01 פברואר 2007 | 17:41 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

זהירות, מפלצת מטאפורית

“Severance”, סרט האימה המשעשע שהוקרן בפסטיבל הבריטי תחת השם “קיצוצים” הגיע בדי.וי.די לאוזן השלישית. גם “The Host” המצוין של בונג ג’ון-הו הקוריאני. ו”המבוך של פאן”, כפי שכתבתי כאן לפני יומיים, יוקרן בקולנוע לב כנראה במרץ. ראיתי את שלושת הסרטים האלה די בסמוך האחד לשני, ויצא לי הטקסט הבא, המכיל ספוילרים, ושפורסם בגיליון “פנאי פלוס” מ-25 בינואר 2007

בשנות החמישים – כך אני קורא בספרים – בכל פעם שהזכירו את השואה ואת הגרמנים לא סתם אמרו “הנאצים”, אלא התייחסו אליהם כאל “החיה הנאצית”. השואה בוצעה על ידי “החיה הנאצית”, איזושהי מפלצת, או ישות-על שהשתלטה על אומה שלמה והפכה את אזרחיה למרצחים. הרי נאצי הוא איש אחד, אנושי, פגיע, שניתן להכניע אותו. אי אפשר להבין איך אנשים ביצעו כאלה פשעים, היה צורך פסיכולוגי ומילולי לעשות דמוניזציה, מפלצתיזציה, אחרת ההגיון לא יצליח לעכל מה קרה שם. הצירוף הזה, “החיה הנאצית”, היה כה מושרש עד שדויד גרוסמן עשה את מה שסופרים עושים הכי טוב: לקחת מטבע לשון ולהפוך אותו לממשי. הוא יצר את מומיק, הילד מ”עיין ערך אהבה”, שהאמין שהחיה הנאצית, עליה מדברים הוריו ומכריו ללא הרף, היא מפלצת אמיתית והיא שוכנת במחסן ביתו.
שלושה סרטי אימה שראיתי השבוע עושים דבר דומה. בשלושתם יש ישויות מפלצתיות שמטילות אימה ואף טורפות אנשים, ומולן מתייצבים גיבורים שאמורים להכניע אותם. אבל האם יצליחו הגיבורים לנצח את המפלצות, או שיבולע להן? ואם הם יצליחו, האם זה אומר שהסיוט הגיע לסיומו? שלושת הסרטים משתמשים בעלילות האלה כדי לייצר משל פוליטי וחברתי. הפעם זו אינה החיה הנאצית, אלא המפלצת הפשיסטית שמאיימת לזלול את כל מי שמנסה להתקרב אליה.

1. “Severance“. כבר מהסצינה הראשונה שלו, שנגמרת במרחץ דמים, די ברור ש”קיצוצים” הוא סרט אימה שלא ממש לוקח את עצמו ברצינות. זה סרט אימה נוסחתי, המתרחש ביערות מבודדים, המיועד לאלה שכבר ראו מאות סרטי אימה המתרחשים ביערות מבודדים. ניל מרשל, שהתגלה בפסטיבלים הבריטיים הקודמים עם “Dog Soldiers” ועם “The Descent”, עשה מזה קריירה. גם אלי רות (“הוסטל”). כריסטופר סמית, הבמאי של “קיצוצים”, לא מבריק כמו מרשל ולא קיצוני כמו רות, אבל יש לו משהו שנון להגיד לנו. זהו סיפורה של קבוצת עובדים בחברת נשק בריטית-אמריקאית שיוצאת לנופש גיבוש בהונגריה, רק כדי לגלות שמגובשים הם לא ייצאו מהעסק. יותר מפוזרים. ביער אליו הם מגיעים נמצא מישהו שחפץ לנקום בחברת הנשק הזאת. החברה ייצרה את הנשקים שנמכרו לברית המועצות ועכשיו, אלה שסבלו מהנשקים האלה רוצים להראות ליצרני הנשק איך זה מרגיש להיות בצד השני של הקנה. להראות להם שעולם הנשק אינו נקי, סטרילי ותעשייתי כמו שהם היו רוצים לדמיין אותו בבועה שלהם, לקראת הסוף, כשמנכ”ל החברה שולף את כלי הנשק הניסיוני שאמור להפוך את היוצרות במאבק של הניצודים מול הציידים, מבריק סמית עם סצינה קטנה ומצחיקה שמבהירה שבסרט הזה אין על מי לרחם.

2. “המבוך של פאן”. סרטו של גיירמו דל טורו (“הלבוי”) – במאי עם רקורד הוליוודי שהפיק במקסיקו סרט המתרחש בספרד – הוא אחת היצירות הקולנועיות המדוברות כרגע בעולם ואחד המובילים לזכייה באוסקר על הסרט הזר ב-25 בפברואר. מדובר באגדת ילדים מסויטת ואלימה מעורבבת בדרמה פוליטית המתרחשת בספרד של 1944, אחרי תום מלחמת האזרחים ותחילת השלטון הפאשיסטי של פרנקו. בשעה שלוחמי חופש עדיין מנסים לחבל בדיקטטורה הצבאית, ילדה אחת מעדיפה לבלוע ספרי אגדות ומעשיות על פיות ונסיכות, במקום להתמודד עם העולם בו היא חיה. כשהיא מגיעה אל ביתה החדש, בו גר אביה החורג, איש צבא חסר רחמים, מתעורר לחיים אחד היצורים מספריה ומבשר לה שהיא נסיכה שתורשה לחזור אל ממלכתה אם תשלים שלוש משימות, כל אחת יותר מסוכנת מהשנייה. בסופן היא תמצא את עצמה מעורבת בעל כורחה במלחמה נגד הפאשיזם שמתחוללת סביבה ותגלה שאין דרך לנתק בין האגדות שבספריה והסיוט של המציאות. את הסרט, שהוא מעין המשך ל”ילדים של אף אחד” של דל טורו, שהיה גם הוא שילוב בין דרמת רפאים, סרט התבגרות ומעשייה פוליטית בימי מלחמת האזרחים, אפשר לקרוא גם כסובלימציה ילדותית במצבי טראומה ומצוקה, על ילדה שממציאה בראשה עולם אפל ומפלצתי, אבל שנאמן לחוקי האגדות שהיא מכירה, כדי להתמודד עם האלימות והטרגדיה שמציפים את עולמה האמיתי, בו כל מי שהיא קרובה אליו הוא קורבן של אלימות. זהו עירוב בין סרט פנטזיה וסרט מלחמה, שמצהיר מתחילתו שהוא אינו ילדותי: הוא אלים וקיצוני, ומציג עולם בו התמימים הם הראשונים שנטרפים.

