מהפכת המדריך
הו, זה היה כל כך צפוי. כל כך צפוי שאני תוהה איך זה התעורר רק עכשיו ולא לפני חודש. נירית אנדרמן מדווחת הבוקר ב"הארץ" על ברדק חדש באקדמיה: האם "המדריך למהפכה" של דורון צברי ואורי ענבר בכלל רשאי להתמודד על פרס אופיר בקטגוריית "הסרט העלילתי", שהרי הוא סרט תיעודי? וחכו חכו, אני מבטיח לכם שזה לא ייגמר בזה: אם יקרה וסרט הזה יזכה באיזשהו פרס בפסטיבל ירושלים, גם שם יבוא מישהו ויערער על הזכייה מאותם טעמים ממש, שהרי מה פתאום סרט תיעודי מועמד בקטגוריית "הסרט העלילתי". הבעיה כמובן אינה עם הסרט אלא עם הקטגוריה, או עם מי שאמור לאכוף את החוקים של הגוף שלו. שאם מישהו רוצה לדאוג שבתחרות שלו יתחרו אך ורק סרטי עלילה, הרי שנכון ש"המדריך למהפכה" מלכתחילה לא היה צריך להתקבל לתחרויות האלה. אבל ברור גם שיש כאן מקרה מובהק של גופים מיושנים שמדברים בשפה של אתמול.
קודם כל, נשאלת השאלה: האם יש תקנון לאקדמיה המגדיר אילו סרטים רשאים להיכלל בין המועמדים לפרס הראשי? אם כן, כל הבעיה צריכה להיות קלה לפתרון. מה אומר התקנון? אבל מכיוון ש"המדריך למהפכה" מגיע לאקדמיה שנתיים אחרי ש"ואלס עם בשיר" זכה שם, לא אמורה להיות שום בעיה. אין שום הבדל קטלוגי בין "המדריך למהפכה" ו"ואלס עם בשיר", וכל פלפול חוקתי בשלב הזה יכול ליפול על סעיף התקדים שקבע "בשיר". אבל חשוב שהעסק הזה יובהר אחת ולתמיד כי כל הסוגות הקולנועיות רק הולכות ומתערפלות – הקולנוענים כל הזמן נעים קדימה ומתחדשים, אלה חברי האקדמיה שנשארים מאחור. בשנה הבאה גם "ארץ בראשית" של משה אלפרט ירצה להתמודד על פרסי אופיר – ומדובר בסרט טבע – ואין שום הגיון למנוע מסרט כזה להתמודד על הפרס הראשי, אם הוא חושב שיש לו סיכוי.
אבל בואו נניח על השולחן כמה הנחות יסוד. הראשונה היא: "המדריך למהפכה" הוא סרט תיעודי. לא צריך ללכת סחור סחור ולהתפתל. מי שרוצה לחלק את העולם הקולנוע לחלוקה ז'אנרית של "עלילתי" ו"תיעודי" צריך לשבץ את "המדריך למהפכה" בקטגוריית הסרט התיעודי. בדיוק כמו ש"באולינג לקולומביין" ו"פרנהייט 9/11" ו"הקו הכחול הדק" ו"לתוך האינסוף" הם סרטי תעודה, למרות שהם מכילים כמות רבה של שיחזורים עם שחקנים, או מניפולציה של האמת, או אנימציה. וזה לא מנע ממייקל מור (או מארי פולמן) לזכות בפרס על התסריט של הסרט מטעם איגוד התסריטאים או לזכות בפסטיבל קאן. ולא בקטגוריה משנית של סרט תעודה, אלא בקטגוריה הראשית.
