20 מאי 2010 | 14:12 ~ 12 תגובות | תגובות פייסבוק

"מופע הפלאים של ד"ר פרנסוס", ביקורת

טום ווייטס וכריסטופר פלאמר בתפקיד כמו-אלוהים ומעין-שטן ב”מופע הפלאים של ד”ר פרנסוס”



שיהיו בריאים החברים ביונייטד קינג. אחרי שעיתוני פסח כבר ירדו לדפוס הם הזיזו את יציאת “ד”ר פרנסוס” לשבועות. וזאת אחרי שהסרט כבר קיים כמה שבועות טובים בדי.וי.די ובלו ריי. אני מניח שמעריצי טרי גילאים מן הסתם כבר ראו בבית. עכשיו נותר להם רק לקוות שמעריצי ומעריצות הית לדג’ר וג’וני דפ יעזו לקחת סיכון בטריפ הפסיכדליה-רוקוקו הזה.



פורסם ב”פנאי פלוס”, 6.5.2010



1.
מעניין האם היינו זוכרים, רואים ומדברים על “מופע הפלאים של ד”ר פרנסוס” אילולא הית לדג’ר. מותו של לדג’ר בינואר 2008 מקושר כיום, מבחינה קולנועית, בעיקר ל”האביר האפל”, הסרט בכיכובו שיצא כמה חודשים אחר כך ושעליו זכה אחרי מותו באוסקר לשחקן המשנה. אבל כשלדג’ר מת הוא היה בעיצומם של הצילומים לסרט הזה של טרי גיליאם. עכשיו, כשהוא סוף סוף יוצא בארץ (בשעה טובה, אחרי שהוא כבר זמין תקופה לא קטנה בדי.וי.די שבוודאי כבר נחטף על ידי מאות מעריצי טרי גיליאם בארץ), אפשר להבין איך התמודד גיליאם עם העובדה שכוכב הסרט שלו מת באמצע הצילומים. הייתי אפילו מתיימר ומהמר להגיד שמותו של לדג’ר, והעובדה שגיליאם היה צריך לעצור את הצילומים, למצוא פתרון, לממן אותו, לכתוב אותו וכך לעבוד על סרטו בשלבים, למעשה הצילו לו את הסרט. התחלת “ד”ר פרנסוס” כה מבורדקת וחסרת פשר וכיוון עד שנדמה שאי אפשר יהיה לצלוח את הסרט הזה. אבל חלקו השני, בו לדג’ר נכנס וגם יוצא מהסרט, פתאום נראה כמו משהו אחר. יציב יותר, ממוקד, מפואר, והרפלקציה שבין העלילה הפנימית ובין גורלו של השחקן מוסיפים לסרט עוצמה די מצמררת שלוקחת את הסרט מחוויה שכלית מטורללת ופרטית, לסרט שיש בו משמעות רגשית עמוקה יותר, כמעט מיסטית, על הקשר בין חיים ומוות. או בין חיים ובין אל-מוות.


2.
את הגיבור של “ד”ר פרנסוס”, מעין דמות אלוהית, מגלם כריסטופר פלאמר (“גבירתי הנאווה”) (“צלילי המוזיקה”) בתור סוג של מכשף בן אלפי שנים, שמנהל מין תיאטרון ירידים נודד. הסיפורים שהוא מספר הם הסיפורים ששומרים שהעולם שלנו ימשיך להתקיים. כל עוד מישהו מספר סיפור בעולם, העולם ממשיך להתקיים. העולם הרי נברא בדיבור. והוא נברא בכל רגע מחדש. אבל בכל רגע של חולשה ובעת מבחן צץ השטן (טום ווייטס) – או, אם תרצו, היצר הרע – שמנסה להסיט אותו ממשימתו, ולקרוא עליו תגר ולהציע לו התערבויות. עד שד”ר פרנסוס בן האלמוות מתאהב בבת אנוש ומציע לשטן עסקה: הוא מוותר על חיי הנצח למען האהבה. אבל אז מתחיל משחק חדש: הראשון מביניהם שלוכד חמש נשמות זוכה בשליטה על העולם. הייתי מגדיר את “ד”ר פרנסוס” ה”פאוסט” של גיליאם, אבל הסרט הזה מעורבב מכל כך הרבה חומרים שהגדרתו כדבר אחד תעשה לו עוול.


