21 אפריל 2010 | 10:30 ~ 5 תגובות | תגובות פייסבוק

אסטוני-שינג

klass-0ige

“הכיתה”. אם אתם רואים רק סרט אסטוני אחד השנה, זה הסרט



אני מכיר רק איש אחד שמוצאו מאסטוניה: פיני שץ, מנהל התוכניות של סינמטק תל אביב. לכן, כשראיתי שהסינמטקים בתל אביב, חיפה וירושלים מארחים מחווה לקולוע האסטוני, לא היה קשה לנחש מי עומד מאחורי היוזמה ומלאכת האוצרות. עד לשבוע שעבר לא ממש ידעתי שקיים דבר כזה “קולנוע אסטוני” ומעולם לא ראיתי סרט אסטוני. ואם בעבר נטיתי להאשים את הסינמטקים שהם מעניקים לשגרירויות ולקונסוליות דלת פתוחה להקרין את תוצרתם הקולנועית הלאומית, הרי שהמחווה לקולנוע האסטוני היא בדיוק מסוג האירועים שאני מייחל להם בסינמטק: בחירה אישית, שיש מאחוריה אג’נדה וטעם וסיפור, ויכולת להגן על הרפרטואר. אהבתי כשפיני שץ, למשל, אירגן מחווה לבמאי גאי מאדין, שידוע שהוא ממעריציו. ולכן הסתקרנתי בחיבור שלו לקולנוע האסטוני, ולכך שיש כאן מישהו שאולי באמת יכול לשפוך אור על קולנוע שלא הייתי מודע לו.


אז פניתי לשץ בבקשה שיערוך לנו היכרות קצרה עם הקולנוע האסטוני. הנה פוסט האורח שלו, וההמלצות שלו על הסרטים שכדאי לראות במחווה לקולנוע האסטוני שמתחילה הערב בסינמטק תל אביב. שץ גם מספר על הסרט האסטוני הכי טוב שהוא ראה בעת האחרונה ושאותו הוא דווקא לא הצליח להביא למחווה הסינמטקית:


מאת פיני שץ


כמי שנולד באסטוניה, ויזם, ארגן ובחר את הסרטים לתוכנית אני שמח להרחיב קצת ולעורר סקרנות.


בית הקולנוע הראשון באסטוניה נפתח בשנת 1908, הסרט הראשון (קצר, תיעודי) נעשה ב-1912 (אז עדיין הייתה חלק מרוסיה הצארית). בתקופת העצמאות הראשונה, בין שתי מלחמות העולם, לא הייתה קיימת תעשיית קולנוע משמעותית. היו סרטים בודדים שהופקו בבירה, טאלין (הפיצ’ר הראשון נעשה ב-1924, וסרט האנימציה הראשון ב-1931). עם הכיבוש הסובייטי ב-1940 תעשיית הקולנוע האסטונית נבלעה במכונת התעמולה הקומוניסטית ובשנות החמישים הוקמו שני אולפני סרטים. “טאלינפילם” שהפיק פיצ’רים, לרוב סרטי הרפתקאות היסטוריים שזכו להצלחה כלל סובייטית וגם בינלאומית, ואולפני האנימציה NUKKUFILM שהפכו את אסטוניה לאחת התורמות המשמעותיות לתולדות האנימציה העולמית.


הסרט “מלכי הזמן” (שיוקרן בשבת ב-14:00), שיוקרן במסגרת השבוע האסטוני, הוא סרט תיעודי מסוגנן (המשלב אנימציה, כמובן) על שני ענקי האנימציה האסטונית, אלברט טוגאנוב והיינו פארס, שסיפור חייהם מרתק לא פחות מהסרטים שהם עשו. בנוסף יוקרנו סרטיהם הקצרים “ציד עכברים”, “פארק” ו”הצלם קופס בארץ הפטריות”.


