בת ה-9 מבקשת ממני לעדכן אתכם ש"גנוב על הירח" הוא הסרט הכי טוב שהיא ראתה מימיה (לקוראינו בחו"ל: "גנוב על הירח" הוא שמו של הסרט "Despicable Me", שהפך לאחד מלהיטי האנימציה הגדולים והמפתיעים השנה בקופות האמריקאיות). לא הייתי רץ לצטט אותה בפוסטרים של הסרט, כי היא גם די חיבבה את "כלבים נגד חתולים 2 ". מצד שני, היא אהבה את "קורליין". הטעם שלה בהתגבשות, ואני נורא נהנה לצפות בו מתעצב.

אני, לעומתה, חשבתי ש"גנוב על הירח" מתחיל כסרט נורא מבולגן ולא ברור, וגם לא מהנה במיוחד, והוא מיקס של המון המון סרטים שכבר ראיתי (זה רק נדמה לי או שווקטור הוא בנה של עדנה מוד מ"משפחת סופר על"?). אבל מתחילת המערכה השנייה הוא מתייצב, מסתדר, מוצא את עצמו ואכן נהיה ממש מקסים ומצחיק למדי (אני מודה, לשמוע את בת ה-9 צוחקת בקול רם ברוב החצי השני של הסרט היה מהנה בפני עצמו). בת ה-6 הוסיפה שזה סרט התלת מימד הראשון שהיא ראתה שהיא ממש נהנתה מהתלת מימד שלו (ואכן, להבדיל מגישת ה"עולם הסטריאוסקופי הנטורליסטי" של פיקסאר, "גנוב על הירח" מרשה לעצמו בכמה רגעים לעשות קונצים די מקסימים עם התלת מימד, שנורא שיעשעו את הילדים. טוב, לא אהיה סנוב: גם את הוריהם).

ממתי הסרט מתחיל להתאפס? מהרגע שבו שלוש הבנות נכנסות לביתו של גרו. שם. ומתי נכנעתי לקסמו? בסצינה המקסימה שבה גרו נאלץ בעל כורחו לספר לשלוש הילדות סיפור לפני השינה על שלושה חתלתולים. אם היה אוסקר למשחק של דמות מונפשת, זו סצינה שהיתה מקנה לגרו מועמדות. ואני מודה: הדמויות הצהובות האלה, המיניונים, האומפה-לומפה של גרו, מבריקות. לא אתפלא אם הם יתחילו לככב בסדרת אנימציה משל עצמם בקרוב. תכל'ס, הם ההברקה המקסימה והמצחיקה של הסרט.

אגב, הסרט הקודם שהבנות שלי חיבבו ככה היה "גשם של פלאפל" מפלני שנה, ואני – באיחור אופנתי – ראיתי את הסרט הזה בפעם הראשונה רק השבוע, בזכות העובדה שבסוף אוגוסט הוא יוקרן בבכורה בערוצי הסרטים של הוט. אכן, סרט מקסים מאוד. וזה מצחיק, כי אני התלהבתי השנה מסרטים כמו "הדרקון הראשון שלי" ו"צעצוע של סיפור 3 " (הבנות שלי חיבבו, לא יותר מזה – עד אנה תלך המרדנות שלהן בי?!), ואילו הן נמשכות דווקא לסרטים הטיפה תמהוניים יותר (quirky, הייתי קורא לזה באנגלית). ואולי זה משהו אחר. אולי אני, בהיותי מבוגר, מחפש קוהרנטיות עלילתית, ומנה מאוזנת של הומור ורגש, ואילו הן, שמוחן עדיין לא נשבה בכלא הקונוונציות, מתענגות על הסרטים שיש בהם איזושהי אווירה כאוטית יותר, ובעיקר סרט שיש בו מספיק בלאגן והרס כדי לגרום להן להתגלגל מצחוק. יש דמיון מסוים בין "גשם של פלאפל" ו"גנוב על הירח", ואני אסיר תודה לבנות שלי כי יש סיכוי שאילולא הן, הייתי מחמיץ את הסרטים האלה.

