א"ק
הכותרת היא הומאז' לסרט של כריס מרקר על אקירה קורוסאווה, אבל הפוסט הזה לא עוסק לא במרקר ולא בקורוסאווה.
את הסיפור הזה אני כמעט בטוח שכבר סיפרתי, אם לא כאן אז במקום אחר. כשהייתי בשנה א' באוניברסיטה למדתי אצל יגאל בורשטיין את שיעור המבוא בו כל התלמידים – גם אלה שמתעתדים להקדיש את עצמם לתיאוריה של הקולנוע – נדרשים לביים סרט קצר אחד או שניים. בשיעור בו הוצגו התוצרים הראשונים, והמאוד בוסריים של התלמידים (בימים ההם כמעט ולא היו מגמות קולנוע בתיכון ואת כל הבוסר וחוסר הניסיון היו צריכים הסטודנטים להשיל בשנה א'. כיום סרטי שנה א' כבר – לפעמים – בשלים ומיומנים יותר). וכך צפינו בסרט מרושל אחרי סרט מרושל ובורשטיין מחווה דעה אחרי כל אחד. כמעט תמיד תומך, מעודד, מפרגן. מחמיא לזה על רעיון יפה, משבח את זאת על שוט מוצלח. אחד הסרטים היה מוצלח מהשאר. הוא היה מצולם יפה והיה בו סיפור עם התחלה, אמצע וסוף. היינו בטוחים שאחרי שלל מחמאות רפות, הסרט הזה ישכה ממורנו לתשואות והשתפכויות. אבל להפך: הוא ירד על הסרט הזה רצח. על העלילה הבנאלית, השימוש בקלישאות, הצילום הקיטשי, המשחק הבינוני. הופתענו. ניסינו לברר איך המדרג עובד: סרטים חובבניים וקשים לצפייה זוכים למילות חיזוק וליטוף, ואילו סרט שכבר נראה כמו התחלה של משהו אמיתי זוכה לקטילה? איפה ההגיון? שאלנו את בורשטיין. והוא ענה: אה, זה כבר נראה כמו סרט אמיתי. אז מגיעה לו ביקורת כמו של סרט אמיתי. כלומר, הסרטים האחרים זכו למידה של רחמים, כי הם היו למעשה טרום-סרטים, תתי-סרטים.במילים אחרות: הביקורת הקטלנית היתה למעשה מחמאה גדולה. הסרט הזה כבר נראה כמו הדבר האמיתי, ולכן מגיעה לו ביקורת אמיתית, ללא רחמים.
בשבוע שעבר כתבתי – ולא בפעם הראשונה – דעה נוקבת מכיווני על טקסט שכתב אורי קליין ב"הארץ". לא מעט מכם – בתגובות ובמייל – נרתעים בכל פעם שאני מבקר מבקר. לאחדים זה נראה לא קולגיאלי. לאחרים זה נראה כמו קנאת סופרים קטנונית. ואילו אני חושב שכתיבה ביקורתית על ביקורת היא חלק בלתי נפרד ממלאכת הביקורת. בישראל יש שלושה מבקרים בולטים הכותבים בעיתונים היומיים: אורי קליין ב"הארץ", מאיר שניצר ב"מעריב" ויהודה סתיו ב"ידיעות". אבל אני מרבה להתעסק דווקא בקליין. הסיבה העיקרית לכך היא שאני מנוי על "הארץ" ולא על "ידיעות" או "מעריב", לכן קליין הוא המבקר שאני קורא הכי הרבה. הסיבה השנייה, והמצערת יותר, היא הנמשך למשל הקטילה הנ"ל של יגאל בורשטיין. על הכתיבה של קליין, על פי רוב, יש לי מה לכתוב. הוא עקבי, הוא מנוסח, והוא המבקר היחיד שמקבל מהמערכת שלו שטח נרחב למדי לניסוח רעיונותיו. והוא נותר המבקר הישראלי המשמעותי האחרון שיכול לנסח את האג'נדה שלו באופן בלתי טלגרפי.
