06 מרץ 2007 | 23:44 ~ 21 תגובות | תגובות פייסבוק

קריעת דף

שני אירועי היום, הקשורים לעיתונות הקולנוע המודפסת בארצות הברית, שקולים לרעידת אדמה שעוצמתה 6 בסולם ריכטר. מהסוג שימוטט בניינים ויהרוג רבבות בשכונות העוני בטורגיסטאן, אבל בלוס אנג’לס הוא רק יטלטל קצת, יבהיל, ינתץ כמה ואזות, אבל יישכח במהרה.

בשורה א’: הירחון “פרמייר” נסגר היום, 20 שנה אחרי שמהדורתו האמריקאית הושקה בניו יורק. כל עובדי מהדורת הדפוס, למעט אחד, פוטרו, כולל העורך, פיטר הרבסט. גיליון אפריל, שיצא השבוע, יהיה האחרון שלו. היחיד שלא פוטר הוא מבקר הקולנוע של הירחון, גלן קני. המותג “פרמייר” ימשיך להתקיים באינטרנט בלבד. ירחון האב הצרפתי ימשיך לראות אור בדפוס עוד ששה חודשים לפני שגם הוא ייסגר.
זו בשורה מרירה-מתוקה עבורי. במשך רוב שנות התשעים הייתי מנוי על “פרמייר” וקראתי אותו מדי חודש בשקיקה. הוא הציע שילוב בין כתבות פלאף על כוכבים, אבל גם הצצות כנות על תהליך הפקת הסרטים, הריבים על הסט, המתחים, והוא הקדיש תשומת לב גם לבמאים, ולא רק לשחקנים. עבור לא מעט קוראים “פרמייר” מת ב-1996 כשדור המייסדים פרש (למשל, כריס קונלי, פיטר ביסקינד, רייצ’ל אברמוביץ’), אבל אני שמרתי נאמנות לעיתון עד שנת 2000, אז גיליתי שמגזיני האינטרנט שהחלו להופיע הופכים את “פרמייר” לעיתון מיותר. אפילו “אנטרטיינמנט וויקלי” הפך עיתון חוקר וחושף בהשוואה לנמנום העיתונאי שהשתלט על “פרמייר”. מאז המשכתי לקבל את המגזין במקומות העבודה שלי וראיתי איך הוא הולך ומצטמק במספר העמודים שלו, הולך ומפסיק להיות רלוונטי. סופו היה ידוע מראש. (ואולי זה סופם של כל המגזינים בעידן האינטרנט).
קראתי את הבשורה אצל אן תומפסון (“עין הדג” העלו את הידיעה לפני), ואז עברתי בדפדוף היומי הקבוע ל”וראייטי” וגיליתי שאן תומפסון בעצמה היא הכותרת של היום.

בשורה ב’: “וראייטי” גנבו ל”הוליווד ריפורטר” את אן תומפסון ואת סינתיה ליטלטון. תומפסון היא בעלת הטור “ריסקי ביזנס” שהפך גם לבלוג. היא תמשיך את שניהם ב”וראייטי”. ליטלטון היתה עורכת ה”הוליווד ריפורטר” שמונתה לתפקיד עריכה בכיר ב”וראייטי”. המחטף הזה הוא די מכת מוות ל”הוליווד ריפורטר”, שבקצב הזה עשוי ללכת בדרכו של “פרמייר”.
לפני הגעתה ל”הוליווד ריפורטר” אן תומפסון היתה עורכת דסק החוף המערבי של “פרמייר”.

ומצאתי גם את האייטם הנאה הבא ב”הוליווד ריפורטר”: ידיעה מורחבת על פסטיבל הקולנוע הישראלי של מאיר פניגשטיין (“The artist formerly known as Poogy”). זה די מדהים שהפסטיבל ייפתח מחר (רביעי) בהקרנה של “אביבה אהובתי” בתיאטרון הסיני על הוליווד בולבארד, בית הקולנוע ההיסטורי בן השמונים שנה שברחבת הכניסה שלו מטביעים כוכבי הוליווד את טביעות כף היד שלהם במלט. חוץ מהקולנוע הזה ומתיאטרון הזיגפלד בניו יורק, לא נותרו באמריקה עוד ארמונות קולנוע משנות העשרים של המאה הקודמת. תוכלו לראות את מוזמני טקס הפתיחה של הפסטיבל מגיעים מחר בערב (שעון לוס אנג’לס) בווב-קאם של הקולנוע.