וכך אנחנו מגיעים ללונדון בת זמננו, כשד”ר פרנסוס כבר קשיש וחלש ולחייו נכנס בחור אלמוני שאנשי מופע הדרכים של ד”ר פרנסוס מצילים ממוות בהתאבדות. זהו טוני, בגילומו של הית לדג’ר. טוני מזרים דם חדש למופע הנודד של פרנסוס וחבריו. הרעיון שלו הוא לגרום לצופים התמימים להיכנס לתוך מכונת הדמיון של הדוקטור, מבעד למראה, ושם הם נחשפים לחזיונות מתוך מוחו ודמיונו של הדוקטור עצמו. או, למעשה, הם משוטטים בתוך הדמיונות והמאוויים של עצמם (מודה, לא לחןטין הבנתי את הנקודה הזאת). ושם הסרט – שעד אז היה די מקושקש – מתעורר לחיים. כי הרי אם נניח בצד את הקריאות המיסטיות/מיתיות של פרנסוס (שבוודאי נקרא על שם ההר שבו גרו המוזות במיתולוגיה היוונית, ועליו גר אורפיאוס) הרי שפרנסוס הוא מעין טרי גיליאם עצמו, והסרט כולו הוא שיטוט הזוי ותמוה לחלוטין בתוך מוחו המטורלל של גיליאם.


יש בי צד שלא יכול אלא להתפעל מטרי גיליאם. אין הרבה במאים כיום שעובדים בקנה המידה שלו ושמצליחים לחשוף בצורה כה אמינה את עולם הדמיונות הוויזואלי המאוד פרטי והמאוד לא קוהרנטי שלהם. דיוויד לינץ’ הוא כזה, אבל הוא הולך ומצטמצם בהפקותיו בגלל שהדימויים שלו נהיים יותר ויותר איזוטריים. גיליאם, לעומת זאת, מצליח להיות לא פחות סוריאליסטי, לא פחות בלתי מובן, לא פחות סהרורי ואקספירמנטלי, יוצר שפועל לחלוטין רק בתוך העולם הפרטי שלו, ועדיין מקבל קנווס מפואר למדי ליצור עליו. מהבחינה הזאת, “ד”ר פרנסוס” הוא בוודאי סרטו הטוב ביותר של גיליאם זה שנים, ובמידה מסוימת הוא איזשהו תרכיז של “המיטב של גיליאם”. זה בוודאי מעיד משהו שאת התסריט ל”ד”ר פרנסוס” כתב גיליאם עם צ’רלס מקיואן, שהיה שותפו לכתיבת התסריטים ל”ברזיל” ול”הרפתקאות הברון מינכהאוזן”. ויש לא מעט מ”מינכהאוזן” ב”פרנסוס” בעיקר במבנה האפיזודי שנע בין סיפורי אגדה, בין הרפתקאות באיזורים אחרים הנמצאים כולם בתוככי המוח והדמיון ולא בתוך העולם המציאותי. ו”הברון מינכהאוזן” הוא אחד הסרטים של גיליאם שאני הכי מסמפט. אז קשה לי שלא לחוש חיבה ל”פרנסוס”, לפחות ברגעיו המינכהאוזניים.


ולצד ההתפעמות מגיליאם והעצמאות האידיוסינקרטית והכמעט חצופה שלו, אני לא יכול שלא לחוש גם איזשהו תסכול. כי יש בסרטיו גם משהו שהוא כמעט בלתי נסבל במקושקשות שלו. הבלאגן חוגג. כאוס, ברדק, אי סדר. סרטיו מעוצבים ומוקפדים, אבל לעיתים ממש באותה נשימה הם גם נורא מכוערים. הם גדושים ועמוסים עד כדי התשה. והשימוש שלו בעדשות רחבות כמר מזמן מעייף. האם גיליאם הפסיק להתאמץ, והוא רק ממחזר את עולם הדמויים שהפך אותו לאחד היוצרים הדומיננטיים ומגדירי-הזמן של שנות השמונים? או שהוא יוצר שכה נאמן לעולמו, שאין לנו – עוקביו ומוקיריו – ברירה אלא להסתנכרן אליו, מבלי להתיימר לצפות שהוא יסתנכרן אלינו? אחרי הכל, הוא יהיה השנה בן 70. זה לא הוגן לצפות ממנו ללמוד טריקים חדשים. ונראה שעם הטריקים הישנים הוא דווקא די בסדר.