אז למה יש מכם כאלה שחושבים שזה לא לגיטימי לבקר מבקר? יש אג'נדה כזאת, שדי מציקה לי, שגורסת שמבקר קולנוע צריך לכתוב אך ורק על סרטים. מרגע כיבוי האור באולם ועד הדלקתו. ולא לכתוב מילה על כל מה שקורה מסביב. לא על איכות ההקרנה, לא על שיקול הדעת של המפיצים, לא על חוויית הצפייה, לא על האופן שבו הקהל נענה לסרט, ובוודאי שלא על הביקורת של מבקרים אחרים. למעשה, הרדוקציונרים הלכו צעד אחד הלאה ובשם חרדת הספוילרים שלהם למעשה גורסת שמבקר אפילו לא יכול לכתוב ביקורת על סרט שלם אלא רק – מקסימום – על המערכה הראשונה שלו. כל מילה על מה שקורא מעבר ל-40 הדקות הראשונות של הסרט היא בחזקת ספוילר. ובמילים אחרות: פשוט אל תכתוב על כלום. ואז, למעשה, חוץ מ"אחלה", "מגניב", "סבבה" או "מבאס" אי אפשר לכתוב כלום. זה מעולה לטוויטר, קצת פחות נחמד כשמתחשק לדבר על סרט כזה או אחר באופן טיפה יותר מורחב.
ביקורת הביקורת היא חלק בלתי נפרד מהביקורת. לכן אנחנו ממשיכים את ההתכתבות שלנו גם בטוקבקים. כדי להפוך דיון חד סטרי לדו-סטרי, לבורסה של רעיונות. ביקורת הביקורת היא זו שמנסחת תפיסות עולם ביקורתיות. לאן היינו מגיעים לולא קרב המילים המפורסם בין פולין קייל ואנדרו סאריס. אם כי, נדמה לי שבמקרה של אורי קליין ושלי, שנינו אמורים להיות סאריסטים. אבל אני מוכן לקחת את תפקיד פולין קייל, בשם הדרמה. הרי אין הגיון בכך שסרטים ישראליים אין בעיה לבקר, אבל מבקרים ישראליים אסור. את שניהם פוגשים למחרת בבוקר בתור בסופר או בדרך לבית הספר או לגן עם הילדים (או בהקרנת העתונאים). שניהם מוציאים את מרכולתם לחשיפה פומבית, ופומביות מאפשרת התייחסות פומבית.
אחד הדברים שלומדים בעולם הביקורת שביקורת אינה עסק אישי. אני לא מכיר את אורי קליין. למעט העובדה שלמדתי אצלו בשנה ג' בחוג לקולנוע, אין בינינו שום קשר. אני יודע מי הוא, אני לא בטוח שהוא יודע מי אני. הוא כותב בעיתון יומי גדול, אני כותב בבלוג. לפני בערך עשר שנים פנטזתי יום אחד לכתוב ב"הארץ", כיום כבר לא (ובכל פעם שאני רואה את קליין נאלץ לנפק טקסטים למגזיני חג וכרומוני מערכת אני נזכר בימיי ב"מעריב" וב"במחנה" ומתחלחל מהחובה של השכירים לנפק טקסטים על פי משקל, טקסטי "רוחב" שנהגו על ידי עורכים צעירים שראו סרט חדש עם ג'וליה רוברטס וחושבים שהגיע הזמן, סוף סוף, לטקסט "רוחבי" על "דמות האשה בקולנוע" או על "עליית הכוכבת" או "ירידת הכוכבת", שזה שם קוד לת"תן לנו 1,500 מילה כדי שנוכל לשים המון תמונות של נשים יפות", שאין כותב שלא שונא לכתוב אותם ואני מניח שהם נכתבים בייסורים ובדמעות ובכעס). אבל אני כן עוקב אחריו כמבקר כבר די הרבה זמן. ובהערכה גדולה. נכון, לעיתים קרובות הוא מעצבן אותי. בעיקר ביחס שלו לקולנוע הישראלי. אבל לעיתים תכופות הוא המבקר הישראלי היחיד שיודע לכתוב באופן מעמיק על בידור הוליוודי. התקופה שבה למד באמריקה בשנות השבעים אמנם הפכה את הביקורות שלו לקורבנות התקופה – הכל מגיע מנקודת מבט פסיכואנליטית והכל מייצג תפיסת עולם פוליטית – אבל מצד שני היא הפכה אותו למבקר שנע על קו התפר שבין הצרפתולוג לאמריקנופיל. לכן אני כה מקפיד ומתמיד לקרוא אותו. מדי פעם בהנאה, מדי פעם בכעס.