הנחת היסוד השניה היא שהקטגוריה שכותרתה היא "הסרט העלילתי הטוב ביותר" היא שגיאה, והיא זו שיוצרת את הבעיה. הקטגוריה צריכה להיות "הסרט הטוב ביותר באורך מלא" – והוא יכול להיות גם תיעודי וגם אקספירמנטלי (שכן, אם שאול דישי – מגישה העתירה לאקדמיה נגד "המדריך למהפכה", הוא צריך לפסול מהתחרות גם את "אנדנטה" שכן הוא בהחלט לא עלילתי). למעשה, תגובתה של אילנה שרון, מנכ"ל האקדמיה, לטענה של דישי היא הגדרה מדויקת ונכונה מאוד לסרט שרשאי להתמודד בתחרות: "סרט באורך מלא, שמיועד לבתי הקולנוע, הופק וצולם (ברובו, אני מניח, או לפחות "מומן" – י.ר) בישראל ודובר ברובו בשפות המדינה הרשמיות". בדיוק. לכן, אם אחרי ההגדרה הזאת הכותרת על טופס הבחירה היא "הסרט העלילתי הטוב ביותר", הרי שהכותרת הזאת שגויה. צריך פשוט לכתוב שם "הסרט הטוב ביותר" וזהו (ובתקנון לדייק: מאיזה אורך יכול סרט להיכלל בתחרות, איך מגדרים סרט כ'מיועד לבתי קולנוע' אם הם מקבלים לתחרות סרטים ללא הפצה, וכו').
למעשה, די ברור לי מקור הטעות ההיסטורית הזאת. אני זוכר היטב שבשנות השמונים והתשעים השתרשו בארץ שתי טעויות עקביות בקרב "ברנז'ת הקולנוע" שניסתה לתרגם את הטרמינולוגיה האמריקאית לישראלית. הטעות הראשונה היתה שהמושג "Feature Film" תורגם כאן כ"סרט עלילתי". זו טעות עקבית שעדיין תמצאו אותה בתרגומים בעיתונים ובטלוויזיה. המילה "Feature" באנגלית מתייחסת אך ורק לאורך הסרט, ולא להיותו "עלילתי" או "תיעודי" (אגב, יש עוד טעות עקבית, אבל היא כבר די נעלמה: היו לא מעט שנים בהן תרגמו את התפקיד "Executive Producer" כ"מפיק בפועל").
שיהיה ברור: באופן תיאורטי, אין שום מניעה שסרט תיעודי יזכה באוסקר האמריקאי. זה לא יקרה, כי האוסקר האמריקאי נשלט באופן מאוד חזק על ידי השחקנים, ולכן סרט שאין בו שחקנים נמצא בעמדת חולשה מול קהל המצביעים. לכן לסרטי התעודה ולסרטי האנימציה יוסדו קטגוריות יעודיות, כדי לכלול גם אותם בתחרות. אבל מדי פעם צץ לו הסרט האחד שמצליח לחצות את הקווים.
וכך צריך להיות גם בישראל. לדעתי, אין שום מניעה שגם "שתיקת הארכיונים" של יעל חרסונסקי – שהוא נכון לעכשיו הסרט הישראלי כי מעוטר פרסים בינלאומיים לשנת 2010 – יתמודד על פרס הסרט הטוב ביותר באופיר. אבל ברור שאם הוא היה עושה את זה הוא היה נמצא בעמדת חולשה, כי לקהל הרחב – ואל תתבלבלו, חברי האקדמיה הם בהחלט "הקהל הרחב" – יותר קשה להתחבר רגשית לסרט תיעודי מאשר לסרט עלילתי. "המדריך למהפכה", בדיוק כמו "ואלס עם בשיר", מצא דרכים מאוד חכמות ויצירתיות להתמודד עם זה, וליצור את חווית הרגש וההזדהות, החוויה ה"קולנועית", המוכרת מהקולנוע העלילתי, מיד בהתחלה, והם שומרים את הרגעים היותר "דוקומנטריים" למערכה השנייה של הסרט, אחרי שהקהל כבר שבוי בשפה, בסגנון ובקצב.
כך שבאמצעות שינוי סמנטי קטן, שיעדכן את פרסי אופיר למאה ה-21, כל הברדק הזה יפטר, דבר שקומון-סנס (והתבוננות קרובה יותר על מה שקורה בעולם הקולנוע שמחוץ לגבולות תל אביב) היה יודע לצפות אותו כבר לפני חודשים ולטפל בו מראש.