3.
וכשמביטים בסרט וזוכרים את סיפור ימיו האחרונים של לדג’ר, משהו במבנה של הסרט מתחוור. רוב ימי הצילומים של הסרט התקיימו בצילומי לוקיישן בתוך וליד לונדון. את כל הצילומים האלה לדג’ר סיים. נותרו להם עוד כמה שבועות צילומי פנים ואפקטים לעשות באולפנים בקנדה. ההפקה יצאה להפסקה קטנה להתארגנות מחדש. לדג’ר, שגר בניו יורק, טס לדירתו. משם הוא היה אמור להמשיך לקנדה. אבל בניו יורק, בחופשת סוף השבוע הזאת, הוא עירבב כמה תרופות שהרגו אותו. כנראה בשוגג. המחשבה הראשונה היא: מה היה קורה אם צילומי הפנים היו מתקיימים גם בלונדון ולדג’ר לא היה חוזר הביתה? האם היה שורד את צילומי הסרט הזה? מחשבה שניה: איך היה גיליאם מצלם את המשך הסרט אם לדג’ר היה בחיים? מה שקורה כרגע הוא שבערך באמצע הסרט מחליטה גם הדמות של טוני להיכנס לתוך מכונת הדמיונות של ד”ר פרנסוס, לצעוד מבעד למראה, ללוות את הנשים שהוא מפתה כקורבנות אפשריות לגניבת נשמותן, ולשוטט בתוך הדמיונות והפנטזיות שלהן. מרגע שהוא נכנס לתוך המראה, ולתוך עולם הדמיון, אנחנו עוברים לצילומי הפנים מרובי האפקטים. וכאן, פתאום: שוק הכרתי. טוני הוא טוני, אבל לא ממש. כאילו שבעולם הדמיון הנשים אותן הוא מלווה קצת שכתבו לו את הפנים. עדיין עם החליפה הלבנה, השיער האסוף לקוקו וזקנקן התיש. אבל בסצינה אחת הוא למעשה ג’וני דפ. בסצינה הבאה הוא ג’וד לואו. ובסצינה הסופית הוא קולין פארל. בתחילה זה נראה כמעט בלתי מורגש. ההתחלפות של הית לדג’ר בג’וני דפ (שכבר שיחק אצל גיליאם ב”פחד ותיעוב בלאס וגאס”) היא רגע מבריק בסרט. כה מבריק, שמדהים שזו איזושהי תחבושת שהולבשה על הסרט כשהוא דימם והיה פצוע ולא כי ככה הוא נהגה מלכתחילה. לכאורה, מותו של לדג’ר איפשר לגיליאם למצוא סוף מנומק והגיוני יותר – כלומר, דווקא מופרע יותר, אבל משתלב נכון יותר עם מצבי התודעה המפורקים של הסרט. כמו תרגילי ההזרה של בונואל, השחקן שמגלם את הגיבור שלנו מתחלף, אבל אנחנו אמורים שלא ממש לשים לב לזה. כי זו רק התודעה שמתחלפת, לא המהות. או משהו כזה.


הית לדג’ר והמראה ועיצוב השחמט הטרי גיליאמי


4.
אז מה שמתחיל כמו טרי גיליאם מקיא על הבד – לטוב ולרע – דימויים שכבר העסיקו אותו (מדימויי “אליס בארץ הפלאות” – לא רק בגלל המראה, אלא בעיקר בגלל העיסוק של גיליאם ב”אליס מבעד למראה” ב”ג’ברווקי” שלו, לגמדים של “שודדי הזמן”, להומלסים הקדושים של “פישר קינג”), הופך בזכות מותו של לדג’ר לסרט שלמעשה עוסק במוות ובאל-מוות, וביכולת של סיפורים ושל דימויים לייצר את האל-מוות הזה. “יש לסיפור הזה סוף טוב?”, שואל ילד אחד לקראת סוף הסרט. ובשלב הזה אנחנו כבר מבינים שכל העולם הוא במה, לנו זו הצגה אחת גדולה, אבל עבור אלוהים והשטן זו זירת התגוששות נצחית. “אנחנו לא יכולים להבטיח את זה”, עונה הדמות בסרט. אבל כל עוד הסיפורים קיימים, החיים נמשכים. אז כל עוד אין סוף, זה טוב.

נושאים: ביקורת

12 תגובות ל - “"מופע הפלאים של ד"ר פרנסוס", ביקורת”

  1. מיכאל ג 20 מאי 2010 ב - 15:21 קישור ישיר

    ראיתי את הסרט אתמול ורציתי להגיד שנהניתי ממנו מאוד. אולי ברמת המקרו גיליאם אותו גיליאם – הוא עדיין מצרף כל מיני גזירי קרטון שגזר ממקומות שונים ומשונים, כמו שעשה באנימציות המופתיות של מונטי פייתון – אבל לפחות מבחינת המיקרו, הדמויות, הדיאלוגים, הרגעים הקטנים – ניכר כאן שיפור. גם אם לא ממש מבינים מה בדיוק קורה בסרט, אי אפשר שלא להתענג על הופעתו של טום ווייטס או שורות כמו “מה הייתי עושה בלעדיך”? – “משיג גמד חדש”. לדמויות כמו ולנטינה או אנטון לפחות יש מניעים מובנים וניתן להזדהות עימם, והאזורים השונים של לונדון שנממצאים ברקע, על תושביהן – אם זה צעירים שתויים שיוצאים ממועדון או נשים אמידות בקניון – מהווים נקודות עיגון הכרחיות לקהל שבלעדיהם היה אובד במרחבי הזמן/חלל של דמיונו המתפרע מדי של גיליאם.