אני רוצה עוד מבקרים שאוכל להתווכח איתם – ושיתווכחו איתי. אבל הגישה ש "אוף, זה נורא לא יפה" נורא מסרסת. הכל נכתב, אני מבטיח, בג'נטלמניות ובאופן ענייני. ואני ממש מקווה שאיש לא נעלב מזה (ואם כן, אני מתנצל מעומק ליבי). אבל כשיש טקסט שמנוסח באופן שיוצא מתפיסת עולם מנוסחת ומגובשת, אני מאמין שזה נכון לדון בו. לעמת אג'נדה באג'נדה. אין נכון ושגוי כאן. יש כאן רק הבדלים בטעם ובתפיסת עולם. וזה בסדר, זה באמת בסדר, להגיב לכל מה שקורה סביבנו בתחום הקולנוע, מהטריילר ועד עטיפת הדי.וי.די.
אותי דוקא מעניין של מי היה הסרט הכל כך מוצלח בשנה א שדיברת עליו בפוסט? האם יצא משהו מהבמאי הזה?
פוסט נהדר. צודק מאה אחוז.
זה בסדר, ממילא כבר לא צריך מבקרים. בפרסומת ל"ג'ון היקר" יש פשוט מה שמוגדר "תגובות בפייסבוק לאחר הקרנת ג'ון היקר בת"א":
"סרט מדהים, אין דברים כאלה"
"שיואווו, כמה בכיתי רק מלראות את הטריילר"
"אחד הסרטים היפיםםםםםםם:) מרגש כל כך..ומפתיע. שחקן מדהים."
"צ'אנינג החתיך הזה !! סרט מעלףף"
אתה יודע מה הבעיה יאיר? זה מתחיל בזה שאנשים מפחדים להגיד משהו ביקורתי אמיתי. כי מכירים, וכי לא נעים וכי אלף ואחת סיבות לא לגיטימיות שבסופו של דבר כולן מסתכמות בזה ש"אני אראה את הבנאדם הזה ו/או אצטרך לעבוד איתו/מולו אז חבל לשרוף גשרים כי הוא יקח את זה אישי".
זה הכל. כולם פה פולנים רגישים שלא יודעים לקבל ביקורת ולוקחים את הכל בצורה אישית, וחבל.
בחירה מוזרה בסאריס כמודל. במיוחד לאור העובדה שהכתיבה שלך הרבה יותר אישית. מבחינתי קייל היא המבקרת הגדולה בכל הזמנים. למה בחרת בסאריס דווקא כמודל?
רוה, הייתי מתווכח איתך, אבל אני בכלל לא אוהב להתווכח 🙂
(אחלה סנגוריה עצמית שאינה סתימת פיות)
מילא אם זה היה רק בדפוס, אבל יש לך בלוג. אני לא מבין מה כל כך קשה בלהוסיף את המילה "ספויילר" במעלה פוסטים כלשהם. אף אחד לא אמר לך לא לכתוב ספויילרים, רק להזהיר קודם, זה הכל.