עכשיו נותר רק לעשות מהפכה מתבקשת בתחרויות הסרטים של הפסטיבלים בארץ. שכן, אין באמת שום הגיון בחלוקה שבין סרט עלילתי ובין סרט תיעודי. קטגוריה נפרדת לסרט תיעודי צריכה להתקיים רק אם הסרטים התיעודיים הם פחות מ-70 דקות, כלומר לא סרט באורך מלא, או אם יש סרטים תיעודיים שתחרות מול סרטים עלילתיים תהיה פחות הוגנת עבורם. מין שמורה להגנת הז'אנר.
מצחיק מה שכתבת: שמישהו ישתמש בקומון סנס בארץ.
כל עוד הפרס מוגדר כ"הסרט העלילתי הטוב ביותר", זו בדיחה עצובה שסרט תיעודי מובהק כמו זה של דורון צברי מופיע בתחרות. הקומון-סנס הוא שבתחרות לסרט עלילתי, ישתתפו סרטים העלילתיים, ובתחרות לסרטים תיעודיים, ישתתפו סרטים תיעודיים.
הרי יכולים עכשיו לבוא לא רק מפיקי "ארץ בראשית", אלא גם מפיקי הסרטים תיעודיים אחרים באורך מלא ("חיים יקרים" ו-"קרבת דם", למשל, ששניהם גם טובים בהרבה מסרטו של צברי), ולטעון שאם צברי יכול להשתתף בתחרות העלילתית, נעשה להם עוול כי הם בתומם הגישו את סרטם לתחרות התיעודית. למה שסרטיהם לא יתחרו בתחרות העלילתית, היוקרתית יותר?
=============
רוה ליואב: לכאורה אתה צודק. כל עוד הפרס מוגדר כ"הסרט העלילתי הטוב ביותר" רק סרטים עלילתיים צריכים להתמודד עליו. ובמקרה כזה האקדמיה גילתה רשלנות שהרשתה ל"המדריך למהפכה" להתמודד. לכן אני טוען שהבעיה היא סמנטית בלבד. הורד את המילה "עלילתי" מהקטגוריה והכל מסתדר. ואני מאמין של"ארץ בראשית" יש סיכוי מעולה להיות בחמישיה הסופית בשנה הבאה. אהיה מופתע מאוד אם יהיו חמישה סרטים אחרים עם איכות הפקה כזאת בשנה הבאה.
ומה עם הסרט שעשו על גנדי? הוא היה עלילתי או תיעודי? הסיפור היה בנוי לגמרי מאירועים אמיתיים שבאמת קרו ואני בכלל לא רוצה להזכיר לכם שבן קינגסלי נראה כל כך כמו גנדי שאפילו אני לא הצלחתי להבדיל ביניהם, אני! באמצע הסרט אפילו צעקתי – מהטמה!!
יואב, כמה עצוב שקנאת יוצרים אינה מרבה חכמה. כמה עצוב שאתה תקוע הרחק מאחור. הרי יוצרים אמורים להיות עמוד האש התרבותי המסמן את הדרך החדשנית לפני המחנה.
סרטם של צברי וענבר היא יצירה מטלטלת, חדשנית, אשר משתמשת בהרבה כלים קולנועיים, גם תיעודיים.
ממליץ לך לפקוד את אחת מהקרנות האקדמיה הקרובות, לשמוע את הקולות ולראות את המראות. האנשים יוצאים מרוממי רוח, מרחפים מהחוויה הקולנועית שעברו.
כתבת מאוד יפה. אני מסכים עם הכל. אם סרט תיעודי חושב שהוא מספיק חזק וקומיוניקטיבי בשביל להתחרות בקטיגוריה הראשית, צריך לאפשר לו לעשות את זה. לא כל סרט תיעודי ירצה לעשות את זה כי אין טעם להשקיע משאבים אם סיכויי המעבר שלך נמוכים מאוד.
אבל אני לא מסכים עם המסקנה הסופית שלך. שצריך לבטל לחלוטין את הקטגוריה של סרט תיעודי. אמרת בעצמך שרוב מוחלט של הסרטים התיעודיים לא יעברו את המחסום הריגשי שיכניס אותם להתחרות בסרטים עלילתיים בקטיגוריה הראשית. לפעמים על מנת לקדם תמיכה בז'אנר יש צורך בקטיגוריה נפרדת לז'אנר. זה לא אומר שהסרט לא יכול להתמוד גם בקטיגוריה הראשית. יש מקום לשניהם.