עם נפילת ברה”מ, חלה התמוטטות של הקולנוע הלאומי (כמו בכל מזרח אירופה). השיטה הקפיטליסטית וחוסר התמיכה של הממשלה הצעירה (שהייתה עסוקה בדברים יותר חשובים מתרבות) גרמו למצב בו ב-1996, חמש שנים אחרי העצמאות, לא נעשה באסטוניה אף סרט עלילתי ורק שני תיעודיים (אחד מהם בבימוי שלי, קו-פרודוקציה ישראלית-אסטונית, “סעיף 58/4”).
לאור המצב הוקמה קרן הקולנוע האסטוני ב-1997 ותקציבה השנתי כיום עומד על שלוש וחצי מיליון אירו.


והקולנוע האסטוני משגשג מאז. בכל שנה נוצרים כ-10 פיצ’רים (במדינה בת מיליון וחצי תושבים בלבד). את סרטי האנימציה, שידועים בחוש ההומור הביזארי וההמצאות הטכניות המיוחדות, ממשיכים לייצר באולפני האנימציה בהתמדה ראויה לציון.


שני שיאים משמעותיים היו לקולנוע האסטוני בעשור האחרון. בשנת 2002 ביים אלמו נוגנן את “שמות בשיש” (שיוקרן הערב), אפוס מלחמתי המתרחש במלחמת העצמאות האסטונית בין 1918-1920, בו צבא מתנדבים נלחם נגד הצבא האדום מחד, ומאידך גיסא הצליח למנוע השתלטות של הצבא הרוסי הלבן על השלטון. זה היה אחד הסרטים הקופתיים בתולדות הקולנוע האסטוני. זהו גם סרט הפתיחה של שבוע האסטוני הקרוב. מבחינה קולנועית זהו סרט שמרני המתכתב עם אפוסים סובייטיים וסרטי מלחמה קלאסיים מכל העולם, אבל הומור דק ומספר סצנות מבוימות בוירטואוזיות הופכות אותו למהנה ביותר.


השיא השני הוא הפריחה של שנת 2007 בה שלושה סרטים אסטוניים (מתוך עשרה פיצ’רים שהופקו בסך הכל) כיכבו בכל הפסטיבלים הבינלאומיים. “מסיבת סתיו” (יוקרן ביום ב’) של וייקו אונפו – שזכה בפרסי הבמאי הטוב בפסטיבלים בברטיסלבה ובסלוניקי, בפרס סרט הביכורים הטוב בפסטיבל ונציה והוצג גם אצלנו בפסטיבל ירושלים – הוא סרט בסגנון “תמונות קצרות” המתאר את החיים באסטוניה בשלהי השלטון הסובייטי ומשלב את הדיכאון הקיומי האסטוני (הם “בני דודים” של הפינים, אל תשכחו) עם הומור שחור (גם קיים אצל הפינים, ע”ע אקי קאוריסמקי).


אבל אם יש לכם זמן לראות רק סרט אחד בתוכנית אני ממליץ על “הכיתה” של אילמר ראג (יוקרן ביום רביעי הבא), העוסק בבריונות ובאלימות בבית ספר תיכון ומבוסס באופן רופף על הטבח בתיכון קולומביין האמריקאי (כמו “אלפנט” של גאס ואן סאנט). לאור האקטואליות של הנושא, הסרט – חד, ישיר ולעתים כואב – עורר דיונים סוערים בחברה האסטונית. הסרט זכה בפרס הסרט המזרח אירופאי הטוב בפסטיבל קרלובי וארי. העוצמה שלו לא עוזבת אותי עד עכשיו, מספר חודשים אחרי שצפיתי בו בדי.וי.די במחשב במשרדי בסינמטק (לצערי לא תמיד אפשר לבחור סרטים בצפייה על המסך הגדול).