יאיר, כמי שכבר זכה ממך לשבט וגם לחסד: שלא תעיז להפסיק מבקר מבקרים. החשש לקבל ממך איזשהו סוג של ראזיסקופ – ומהצד השני, התקווה לקבל איזה פוליצרסקופ – הופכת את כולנו, קרי המבקרים שכן קוראים בלוגים, לאנשי מקצוע טובים יותר. בשיא הרצינות.
האינטרנט מאפשר למילה "לבקר" לפעול גם במשמעות של ביקור. מי שלא רוצה שיבקרו אותו סופו שלא ייכנסו לאתרו מבקרים.
ומי שמונע את עצמו(כמוני) מביקורת שלילית – סופו שלא יתענג באמת על הביקורות החיוביות שהוא יקבל על יצירת המופת שלו(כי הוא יחשוב שהן עוד ביקורות חיוביות כמו שהוא תמיד "מקבל").
הלוואי והייתי עומד בסטנדרט של עצמי…
זה הרבה יותר פשוט מזה – תחשבו כמה קטליות קטל רק בחודש האחרון מר קליין. אז למה שהטקסטים שלו לא יזכו "לקטילות"? דווקא האומן שהוציא סרט יכול לטעון – אני יוצר אומנות אבל לא ביקשתי שיבקרו אותי. זה טיעון שעומד וקשה להתווכח איתו. אבל מי שבעצמו מבקר לא יכול להסתייג מביקורת. ואני חייב להגיד שדיון בין מבקרים הוא הרבה יותר מעניין ומפרה מדיון על סרט בודד. כי כמה שלא נעמיד אג'נדות מול סרט בודד תמיד זה מגיע בסופו של עניין לשאלה של טעם אישי. יש אחד שאוהב את שתיקת הכבשים ויש אחד ששונא את הסרט. ואז בונים את הסיבות למה. אבל שני מבקרים שמתגוששים הם כבר באמת יכולים להציג את תפיסות העולם שלהם לראווה והקרב יכול להיות מאד מלמד משהו על קולנוע ובני אדם.
הבעיה המרכזית של קליין זה שהוא לא מפעיל את אותו סטנדרט שיפוט על סרט ישראלי למול סרט אמריקאי. אם הוא יכתוב ביקורת על הנגאובר (קראו ללפני החתונה לעצור בלאס וגאס) אז הוא ייתן קרדיט ליוצרים ולאסיפרציות שלהם לעשות קומדיה בידורית. אבל מצד שני סרט כמו מבצע סבתא או אהבה קולומביאנית יזכה אצל קליין לקטילה אוטומטית. ושוב – אל תתחילו עם הטעם האישי, אפשר לא לאהוב את הסרטים האלה, אבל אין שום סיכוי לסרט ישראלי עם אלמנטים מבדרים לזכות למנת החסד שיקבל אצלו ספידרמן שלוש.
חמור מכך אם סרט הוא קומנדיה עממית אוטנתית אירופאית – כמו נניח חתול לבן חתול שחור של קוסטריצה – קליין ישבח את הסרט ויהלל אותו. מצד שני קומדיה עדתית ישראלית כמו השוטר אזולאי תזכה אצלו לקיטונות של בוז. מה זה חוץ מקנאה?
? מי מה נגד
מצטרף לאיצקר.
של מי היה הסרט?
🙂
אני אישית הייתי רוצה לראות יותר מבקרים מבקרים את הקולגות שלהם.
בראבו.
"לאן היינו מגיעים לולא קרב המילים המפורסם בין פולין קייל ואנדרו סאריס"? לאותו מקום, אני מניח.
מסכים עם כל היתר (וגם נזכר בימיי בחוג לקולנוע, איזה שנה- שנתיים מתחתיך).
אורי קליין היה מרצה אורח אצלינו במחלקה ללימודי קולנוע של בית ברל. אני מאוד אהבתי את הדרך שבה הוא ניגש לנתח כל סרט והוא גם נתן לנו טיפים טובים להמשך.