסרט, בסופו של דבר נדמה שהיא ראתה אותו יותר טוב מכולם, ובשעה שכולם סביבו מתו או נטשו, היא היתה הדבר היציב ביחיד בחייו. וכך, בין הדיוק של קריסטין סקוט-תומאס, הצילום היפה של שיימוס מגראווי (“כפרה"), העין המסקרנת של טיילור-ווד, והעובדה שהסרט הוא קטלוג יפה של קריצות לכל מי שהביטלס יקרים לליבו, “נער משום מקום" אכן קופץ משום מקום ונגד כל הגיון פשוט כובש ומרגש, כמו בלדה.
נטייתך להתעלם משחקנים ומההופעות שלהם ידועה ומעוררת שאלות לגבי בחירתך בתחום המבקאר מדיום שבו שחקנים תופסים רוב הזמן את הפריים. אשמח לדעת אם יש לך איזה הסבר מנומק לעניין, או שפשוט בני אדם ומה שעובר עליהם לא כל כך מעניינים אותך.
(תגובה ארוכה מאוד. מתנצל מראש).
עד גיל 16 לא הלכתי להופעות. כלומר, הלכתי (מעט), אבל תמיד בהשגחת ההורים. אבל אז, בסוף שנות ה-80, ההורים שלי החליטו שאני עצמאי ובוגר מספיק, ונתנו לי לבחור לאיזה הופעה אני ארצה ללכת. בעצמי. באותו שבוע, השיר שכבש את המקום הראשון במצעד הפזמונים ברדיו היה "איך הוא שר" של אחד, דני רובס. לא הכרתי כמעט שירים שלו, אבל הלכתי. נכבשתי. הקסם של רובס, השירים המרגשים שלו, בשילוב עם חוש ההומור יוצא הדופן שלו, הפכו את ההופעה שלו ליפה שראיתי בחיי (ואני מודה: לא יוצא לי להיות בהרבה הופעות. ובכל זאת).
אז כמובן שבהתלהבות נערית התחלתי לעקוב אחרי מעשיו של האיש. בערך באותה תקופה קיבל רובס על עצמו לשדר את אחת הרצועות של "ציפורי לילה" בגלי צה"ל, כל ליל חמישי, בין חצות ל-2 בלילה. ואני, שבי"ב לימודי ימי שישי התחילו ב-10 בבוקר, הייתי מוצא את עצמי צמוד לרדיו כל חמישי בלילה.
כל תכנית הייתה נפתחת עם שיר של הביטלס, ורובס, מספר סיפורים כפייתי, היה מלווה את השירים בסיפורים מאחורי הקלעים. והקשר הזה, בין רובס, האיש ויצירתו, לבין עולמו המוזיקלי הביטלסי, פתח בפני את הדלת לעולמם של החיפושיות. למעשה, הייתי שומע את המוזיקה שלהם כל הזמן. הרדיו ניגן אותם מדי פעם. אבל מאז, השירים האלו הפסיקו לעבור ליד האוזן. הם התחילו להיכנס לתוך הלב.
הזמן עבר. התגייסתי. בצה"ל (ובמיוחד בטירונות) השינה היא מצרך יקר. הפסקתי לשמוע "ציפורי לילה" (מצטער, דני). הטכנולוגיה התקדמה. הפסיקו למכור תקליטים בפורמט ויניל (השחורים הגדולים עם החור באמצע), והגיעו הקומפקט דיסקים. קניתי את כל (טוב, את רוב) הדיסקוגרפיה הרשמית של הביטלס. עד היום, האלבום שנחשב בעיניי אלבום המוזיקה הפופולרית הטוב ביותר שיצא הוא "אבי רוד". בפעם הראשונה ששמעתי אותו (למרות ששמעתי אותו בקומפקט דיסק), הבנתי לראשונה את מה שאהוד בנאי אמר כשהוא שר: "אני לא זז מכאן עד סוף הצד. זה קטע נהדר". שתיתי את סיפורי הביטלס בצמא.
השתחררתי. טסתי לחו"ל. לא להודו. ללונדון, אנגליה. גם אני, כמו כולם, הצטלמתי על מעבר החציה המפורסם שעל יד אולפני ההקלטה שבצפון לונדון. ליום אחד נסעתי גם לליברפול. פעם ביום, ב-14:30, יוצא סיור אוטובוס מודרך ברחבי העיר ששוכנת לחוף המרסי (כמובן תחת השם "מסע קסם מסתורי"). הצטלמתי על יד השער של המקום שנקרא "שדה תות" (ומופיע להרף עין גם בסרט "נער משום מקום"). עברתי בנסיעה איטית בדרך פני, כשברקע מתנגן השיר בעל אותו שם. עברתי ברחוב הקצר שבו נמצא מועדון ה"Cavern".
וחזרתי לארץ.
