05 יולי 2010 | 18:00 ~ 11 תגובות | תגובות פייסבוק

155,000

מונדיאל שמונדיאל, בסוף השבוע הראשון של החופש הגדול בני ישראל רצו לבתי הקולנוע, במה שמסתמן כסוף השבוע החזק ביותר בקופות עד כה השנה. על פי הערכות לא סופיות שהגיעו אליי, זו היתה תמונת המצב בקופות בסוף השבוע האחרון:


1. “שרק לנצח”: 60,000 כרטיסים

2. “צעצוע של סיפור 3 “: 40,000 כרטיסים (סוף שבוע שני, כ-120,000 כרטיסים במצטבר)

3. “דמדומים 3 “: 35,000 כרטיסים

4. “פעם הייתי”: 20,000 כרטיסים (סוף שבוע שני, כ-50,000 כרטיסים)




במילים אחרות: 155,000 כרטיסים נמכרו בבתי הקולנוע רק לארבעת הסרטים האלה בסוף שבוע אחד.



הפתיחה של “שרק לנצח” די מדהימה. ואולי לא אמורה כל כך להפתיע. קודם כל, הסרט מלווה באחד ממסעי הפרסום וקידום המכירות הכי מסיביים שראיתי אי פעם לסרט בארץ: שלטי חוצות ואטובוסים וקופסאות קורנפלייקס. ובפעם הראשונה, לדעתי, גם שקדי מרק. הסופר מרקט הפך די שרקי. ודבר שני: לא יעזור, ישראל אוהבת את שרק. כזכור, לפני שהגיע “אווטאר”, הסרט הכי פופולרי בישראל בעשור הקודם היה “שרק 2 ” שמכר 600,000 כרטיסים. אני אולי מתלונן על כך שדרימוורקס קצת יותר מתמקדים בדחקות ופחות ברגש, אבל כשזה מגיע לקופות, יש לי תחושה שבישראל דרימוורקס אוכלת את פיקסאר בלי מלח. אז הנה, גם “שרק לנצח” אוכל את “צעצוע של סיפור 3 ” בלי מלח. אבל שלא נתבלבל: “צש”ס3” הוא סרט הרבה יותר טוב (לדעתי, כמובן). מה שמעניין הוא שבסוף השבוע השני שלהם, גם “צעצוע של סיפור 3 ” וגם “פעם הייתי” שומרים על יציבות.



==============



אני מתנצל בפני הוט שאני לא מנוי שלהם, אבל יס פשוט עושים לי את הקיץ עם ספיישל האנימציה שלהם. הבנות שלי סוף סוף יושבות מול “קורליין” ו”פוניו” ומתמוגגות, ואני מתמוגג איתן. ובערוץ דיסני שידרו את “צעצוע של סיפור 2 “. תענוג. מונדיאל שמונדיאל.



=============


והאם אתם רוצים זוג כרטיסים לפתיחת פסטיבל הקולנוע בירושלים?

נושאים: בשוטף

11 תגובות ל - “155,000”

  1. יעקב 5 יולי 2010 ב - 18:20 קישור ישיר

    כצפוי יש יחס ישר בין רוחב ההפצה למספר הכרטיסים שנמכרו.
    שרק מופץ בכמות מטורפת והוא מוקרן בשלוש גירסאות שונות. אחריו (גם בשלוש גירסאות, אך פחות עותקים) צעצוע של סיפור, ואחריהם פעם הייתי.
    יוצא מן הכלל ברשימה, שהוא כנראה גם המצטיין ביותר (בחישוב יחסי אם מסתכלים על ממוצע לאולם), הוא דימדומים3, שמופץ בפחות עותקים אבל השיג תוצאה מעולה.

  2. מבחן הזמן 5 יולי 2010 ב - 18:21 קישור ישיר

    אבל אין מה לעשות, במבחן הזמן אף אחד לא יזכור את שרק {חוץ מהראשון}, וכל השלישיה של פיקסאר תיזכר לנצח.
    אולי.
    יאיר, אולי שווה איזה פוסט העמקה בצעצוע של סיפור 3. יש עוד מה לכתוב על הסרט.

  3. סטיבי 5 יולי 2010 ב - 18:45 קישור ישיר

    שרק: גם על אריזות פסטה!