וכדי לשזור את האייטם הראשון והאחרון בפוסט זה: ב-1999, כשגרתי בניו יורק ככתב מוספי “מעריב”, ניסיתי במקביל להשתלב כעיתונאי במגזין ניו יורקי. הפנטזיה שלי: להתקבל ל”פרמייר”. לא הצלחתי. לעומת זאת, כן הצלחתי להשתלב בצוות כותבי הקולנוע של “טיים אאוט ניו יורק”, לא מעט בזכות האייטם הזה, הראשון שלי שם, בו אני סוקר את פסטיבל הקולנוע הישראלי ה-15, לפני שבע שנים. עולם קטן: גם בפסטיבל ההוא הוקרן סרט של שמי זרחין, “מסוכנת” (“Dangerous Acts” באנגלית). הנה הקטע מפברואר 1999, קבור עמוק בארכיוני “טיים אאוט”.

21 תגובות ל - “קריעת דף”

  1. הפינגווין 7 מרץ 2007 ב - 1:12 קישור ישיר

    הסיפור של פרמייר מזכיר לי שהייתי מנוי בשנות ה-90 על WIZ, ירחון למשחקי מחשב ותפקידים. למרות שעל המחשב שיחקתי בעיקר בקווסטים (והיום, כשיש זמן, רק בפיפ”א) וההבנה שלי במשחקי תפקידים הסתכמה בצפיות חוזרות ב”מעוף הדרקונים” ובמסקנה שלדרוך יחף על קוביית 12 זה מאוד מאוד כואב, קראתי את העיתון בשקיקה מדי חודש ואפילו עוד יש לי בחדר את רוב הגליונות.
    עם הזמן, העיתון די התדרדר ברמת הכתיבה וגם סוגי המשחקים שיוצאים היום פחות מעניינים אחד כמוני, שגדלתי על ווילי ביימיש והמלך גרהאם. עם זאת, למרבה האירוניה, מה שבאמת חיסל את WIZ וגם את המתחרה העיקרי שלו, פריק, היה התרבותם של אתרי אינטרנט שהתעדכנו מדי כמה ימים וניתן לקרוא אותם בחינם. בסופו של דבר, המחשב הרג את המגזינים שכתבו עליו.

    נ.ב
    ערן בן סער ואבי סבג, יוצרי המדור החביב עלי ב-WIZ, שיחות עם מורגן לה פיי (שגם השפיע לא מעט על סגנון הכתיבה שלי), עדיין כותבים על מורגן ועל משחקי תפקידים באתר משלהם, שדים מתחת לכיור. אני חייב להודות שבאיזור גיל שלושים, חסרה ההתלהבות התיכוניסטית שהייתה להם בימי WIZ.
    http://www.demons.org.il/index.php

  2. ערן 7 מרץ 2007 ב - 1:49 קישור ישיר

    וואט דה פאק???
    אני מנוי על פרימייר כבר שנים וקורא הכל. קראת את הראיון שלהם עם וורן בייטי לפני כחודשיים? היה טוב מאוד. אני דווקא נהנה לקרוא אותם כל חודש וחבל שנסגרו.
    נו, לפחות נשאר אנטרטיינמט וויקלי…

  3. ליאור 7 מרץ 2007 ב - 2:06 קישור ישיר

    אוי, חבל. בדיוק בשבוע שעבר קניתי גיליון אחרי הפסקה מאוד ארוכה. אף פעם לא קראתי קבוע את “פרמייר”, אבל הייתי קונה מדי פעם. כשגיליתי את האינטרנט, גם הקניות האלה נפסקו. כך או כך, תמיד עצוב כשסוגרים מגזין קולנוע.

  4. ארז 7 מרץ 2007 ב - 8:30 קישור ישיר

    האם זה המקום לציין שאני לא מקבל דיווחים על עדכונים למייל?