  2. גיל 20 מאי 2010 ב - 16:35 קישור ישיר

    יאיר, סתם תהייה, אם תרצה, אקדמית. האם הערוב של ענייני אוף סקרין רלוונטי לביקורת על הסרט עצמו או שמקומם בדיון על הסרט להבדיל מביקרת עליו. הסרט גופו יפה ואף מבריק לרגעים אך במקביל גם חסר ומבאס ברגעיו האחרים. מקושקש כורע תחת נטל של אסתטיקה כמעט מאוסה של *העולם המדומיין*. האם מדובר פה במקרה איש למנשה שהבשיל בסופו של דבר להיות סרט. מעין תאונה שמחה(?!) בה השלם עולה על סכום חלקיו. נדמה לי ששוב הדיון אודות הסרט מעניין בהרבה מהסרט עצמו. אשמח לתגובה.

  3. אריק 20 מאי 2010 ב - 17:50 קישור ישיר

    התחלתי לצפות בדוקטור פרנאסוס מלא ציפיות והתרגשות – בגלל השחקנים המסקרנים, הטריילר המבטיח ובעיקר בגלל גיליאם – והתעייפתי עד מאוד תוך חצי שעה וכמעט ונטשתי לגמרי. בטעות נלחץ לפתע ערוץ האודיו בשלט וגיליתי את ערוץ הקריינות המרתק של גיליאם, ש-מאיר את חווית הפקת הסרט באור אנושי ומלא התלהבות קולנועית אמיתית, בלי להפריע הלכה למעשה להבנת הסרט שברקע ;). ולו בשביל גיליאם – שווה לצפות, כמובן בבית.

  4. רודריק ג'יינס ג'וניור 20 מאי 2010 ב - 18:20 קישור ישיר

    הערה קטנונית: כריסטופר פלאמר לא שיחק בגברתי הנאווה, אלא בצלילי המוזיקה. רקס האריסון היה בגבירתי הנאווה.
    (ועכשיו אשפוך על עצמי בנזין ואדליק גפרור בגלל שאני יודע את הדברים האלה…)

  5. נוי קוגמן 20 מאי 2010 ב - 19:48 קישור ישיר

    כריסטופר פלאמר שיחק ב’גבירתי הנאווה’?

  6. נוי קוגמן 20 מאי 2010 ב - 19:49 קישור ישיר

    אוי. לא קראתי את התגובות. עזבו…

  7. איתן 20 מאי 2010 ב - 20:48 קישור ישיר

    ובהמשך לכל זה:
    “האיש שהרג את דון קישוט”, הפרויקט המקולל הקודם של גיליאם, קם לתחיה.
    רוברט דובאל במקום ז’אן רושפור, ויואן מקרגור במקום ג’וני דפ (שהולך לצלם את “שודדי הקריביים 4 “. הו, שמחה גדולה).
    פרטים בלינק
    http://www.empireonline.com/news/story.asp?NID=27907

  8. מיכאל 22 21 מאי 2010 ב - 0:33 קישור ישיר

    מקווה שלא יקרה משהו לרוברט דובאל…
    קללות נוטות להמשיך במעלליהן 🙂

  9. דני E 21 מאי 2010 ב - 7:23 קישור ישיר

    הקרנה ברב חן 2 נעמה יחסית, מסך סביר, מושבים נוחים וחוץ מחבורת ילדים שהביאה לי את הסעיף היה כיפי למדיי. היה רגע אחד משונה מעין מחווה של שוטרים רוקדים למונטי פייטון. גם מימיני וגם שמאלי היה לרגע צחוק היסטרי, לא מכוון, לא רצוני.
    אותי הסרט קנה מהרגע הראשון בתוך עולם המראה.

  10. עידו 21 מאי 2010 ב - 8:40 קישור ישיר

    כריסטופר פלאמר שיחק ב”צלילי המוסיקה” את קפטן פון-טראפ – התפקיד שתיאודור ביקל (ישראלי לשעבר, אגב) יצר על הבמה בברודוואי.

    ואותו תיאודור ביקל שיחק בסרט “גבירתי הנאווה” את זולטן קרפתי. (ואני לא מתכוון להדליק גפרור ולשרוף את עצמי כי אני יודע את זה. לא בושה.)

  11. יוני 21 מאי 2010 ב - 11:19 קישור ישיר

    לגבי הכניסה למראה: המראה היא לפעמים שער ולפעמים לא. כמו הדלתות במפלצות בע”מ. כדי להכנס צריך להיות “מחוברים לרשת”, אחרת אין קסם, כמו באמנות. ובשביל זה פרנסוס צריך להיות בטרנס. זה לשאלתך האם הדמויות נכנסות לעולמן או לעולמו.

  12. zerach 22 מאי 2010 ב - 12:11 קישור ישיר

    זה הסרט הכי טוב בעולם כאילו!


השאירו תגובה