בתחילת שנות ה-90 נעשה סרט שנקרא "באקביט", שסיפר את הסיפור שלא הכרתי על החיפושית החמישית, סטיוארט סאטקליף. אהבתי את הסרט ההוא, שעניין וריגש אותי באותה מידה. באותו זמן, יצא גם האלבום הרביעי של דני רובס, שבו הוא פורס, בשורה של שירים יפהפיים, את סיפור הרומן שהיה לו מחוץ לנישואין. היה אצל ההורים שלי רדיו בצבע תכלת שנח על השולחן במטבח. ברדיו הזה, באחד מימי שישי בצהרים, שמעתי לראשונה את "רכבות 68-80-88". בשיר מספר רובס איך בשנת 1980, בלילה האחרון שלפני המעבר לדירה חדשה בתל אביב, הוא עדיין ישן בדירה הישנה, כשהכל כבר ארוז ומוכן למעבר. הוא התעורר בבוקר למשמע קולו השבור של יואב קוטנר, המספר על הרצחו של לנון. ב-1988 מצא עצמו רובס באולם קולנוע כמעט ריק, צופה בסרט הדוקומנטרי "דמיין" על ג'ון לנון. שכרתי את קלטת הוידאו של הסרט (אז עוד היה וידאו), וראיתי. מאז ראיתי את הסרט עוד מספר פעמים. הזרקתי את ג'ון לנון לורידים.
באמצע שנות ה-90 יצאו שלושה אלבומים כפולים תחת השם "האנתולוגיה", ובהם שני שירים חדשים. כלומר, שירים מעזבונו של לנון, שלהם נוספו, בעזרת חידושי הטכנולוגיה, קולותיהם ונגינתם של שלוש החיפושיות הנותרות. אחד מהשירים, "חופשי כציפור", נחתם ע"י לנון ומקרטני. שיר חדש, באמצע שנות ה-90, שנחתם ע"י לנון ומקרטני. קשה להסביר את המשמעות למי שלא חי בעולם של הביטלס. ובלי קשר, זה שיר נפלא בעיניי.
http://www.youtube.com/watch?v=glUFjjkYuAk
הרבה זמן עבר מאז. מדי פעם, כשאני במצב רוח לשמוע משהו ממש טוב, אני שם את אחד האלבומים של הביטלס במערכת (משום מה, האלבום שלהם שעולה הכי הרבה על המערכת שלי הוא דווקא "נשמה מגומי").
אתמול עלה על האקרנים בארץ "נער משום מקום". לפני כמה חודשים הסרט הזה הוזכר בכמה רשימות מועמדויות לפרסים שונים. אבל הבאז מההקרנות המוקדמות בארץ היה לא טוב. למעשה, טבלת הכוכבים בעכבר לא מבשרת טובות. אבל אני, שמכיר (קצת) את הסיפורים של הביטלס, הייתי חייב לעצמי לראות את הסרט הזה. אז הלכתי.
אני חושב שלגבי הסרט הזה, אני בא מאותו מקום של יאיר. של הכרה מוקדמת של הסיפור ושל הדמויות. ולמרות שראיתי את החסרונות בסרט, בסך הכל אהבתי אותו. ננקה קודם את החסרונות מהשולחן:
האמא – הרבה יותר מדי היסטרית. למעשה, ההתנהגות ההפקרותית מעלה לעיתים חשש שאו-טו-טו היא תעשה מעשה מגונה בבן שלה. אירוע מרכזי בסרט נמסר חלקים-חלקים בעזרת פלאשבקים של ג'ון, עד לסצינה שבה הכל מתפוצץ.מיותר ולא עשוי טוב. וקריסטין סקוט תומס? אני מודה שלמרות שאני לא ממש מסמפט אותה, היא עושה כאן עבודה יעילה, אבל בגלל שהאמא היסטרית כל כך, כל תפקידה של תומס מסתכם בלתת קונטרה מהוגנת להשתוללות של האמא. כך שג'ון לנון הצעיר נע בין שתי קיצונויות, לא תמיד נעימות.
אבל
הרגעים היפים בסרט (ויש לא מעט כאלו) הם רגעי הלידה של החבורה שמתגבשת ותהיה ללהקה ההיא. רגעי הלידה האלו נבראים אל מול עינינו: הפגישה של לנון עם הרוקנרול (בדמותו של אלוויס), הפגישה הראשונה של לנון עם גיטרה (כולל המצאה ויזואלית יפה של הבמאית), הפגישה של ג'ון עם פול, החזרות המשותפות שלהם, ההחלטה שלהם לכתוב שירים ביחד, הצטרפותו של ג'ורג' הריסון, ההופעות. כל אלו ממלאים עולם שהיה אצלי בתודעה בתמונות, בצבעים וברגש. וזה עובד נפלא. ובסך הכל, למרות החסרונות, אהבתי את הסרט מאוד. ואני גם חושב שהשחקן בתפקיד של ג'ון לנון עושה עבודה מאופקת ויפה מאוד.
אני מבין את אלו שלא כל כך אהבו את הסרט. אלו כנראה גם לא כל כך אוהבים את הביטלס(או כנראה, לא ממש מכירים אותם). לדעתי, כל מי שרוצה להכיר אותם (ונמצא במסע דומה לזה שאני עברתי בתחילת שנות ה-90), וכל מי שכבר מכיר אותם – כל אלו יאהבו את הסרט.
וואו גם מעריץ של רובס גם גרפומן .
שאפו /
The actor who plays Lennon is also the one in "Kick-Ass"..probably the next young star
I'm here – Short film by Spike jonse
http://www.imheremovie.com/
ושום מילה על הפסקול של גולדפראפ?
Mate this spamming here will drive me crazy! Do something about it!