הסרט הבולט השלישי של 2007 לא יגיע לצערנו לארץ. זהו “מגנוס”, סרט שהוצא נגדו צו איסור הקרנה על ידי בית המשפט באסטוניה ומהווה ניסוי קולנועי מצמרר ומרתק. ראיתי אותו בפסטיבל רוטרדם בחלון הזדמנויות קטן. למי שיצליח לאתר אותו, אני ממליץ. זהו שחזור סיפורו של נער עדין בשם מגנוס, שהתאבד בעקבות חוסר תקשורת עם הוריו העוסקים בסחר בנשים ובפורנוגרפיה. מה שמיוחד בסרט הזה, שבוים על ידי קאדרי קואוסאר בת העשרים פלוס, היא העובדה שאביו של מגנוס, שתיין ואיש דוחה לכל הדעות, מגלם בו את עצמו. הסרט אם כך הוא תהליך זיכוך של האב ואין פלא שאימו של מגנוס, וגרושתו הוציאו נגדו צו מניעה.


שני סרטים נוספים הם למטיבי לכת: “עולמו של לוטמן” סרט תיעודי וירטואוזי המשלב אנימציה (אופנה עולמית מסתבר) ומצליח לתרגם את ההגיגים של הפילוסוף והסמיוטיקאי יורי לוטמן לאימג’ים קולנועיים, ו“הזיכרונות שדוכאו”, סרט תיעודי אישי של אימבי פאיו שמשחזרת עם אימה את אימת הדיכוי הסטליניסטי של שנות הארבעים והחמישים.

נושאים: בשוטף

5 תגובות ל - “אסטוני-שינג”

  1. אלברטו קונטאדור 21 אפריל 2010 ב - 10:41 קישור ישיר

    צפיתי ב”כיתה” לפני מספר חודשים בDVD ולדעתי מדובר בסרט עוצמתי, מפעים ואף עולה על אלפנט של גאס ואן סאנט.

  2. אורזמן 21 אפריל 2010 ב - 12:03 קישור ישיר

    ראיתי את מגנוס בבכורה שלו ב”מבט מסויים” בקאן 07…סרט שנע בין רגעים עוצמתיים לצד רגעים אבסורדיים..אך התנועה הזו לא סיפקה סרט מטלטל כפי שהיה ניתן לצפות לו. נהפוך הוא – לעיתים הוא הפך ל”עוד” סרט “אירופאי” ששם את הניסיון הקולנועי – האב בתפקיד עצמו – לפני הסיפור, הדמויות והעלילה וברגעים אלו, הסרט הריח מיותר מדי חשיבות עצמית. אבל ההפתעה ציפתה לנו לאחר ההקרנה כשהבמאית עלתה לבמה לחלוק תודה עם צוותה – נסיכה סקנדינבית ארוכת רגליים ושיער – האנטי טייפקאסט למי שהייתם מצפים שיביים סרט שכזה. בכל אופן סרט ראוי לצפייה.

  3. חיים 21 אפריל 2010 ב - 12:10 קישור ישיר

    יש עוד אסטוני בקולנוע הישראלי, פימה שליק מONAIR והוא גם יוצר דוקומנטרי מצויין

  4. מיכאל 22 21 אפריל 2010 ב - 18:22 קישור ישיר

    אני מת לראות את ‘הכיתה’.

  5. איתן 29 אפריל 2010 ב - 9:00 קישור ישיר

    אז ראיתי אתמול את “הכיתה” (פסטיבלון קולנוע אסטוני). לזכותו של הסרט יאמר שהוא לא מתפשר, ושהאלימות בו ישירה וקשה. אבל אני הרגשתי שיש בסרט גם מנייריזם מיותר: הצילום הכעור, העריכה הקליפית והמוזיקה – להרגשתי, הכל נעשה בכדי להגיע לקהל צעיר, ולא בטוח שיש בו באמת צורך. בנוסף, לנער שעומד במרכז ההתעללויות יש אב חובב נשק, ואת האקדח רואים כבר לאחר כ-5 דקות של סרט. מה שאומר שבמהלך השעה ורבע שלאחר מכן ישבתי באולם, צופה בשרשרת התעללויות בלתי נגמרת, ומחכה לסוף ידוע מראש.
    לא סרט רע, “הכיתה”, אבל גם כזה שבעיניי היה יכול להיות הרבה יותר טוב. מעניין? בהחלט. עוצמתי? לפחות לגבי – לא כל כך.


השאירו תגובה ל - מיכאל 22