3. “The Host“. זהו אחד הסרטים שהכי חיכיתי להם השנה: סרט המפלצות של בונג ג’ון-הו, הבמאי שיצר את “זכרונות של רצח”, אחד הסרטים הראשונים שגרמו לי להבין שבקוריאה קם לתחייה עכשיו קולנוע מסעיר ומבריק שאין לו אח ורע בעולם. “The Host”, כמו רוב הסרטים הקוריאנים שאינם של קים קי-דוק, לא מצא מפיץ ישראלי. למרבה המזל הוא הגיע השבוע בדי.וי.די לאוזן השלישית בירושלים, תל אביב וחיפה. רוצו למצוא אותו (מתורגם לאנגלית בלבד. בשביל תרגום לעברית תצטרכו להקים חברת הפצה משלכם).. זהו, בין השאר, גם הסרט הקופתי בתולדות קוריאה עם מכירות של 13 מיליון כרטיסים. ולמרות שאני מנסה לקרוא אותו כאן גם כמשל פוליטי, הוא בראש ובראשונה סרט מפלצות מעולה. בונג מביים סרט מפלצות כמעט פיוטי, עם רגעים של אימה שקטה וליריות מפתיעה. והוא גם מביים סרט אירוני מאוד, על המשפחה הכי מתוסבכת בסיאול שיוצאת לחסל את המפלצת בעצמה. וגם כאן, המסרים החברתיים והגיאו-פוליטיים מעמיסים משמעויות נלוות לסרט. בתחילת הסרט אנחנו לומדים שהמוטציה מהנהר נוצרה אחרי שאיש צבא אמריקאי הורה לשפוך בקבוקי פורמלין לתוך מערכת הביוב. וזה, אגב, פרט אמיתי. ההמשך לא. כלומר, המפלצת נוצרה באשמת הצבא האמריקאי וחוסר רגישותו האקולוגי. בהמשך מנסות ממשלות ארצות הברית וקוריאה לסבסב את סיפור המפלצת ולהסיח את דעת הציבור עם סיפור של וירוס. כאן רומז בונג למגיפת הסארס, שנראית לו המצאה אמריקאית להשלטת פחד גלובלי. ובדרך אנחנו למדים שהאח הצעיר במשפחה, המלומד בחבורה, היה חלק מהמפגינים שעזרו למגר את הדיקטטורה מדרום קוריאה. ניסיונו כמפגין יהיה שימושי כשבמערכה השלישית המפלצת תהיה החלק הפשוט יותר של העלילה, ודווקא השלטונות, שינסו שוב להשליט משטר צבאי, יהפכו לסכנה הברורה והמיידית של הסיפור. וגם כאן, בדיוק כמו ב”המבוך של פאן”, התמימים והחלשים הם אלה שיוקרבו על מזבח אווילותם של המבוגרים.
את שלושת הסרטים האלה – המהנה, המבריק והנפלא – אתם צריכים למצוא בעצמכם בשיטות צפייה ביתיות. לבתי הקולנוע המסחריים ספק אם הם יגיעו (אולי ל”המבוך של פאן” עוד יש סיכוי להיגאל על ידי מפיץ אמיץ*). כל עם והדיקטטורה שלו.

* – נגאל.

2 תגובות ל - “זהירות, מפלצת מטאפורית”

  1. סטיבי 1 פברואר 2007 ב - 18:50 קישור ישיר

    Smokin’ Aces הולך לצאת כאן?

  2. דניאל 2 פברואר 2007 ב - 1:52 קישור ישיר

    אני את האמת ממש לא נהניתי מ”The Host”. תמיד יש לי את ההרגשה שהקוריאנים האלה לא עברו את גיל ההתבגרות, וכך גם הרגשתי במהלך הצפייה בסרט. פשוט ילדותי ולא מעניין! (המשחק של הרופא האמריקאי בהתחלה שאומר לשפוך את הבקבוקים גרוע, ומעבר לכך נראה כאילו פשוט ביימו אותו לא טוב).
    דווקא ב-Severence גיליתי סרט שנון.. יחסית מציאה לחוסר צפיות גבוה. הסרט באמת לא לוקח את עצמו ברצינות וזה הסימן הראשון בשבילי שמישהו יודע מה הוא עושה. מזכיר קצת בנימה שלו את Shaun of the Dead, מין הומור בריטי מתחכם ולא מזיק. יופי!


השאירו תגובה ל - סטיבי