  4. רז-ש 5 יולי 2010 ב - 23:02 קישור ישיר

    שרק שריק. נו בסדר אז 150 אלף כרטיסים נמכרו בסופ”ש. זה עדיין אולי עשירית מכמה אנשים שראו בארץ את גרמניה קורעת את הצורה לארגנטינה. ובואו לא נתמם, לא “ישראלים” בכללי: שרק, דמדומים, צעצוע, בצירוף עם העובדה שהראשון ביולי,אנחנו מדברים על ילדים. זה בסדר גמור שילדים הולכים לסרטים, וזה בסדר גמור שבתי הקולנוע מרויחים מזה, אבל בואו לא נלמד מזה משהו על החברה הישראלית בכלל ועל הקולנוע בפרט. הדבר היחיד שהנתון הסטטיסטי הזה מלמד זה שהתחיל החופש הגדול. 

  5. עדן 6 יולי 2010 ב - 0:51 קישור ישיר

    הייתי בהקרנת האקדמיה של “זוהי סדום” ולהפתעתי מדובר בסרט ממש טוב. ציפיתי לדי מעט אבל קיבלתי סרט מצחיק, חכם ואפילו נועז לפעמים. היו הרבה בדיחות מצחיקות, הרבה רגעים מהנים ובשום שלב כמעט הסרט לא הרגיש כמו מערכון שנמתח יותר מדי או כמו אוסף מערכונים.
    כנראה שהציפיות הנמוכות עזרו מאד אבל בעונת אופיר שמסתמנת כ-די חלשה יש מצב ש”זוהי סדום” הוא הסרט הישראלי הטוב של השנה.

  6. Eran 6 יולי 2010 ב - 2:54 קישור ישיר

    tell me this is not the cutest Star Wars themed shorts you’ve ever seen:

    http://www.youtube.com/watch?v=-CVYOCMpJRY&feature=player_embedded

  7. איתן (בחופשה) 6 יולי 2010 ב - 9:15 קישור ישיר

    קארלובי וארי, יום 4

    ההקרנה הראשונה שלי אתמול היתה מוקדם. ב-09:00. בשעה 08:30 הגעתי לקומפלקס של מלון תרמאל, מרכז הפסטיבל. המון אדם עמדו בתורים עצומים ליד הקופות. שמונה וחצי בבוקר. (אני שריינתי כרטיס ביום שלפני. הייתי פטור)
    יש גם חנות שמוכרת פוסטרים של סרטים. הגיוני. כל החשודים הרגילים שם: טרנטינו, מלחמת הכוכבים, התפוז המכני.
    יש גם חשוד אחד לא רגיל: “ולס עם בשיר” של ארי פולמן (לא קניתי. זה בצ’כית).

    “החיים בעת מלחמה” – טוד סולונדז (ארה”ב)

    שלא יספרו לכם אחרת. השחקנים הם אמנם לא אותם שחקנים, אבל מכל בחינה אחרת, זהו סרט המשך ל”אושר”. האב משתחרר מהכלא, ומחפש דרך חזרה. הילד ההוא בקולג’. והאח הקטן שלו ממלא את מקומו בשאילת השאלות (הוא ממש לפני הבר-מצוה שלו, כלומר, הוא כבר כמעט גבר). וכל אחת משלוש האחיות ממשיכות את חייהן.
    כל מי שאוהב את טוד סולונדז, יאהב גם את הסרט הזה. הוא מביים מדהים, והכל מדוייק ומצחיק, אבל גם מזעזע. יש רק בעייה אחת: זה אותו הדבר בדיוק. ב-1998, “אושר” היה תופעה כל כך יוצאת דופן. “חיים בעת מלחמה” הוא העתק כמעט מושלם של אותו הדבר. וזה קצת מאכזב. סצינת הפתיחה, למשל, זהה כמעט לחלוטין לסצינת הפתיחה של “אושר” (כשסולונדז משתמש, כנראה בסוג של הומור עצמי, במילה “דז’ה-וו” כמה פעמים בסרט). ב”אושר” הילד שואל את אבא שלו מה זה לגמור. כאן הילד שואל את אמא שלו אם היא רטובה. וכן הלאה.
    סרט טוב מאוד, שימשיך את הויכוח על טיבו של סולונדז האדם, אבל עוד אחד כזה, ויתחל להימאס לי ממנו.