=============
רוה לרז: חס וחלילה, לא הובנתי נכון. אסור לבטל את הקטגוריה הדוקומנטרית. מה שלא אומר שצריך לאסור על סרטים תיעודיים שמרגישים שהם מסוגלים (ושהם מיועדים ל'קולנוע', שכן – מה לעשות – רוב הסרטים התיעודיים בארץ מיועדים בעיקר לטלוויזיה) להתחרות בקטגוריה הראשית.
אינדירה היקרה! אולי היקר??
אני שמח שאתה כותב כאן.. זה פשוט נפלא שיש מי שיוציא מהבלון את הרוח. כל השאלות האלה מציקות!!
אז אני בעדך או בעדך.
יאללה תני או תן עוד מתכון.
כשר.
חוויה קולנועית? מרוממי רוח? מרחפים?!
נו, שוין…
האקדמיה לא מדברת בשפה של אתמול. נדמה שהיא עדיין מדברת בשפת הסימנים של האדם הקדמון.
אבל יאיר, "ואלס עם בשיר" הוא לא סרט תעודי.
לא ראית את כל הדיון שהיה סביב העניין והמסקנה בעין הדג?
=============
רוה לדניאל: אה, אז אין בעיה בכלל. אם "ואלס עם בשיר" הוא לא סרט תיעודי אז גם "המדריך למהפכה" לא (וגם "באולינג לקולומביין" ו"לתוך האינסוף").
לפני שנים למדתי קולנוע בתיכון אחד ודברנו על קולנוע ותיעודי וממש התקשיתי להגדיר להם מה זה אומר.
למישהו יש הגדרה באמת טובה?
ולא פחות מעניין:
http://www.kolnoan.co.il/news/news.aspx?newsId=3866
מעבר לשאלה האומנותית, אני באמת מוטרד מהשאלה הפרקטית: אם בטעות יפסלו את המועמדות של מדריך למהפכה מהסרט העלילתי, האם הוא עדיין לגיטמי לתיעודי? או שהוא נדפק חזק?
כמי שהיה בין הלקטורים שאישרו את מתן התמיכה בקרן הקולנוע למדריך למהפכה אני יכול לבשר לכם שדורון ואורי קיבלו את התמיכה תחת הכותרת של סרט אקספרימנטלי. הם הגישו תסריט שדילג בין חומר דוקו לסצינות עלילתיות – והדיון בקרן לא היה פשוט. לשמחתי כתרי שחורי וחבר הנאמנים של הקרן החליטו בסופו של דבר לתמוך בסרט, שמעבר לאיכויותיו (לעניות דעתי), מביא למסך סיפור ונושא חשובים. למי שמטיל ספק בתגובת הקהל לסרט, אני מציע לבדוק את עצמו, בהקרנה שאני הייתי בה אין לי ספק שהקהל יצא בסופו של האירוע עם המצרך המופלא והנדיר הזה שנקרא קתרזיס. העדות הכי טובה לכך היא ההתכנסות בסוף ההקרנה בפואייה ומחוץ לסינימטק. כשרואים סרט קתרטי בדרך כלל כמות הזמן שנשארים שם והדיונים והחיוכים הם תוצאה של חוויה נעימה ומשותפת שרוצים להמשיך ולהתבשם בה. כשרואים חרא סרט בדרך כלל בורחים מהר הביתה מחשש לפגוש את היוצר ומהצורך לשקר לו, או גרוע מכך לומר לו את האמת.
אין ספק שהמדריך לא נופל להגדרה הקלסית של סרט עלילתי. אבל העולם והמציאות רוקחים היום יותר ויותר יצירי כלאיים. פרוייקטים שמתחילים באינטרנט לדוגמא כאתר של המשטרה שמחפשים בו אחר נעדר מתבררים לאחר מכן כאתר מפוברק, הצופים מתבקשים להגיע לאתרי הצילום ולעתים אף נכנסים כדמויות לעלילה. פרויקטים מסוג אלה אף עוברים לטלוויזיה ולא מן הנמנע שהם יגיעו בסופו של דבר למסך הגדול.
