18 אפריל 2010 | 12:29 ~ 11 תגובות | תגובות פייסבוק

מעלות לרקיע

אחרי שבועות של תלונות, השבוע הסב לי “העיר” קורת רוח גדולה מאוד עם כתבת השער שלו על יואל הופמן. בתחילה, נדמה היה שזו תהיה כתבה לא נעימה, ניסיון לרדוף אחר סופר שמאוד מקפיד על פרטיותו ולא רוצה להתראיין. מעלות הגלילית הופכת לרגע לקורניש, ניו המפשייר, ויואל הופמן הוא ג’יי.די סלינג’ר. במקום המכולת בה סלינג’ר היה מעלעל בעיתונים, במעלות נמצאה חנות הצילום בה הופמן מפתח את תמונותיו. אבל עד מהרה מתברר שלהבדיל מסלינג’ר, הופמן כלל אינו מתבודד או מסתגר, אלא הוא רק לא אוהב להתראיין. בהדרגה מה שנראה כמו כתבה חטטנית, הופך למכתב אהבה די מרגש של הכתבת שי גרינברג לספריו של הופמן. נדמה שהיא יצאה למסעה לא מתוך חטטנות אלא מתוך הערכה אמיתית. ולכן, כשהיא לבסוף פוגשת את האיש עצמו, היא מבינה משהו על עבודת העיתונאי:



“כעבור כמה שניות ארוכות הדלת נפתחת. מצדה השני עומד גבר קירח וכהה בטרנינג כחול רפוי וסוודר מפליז אפור. על פניו מתנוססים משקפיים עגולים וקטנים ושפם וזקנקן שגזורים כמעט למשעי, בסגנון יפני. יואל הופמן נראה מופתע, מכריז בשלווה שהוא לא מתראיין אבל מאפשר לי להיכנס, להתיישב על שולחן האוכל העשוי מעץ, כמו שאר הרהיטים בסלון הכפרי, ולהתחמם עם תה אדום שהוא מכין עבורנו בקנקן פח קטן. כעבור כמה דקות ארוכות אני נשלחת חזרה לאוויר הקר של מעלות עם הבטחה לא לגלות דבר מהשיחה ומצוידת בעותק של אחד מספריו שבו כתב את ההקדשה: ‘בעקבות ביקור פרטי נעים’.”


ריגש אותי, מודה. ממש כדאי לקרוא.


יואל הופמן הוא ככל הנראה הסופר הישראלי החי האהוב עליי. את “מצבי רוח” קניתי ותכננתי לקרוא בחופשה קצרה בפריז שתכננתי לעשות בעוד יומיים. אלא שכרגע נראה שענן וולני איסלנדי יקרקע אותי עם הספר בארץ.



לפני שלוש שנים, ניסיתי להחזיק שני בלוגים, ובשני כתבתי כמה מילים על הספר הקודם של יואל הופמן, “קוריקולום ויטה”.

נושאים: בשוטף

11 תגובות ל - “מעלות לרקיע”

  1. איימי 18 אפריל 2010 ב - 14:17 קישור ישיר

    סע לגליל.

  2. אורי 18 אפריל 2010 ב - 21:15 קישור ישיר

    יש לי המון מילים רעות להגיד על עתון שמעסיק את אולה כצלמת אבל את האמת צריף להגיד: העיר ממש מנסה. והוא די מצליח. הוא מספק מקום שפוי בין בן כספית לנחום ברנע. אז העיצוב קקי, הבדיחות גרועות (ומיותרות) והעכבר גוסס – אבל בתוך המקומון יש לא מעט הברקות ודברי טעם. אני בעדו.

  3. אודי 18 אפריל 2010 ב - 21:34 קישור ישיר

    מי קורא עיתונים בכלל?

  4. מיכאל 22 18 אפריל 2010 ב - 22:26 קישור ישיר

    אודי –
    מי לא?

  5. מרט 18 אפריל 2010 ב - 22:51 קישור ישיר

    באמת כתבה מעולה. פעם ראשונה מזה שנים שקראתי כתבה ב”העיר” מהתחלה עד הסוף. כתיבה עתונאית ברמה שלא פוגשים הרבה בימינו.

  6. איתי כ. 19 אפריל 2010 ב - 8:16 קישור ישיר

    כתבה נהדרת. גם אני חששתי כמוך ושמחתי להתבדות וגם ללמוד על האדם והסופר.

  7. שמואל 21 אפריל 2010 ב - 20:29 קישור ישיר

    האמת, גיליון ממש מעולה. מפתיע. העיר ממש מתפתחים לכיוון מאוד מוצלח, שאיכשהו באמת מזכיר את הימים היפים של המקומון בניינטיז. מיואל הופמן על הכריכה, דרך כתבות נאו-ז’ורנליזם על מלקולם מקלרן, שואה ושאר ירקות וסלבז. תרבותי, סליזי, ואווירה חזקה של ברנז’ה שמאוהבת בעצמה לחלוטין.

  8. web analytics 8 דצמבר 2010 ב - 4:31 קישור ישיר

    Man this spam comments here will drive me crazy! Do something about it!

  9. RealTimePlease 8 דצמבר 2010 ב - 7:39 קישור ישיר

    Dude this spam comments here will drive me nuts! Delte them!

  10. RealTimePlease 8 דצמבר 2010 ב - 8:05 קישור ישיר

    Man the spam comments here are driving me insane! Get rid of it!

  11. Fernanda Loftin 7 פברואר 2011 ב - 4:04 קישור ישיר

    This is really interesting. Thanks for posting it. By the looks of the comments, many others think so too.


השאירו תגובה ל - RealTimePlease