  5. רז 7 מרץ 2007 ב - 8:43 קישור ישיר

    אוי פיגנווין, העלת בי זכרונות. Wiz! פריק! המלך גרהאם! אך, אלה היו הימים.

  6. סטיבי 7 מרץ 2007 ב - 8:48 קישור ישיר

    מה שרז אמר!
    (הייתי מאנשי WIZ. זה באוגדן איפשהו אצל ההורים)

  7. ניר 7 מרץ 2007 ב - 9:01 קישור ישיר

    מוזר שדווקא המגזינים סובלים מהאינטרנט, תוכן מגזיני נחשב בדרך כלל לזה שישרוד את הפצצת האטום של הרשת, עיתוני החדשות נחשבים מסורתית לאלו שסובלים.

  8. רון 7 מרץ 2007 ב - 10:06 קישור ישיר

    “הבודדים” של רנן שור והסרט של ארי פולמן על מלחמת לבנון (בעיתוי מדהים של 25 שנה למלחמה) – תחרות וולג’ין הולכת להיות רותחת במיוחד השנה.

  9. איתן 7 מרץ 2007 ב - 10:25 קישור ישיר

    סמנטיקה : פרסי אופיר הולכים לרתוח השנה. וולג’ין נמצא השנה על פרשת דרכים: אחרי הבזיון בשנה שעברה (“נו אקזיט” לא סרט רע, אבל בטח לא יותר טוב מ”אביבה אהובתי” וגם לא מ”אדמה משוגעת”), ולאור העובדה שיוצרים ישראלים לאט-לאט מוותרים על הבמה המכובדת הזו ומעדיפים פרמיירות במקומות ובזמנים אחרים (בשנה שעברה “הבועה”, והשנה “בופור”. יאיר – יש עוד סרטים ישראלים שאתה יודע עליהם שיצאו בקרוב, או ששוב כולם ידחקו לחלון של יולי-ספטמבר ?), אני לא ממש יודע אלו סרטים יתמודדו על פרס וולג’ין הקרוב.

    בנוסף לסרטים שציינת, אני מסוקרן גם מ”מדוזות” (שירה גפן/אתגר קרת), ומ”נודל” (איילת מנחמי). ואולי גם, בתפקיד האנדרדוג (או שמא נאמר: הכבשה השחורה), “מנצח התזמורת” של ערן קולירין.

  10. עידן 7 מרץ 2007 ב - 10:43 קישור ישיר

    אני קורא אדוק של פרמייר מדצמבר 1993. העיתון ידע עליות ומורדות, אבל תמיד חבל שמגזין שמוקדש כולו לקולנוע נסגר(כמובן מדובר על מגזין מחו”ל, אם מגזין ישראלי נסגר, שמחת זקנתי בראש חוצות).

  11. ליאור 7 מרץ 2007 ב - 10:55 קישור ישיר

    לפני כמה שנים יצא בארץ מגזין קולנוע בשם “קאט”. למיטב ידיעתי, הספיק לצאת רק גיליון אחד. כל נסיונותיי לגלות מה עלה בגורל המגזין (הגיליון הראשון והיחיד היה לא רע) עלו בתוהו.
    היה בו משהו מיוחד כי זה היה המגזין הראשון בעברית שמצד אחד לא עסק ברכילות סלבריטיז משמימה ומצד שני לא היה אקדמי ויבשושי. כן, מעין “פרמייר” ישראלי.

  12. ספוטניק 7 מרץ 2007 ב - 11:01 קישור ישיר

    אה! ווילי ביימיש! הזכרת לי נשכחות פינגווין.

    כשהייתי קטן, אמא שלי זרקה לי את כל המגזינים שאספתי לפח.
    היא אמרה שהיא לא מוכנה שיהיה לי כל כך הרבה זבל בחדר, ולא משנה כמה ניסיתי לשכנע אותה שיש לזה ערך היסטורי, ושיום אחד זה שווה מיליונים, היא לא הקשיבה לי.

    חבל. יכולתי לקרוא היום ב”חדשות מעבר לאוקיינוס” על הגיים בוי הראשון ולגרגר גירגורי נוסטלגיה.