ועוד: כמות הסרטים שנעשים בארץ מגבילה את כמות הקטגוריות והפרסים שניתן לחלק באקדמיה. ייתכן ולו הייתה אפשרות לפתוח תתי ג'אנרים, המדריך היה מוצא לעצמו אכסניה אחרת. דוגמה נוספת לעניין הזה הוא נושא האדפטציות. השנה חמישה סרטים הם תוצר של עיבודים ספרותיים ולמרות זאת האקדמיה לא מוצאת לנכון לפתוח קטגוריה לתסריט הטוב ביותר המבוסס על עיבוד פן בשנה הבאה יהיו רק שתי אדפטציות והקטגוריה תגחיך את עצמה.
ולסיום: כולי תקווה שהמדריך למהפכן ימצא את דרכו לקהל הרחב ולא יגמור את דרכו בהקרנה בערוץ 2 עם דיון אקדמי בסופו. מגיע לקהל להגיע לקולנוע, ליהנות ואח"כ לרתוח מהאבסורד של הפשע המתמשך שנקרא ערוץ 1.
בכל מקרה ברכות לדישי שעושה קצת שמח בעיירה – ומעניין מאוד יהיה לראות כיצד חברי האקדמיה יתייחסו בבואם להצביע אחרי כל הקקופוניה הזאת.
ועוד הפתעה – "גיא אוני" הוא סרט מצוין. דן וולמן הפתיע עם סרט מרגש מאד שיש לו אפילו פוטנציאל מסחרי לא מבוטל. לא נראה לי שראיתי קודם את השחקנית הראשית, תמר אלקן, אבל היא נפלאה כאן. הסרט כולו נח על הכתפיים שלה והיא נותנת הופעה מהפנטת שראויה לגמרי לפרס השחקנית הטובה ביותר.
אם Executive Producer זה לא מפיק בפועל, אז מה ההגדרה של כל אחד מהם?
לאני רק שאלה…אתה אדיוט
רגע של עברית: הברדק יפתר (ולא יפטר). קומון סנס=הגיון בריא
קומון סנס = הגיון נפוץ. לבריאות אין כל קשר לכך.
יש פה אנשים לא מנומסים שצריך לתת להם פליק על הטוסיק.
בלהט וכוח עקר וחסר משמעות מהו סרט עלילתי ומהו דוקומנטרי מתעלמים פה משאלה פשוטה. איך קורה שסרט דוקומנטרי (ועזבו כרגע תפלצף) זוכה למענק מקרן שמפיקה סרטי עלילה? מענק לסרט דוקומנטרי עומד בין 30 ל 80 אלף דולר ואילו בעלילתי הוא נע בין 300 ל600 אלף דולר ומכאן ברור שההגדרה מאוד חשובה, קובעת, משנה. במקרה של צברי לקחו סרט פרופר דוקומנטרי ובאיזה שהוא הוקוס פוקוס הכריזו עליו כעלילתי ובכך סללו לו דרך להיכנס לתחומי קרן הקולנוע ולקבל מענק בגובה של… 300 אלף דולר! מחוץ לכל פרופורציה הנוגעת לסרטים דוקומנטריים! טיהור השרץ תוך כדי טבילה שמציע עמית ליאור למעלה לא מחזיק מים. בוודאות אין שום דבר ניסיוני בסרט של צברי לא על הנייר ולא בפועל, עשו את זה קודם לפניו הרבה והרבה יותר טוב וכל מי שצופה בסרט לא יתקשה להבין שעשר הדקות הראשונות שלו הודבקו אליו באופן הכי מלאכותי שאפשר רק בכדי לייצר מראית עין ולמנוע לזות שפתיים.
מי שרוצה חופשי לפתח כאן תאוריית קונספירציה שתאחז בשאלת תם האם יכול שמישו פה חשש להיתפס בעיניי מישו כאיזה שהוא סוג של בראל ולכן מהר להרים חומה שתמנע סערה שאולי תתרגש ותבוא גם על ראשו.