    בצהרים ראיינתי את צמד הבמאים הספרדים של “האי שבפנים”, שראיתי לפני יומיים ומאוד אהבתי. אחד הדברים שהוא סיפר לי (הוא דיבר רוב הזמן. היא לא מדברת אנגלית) הוא שהסרט נמכר ממש לפני שבועיים להפצה בישראל.
    בנוסף הוא סיפר שהסרט יצא לאקרנים בספרד באפריל האחרון, אבל מישהו בהפצה הספרדית עשה שם טעות (טעות זו מילה שלו, לא שלי), והגיש את הסרט לשיפוט חברי האקדמיה הספרדית כבר בשנה שעברה, כשהסרט לא יצא עדיין, ומכיוון שמעט מאוד מהם ראו את הסרט, הוא גם לא זכה בכלום. אמרתי לו שבישראל יש לא מעט טעויות כאלו.

    “שירה” – לי צ’אנג דונג (דרום קוריאה)

    אני אוהב סרטים קוריאנים. אני לא אוהב את הסרט הזה. זה לא שהסרט הזה רע. הוא לא. אבל הוא א-ר-ו-ך. הסיפור הוא על אשה מבוגרת שמטפלת בנכד שלה (האמא לא בסביבה). מהר מאוד מתברר שהנכד, בגיל תיכון, היה שותף לאונס קבוצתי של בת כיתתם, ובעקבות האונס הזה, הקורבן קפצה מגשר והתאבדה. הצעיר, כדרכם של בני גילו, מתנכר לסבתו, והיא מצטרפת לקבוצת ההורים של האנסים במשא ומתן על פיצוי כספי עם משפחת הקורבן. במקביל, גיבורת הסרט המבוגרת מצטרפת לקבוצת קריאת שירה, ומחפשת לכתוב שיר.
    הסיפור מרתק, והשחקנית הראשית מרשימה מאוד (כולל סצינת סקס קשה מאוד בינה לבין איש מוגבל. ומדובר בשני אנשים בסביבות גיל 65, כן?!), אבל הכל מצולם מרחוק, ועטוף בהרבה “אווירה”. אחרי שעתיים סרט נזכר הבמאי שצריך לקשור קצוות, וכל מה שהלך לאט בשעתיים, מתחיל לקבל קצת קצב, ונסגר יפה ואלגנטי מאוד.
    אבל בסך הכל, זה היה סרט מתיש מאוד.

    אחרי הסרט הזה, העייפות המצטברת הכריעה אותי, וויתרתי על ההקרנה של אחה”צ. חזרתי למלון וישנתי קצת. יצאתי שוב להקנה של 22:00.

    “גברים בבעיה” – רוברט סדלאצ’ק (צ’כיה)

    הבטיחו לי קומדיה בסגנון “כפר קטן שלי” של ז’ירי מנזל. קיימו חלקית.
    בכפר קטן בסוף צ’כיה מתכוננים לטקס מיוחד, שאפילו ראש הממשלה מתכוון לכבד בנוכחותו. וכל הכפר כמרקחה.
    לא מעט קטעים מאוד משעשעים, כמו שהצ’כים יודעים, אבל גם הרבה רגעים מתים. קומדיה שסובלת מבעיות קצב. לא רע, אבל גם לא מספיק טוב.

  8. עדי 6 יולי 2010 ב - 9:45 קישור ישיר

    צפיתי אתמול בזוהי סדום כמובן שבאתי עם ציפיות מאוד נמוכות .הסרט התחיל יפה ,מצחיק ונראה שהולך להיות כיף . אחרי 20 דקות מהסרט אתה באמת לא מבין מה זה הגיבוב שטויות מנסים להצחיק בכוח עלילה שלא עובדת (לא מרגיש קולנוע).
    בסיכום שלי כרגע שמרבית הסרטים מאחורי :ניר ברגמן לוקח בגדול סרט רגיש ומעניין .
    שנה מאוד חלשה אחרי שלוש מאוד חזקות .

  9. יואב 6 יולי 2010 ב - 11:14 קישור ישיר

    שנה חלשה? עם “הדקדוק הפנימי”, עם “פעם הייתי” ועם “הממונה על משאבי אנוש”? תעשה לי טובה – זו שנה נפלאה. מה כבר היה לנו בשנה שעברה שהיה שווה לסרטים האלו?

    עוד לא ראיתי את “זוהי סדום”, אבל לפי התגובה של עדן דווקא יש למה לחכות. יותר מזה, לפי מה ששמעתי, ההפתעה האמיתית של השנה היא סרט הטבע “ארץ בראשית”.

  10. יצחק 6 יולי 2010 ב - 12:50 קישור ישיר

    סוף השבוע האחרון היה השלישי של צעצוע של סיפור 3, לא השני.

  11. אורי 6 יולי 2010 ב - 18:37 קישור ישיר

    אבל בכל זאת – נבחרת גרמניה!


השאירו תגובה ל - אורי