  13. סטיבי ממש לא בבית 7 מרץ 2007 ב - 18:02 קישור ישיר

    ז’אן בודריאר מת!

  14. רני 7 מרץ 2007 ב - 21:28 קישור ישיר

    קולנוע זיגפלד בניו יורק (אחד האהובים עלי במיוחד) הוקם בשנות השישים ולא בשנות העשרים. הוא מוקם לא הרחק (אבל לא באותו המקום עצמו) מתיאטרון זיגפלד ההסטורי (ההוא מנערות זיגפלד, פאני ברייס וכל התקופה ההיא), אבל למרות היותו קולנוע משובח במיוחד, הארכיטקטורה שלו אינה מזכירה דבר משנות העשרים העליזות. מבחוץ הבנין הוא קופסת בטון גדולה שאופיינית לשנות השישים והשבעים. מבפנים זה כבר סיפור אחר: האכסדרה מלאה בתמונות מתקופת זיגפלד ההיסטורי, זה שנהרס לפני שזה הנוכחי הוקם. והאולם בעל המסך הענק ומערכת הקול המשובחת הוא המקום לראות בו סרטים גדולים במיוחד. לי עצמי יצא לראות שם בשנת 1979 (הייתי אז רק בן 17) את “אפוקליפסה עכשיו” בגרסת ה 70 מ”מ שלו, כשהקול ההיקפי (הדולבי היה אז בחיתוליו) מרעיד את האולם והצופים (הואלקיריות של ואגנר נשמעו באולם הזה טוב מתמיד), ושנים מאוחר יותר גם את “נולד ב 4 ליולי” גם הוא ב 70 מ”מ. חוץ מזה ראיתי שם גם את “X מן” הראשון ועוד כמה סרטים זניחים יותר, אבל אין ספק שהאולם הזה מעצים כל סרט שמוקרן בו.

    כך גם לגבי התיאטרון הסיני בלוס אנג’לס שמעצים גם הוא את חווית הצפיה בסרטים, גם אם הם לא מוצלחים במיוחד.

    אפרופו לוס אנג’לס: שם עדיין קיימים מספר בתי קולנוע מהתקופה ההיא, אבל רובם מציגים סרטים דרג ג’ או מה שנקרא סקנד ראן, והם גם לא מתוחזקים ברמה נאותה. למעט הסיני, כמובן. מה שכן, ברחבי העיר (ובמיוחד בהוליווד ווסטווד) עדיין קיימים בתי קולנוע רבים מהסוג הישן, רובם נבנו בשנות החמישים-שישים-שבעים. הפוקס ווילאג’ הענק שבווסטווד (שמנוהל כיום על ידי אותה רשת שמנהלת את הסיני) הוא הבולט שבהם, והוא אףמארח לעיתים מזומנות בכורות הוליוודיות נוצצות, ממש כמו הסיני.

    ואלו היו שישים שניות על בתי קולנוע בניו יורק ולוס אנג’לס 🙂

  15. מרקו 9 מרץ 2007 ב - 14:55 קישור ישיר

    בשורה לא פחות חשובה – מחברות הקולנוע מתחיל לפרסם באנגלית.
    החל מהגליון הקרוב ילווה פרסום המגזין המודפס בצרפתית בתרגום לאנגלית באתר העיתון.
    לי זה נשמע מרעיש.

  16. סטיבי 9 מרץ 2007 ב - 17:18 קישור ישיר

    הורה! היי, זה ממש כמו טיים אאוט ת”א 🙂

  17. ציפורה 30 יולי 2008 ב - 9:32 קישור ישיר

    אני מעוניינת למכור במחיר סמלי אוסף עצום של מגזין פרמייר בצרפתית . נא ליצור קשר לטלפון 0523-847357

  18. Bookmarks 8 דצמבר 2010 ב - 3:16 קישור ישיר

    I can witness that you are an expert at A New field! I am launching a web site soon, and also Ones New know-how went be in truth helpful for me.. Appreciate it as all Your New assist and also wishing consumers most The Success to Your New Internet Business.

  19. Ariel Basiliere 28 ינואר 2011 ב - 1:23 קישור ישיר

    Do you have twitter or facebook ? i will follow you friend


השאירו תגובה ל - Bookmarks