================

הנה הביקורת שלי מ"פנאי פלוס", 11.8.2010

שנת 2010 מסתמנת כשידור חוזר לשנת 2008 בקופות האמריקאיות: ארבעה מעשרת הסרטים הקופתיים ביותר של השנה הם סרטי אנימציה. ואפילו החלוקה והדירוג זהה: בראש נמצא סרט של פיקסאר (“צעצוע של סיפור 3 ”), אחריו שני סרטים של דרימוורקס (“שרק לנצח" ו"הדרקון הראשון שלי") ולבסוף סרט רביעי (“גנוב על הירח") שלא מגיע מאחד האולפנים האלה. ב-2008 זה היה "הורטון שומע מישהו" שהגיע מאולפני “בלו סקיי" של כריס וודג'. האם גם ב-2010 סרט של "בלו סקיי" נמצא במקום הרביעי? בערך. כותרות סיום של "גנוב על הירח" מסגירות דרמה קטנה מאחורי הקלעים: שמות יוצרי הסרט מזוהים עם אולפני "בלו סקיי", אבל הסרט הוא הפקת בכורה של אולפן אנימציה חדש בשם "אילומיניישן", המסונף לאולפני יוניברסל. קל כבר לדמיין מה בדיוק קרה, לא? פתאום התרגום העברי לשם הסרט, "גנוב על הירח", נשמע קצת דוקומנטרי יותר, לא?

האיש שעומד מאחורי הפקת "גנוב על הירח", והקמת אולפני אילומיניישן הוא כריס מלדנרדי. במשך שמונה שנים הוא עמד בראש חטיבת האנימציה של פוקס ופיקח על הפקת להיטי אנימציה כמו "עידן הקרח" ו"הורטון שומע מישהו". כשהוא קיבל הצעה מאולפני יוניברסל לבוא אליהם ולהקים להם אולפן אנימציה, שיהיה אוטונומי לחלוטין, הוא ערק. ויותר מזה: הוא לקח איתו את רוב הבמאים והתסריטאים של אולפני "בלו סקיי" ופחות או יותר השאיר את מייסד האולפן ההוא, כריס וודג', לבד. לכן, כשכתוב על הפוסטרים ש"גנוב על הירח" מגיע מיוצרים "עידן הקרח" (למעשה, רובם דווקא בוגרי "הורטון"), טכנית זה נכון, אבל זה גם צורב. ונדמה שמלדנדרי בזז מ"בלו סקיי" לא רק את אנשי הצוות, אלא גם את הרעיונות. סטיב קארל, שהשתתף ב"הורטון", מקבל את התפקיד הראשי ב"גנוב על הירח". וסרט האנימציה התלת מימדי הבא על פי ספר של דוקטור סוס (“הלורקס") יהיה ב"אילומיניישן" ולא ב"בלו סקיי".

בתחילת הקיץ ניסינו לעמוד על הדקויות שבין אופי הסרטים הכה ייחודי של פיקסאר ודרימוורקס. והנה מגיע להיט אנימציה מאולפן חדש שקצת בוחש בסירים ויוצר סקרנות מסוימת לגבי עתיד התכנים שהוא ייצר, והוא בהחלט מכניס שחקן רביעי דומיננטי למדי למגרש (“בלו סקיי" לא חוסלה, למרות העריקה ההמונית), ו"גנוב על הירח" הוא ספתח לא רע בכלל, לחברה שנראה כרגע שהיא מתיכה לתוכה קצת מכל דבר: המון גגים ובדיחות, על גבול הדאחקה, בסגנון דרימוורקס, אבל גם רגש הפונה לקהל מבוגר יותר, בסגנון פיקסאר. וכל זה עם גיבור שנראה כמו שילוב בין אנטון אגו מ"רטטוי" והפינגווין מ"באטמן חוזר", עם אלמנטים מ”משפחת סופר על” ומ”מפלצות בע”מ”.

“גנוב על הירח" מספר על ברנש מרושע בשם גרו, נבל המטיל את חיתתו על עיר שלווה. בשכונה עם בתים לבנים ומטופחים הוא גר בשכנות רעה בבית שחור ומרושע, שבמרתפו הוא עסוק בהמצאת המצאות מרושעות שרק יביאו נזק לעולם. המכונית הסילונית שלו היא מפגע זיהום סביבתי. אבל למה גרו יצא כה מרושע? כי אמא שלו לא ממש השקיעה בו תשומת לב, וממילא היתה לעולם בלתי מרוצה בבנה. ובעוד גרו זומם מזימות, לא רחוק ממנו מנהלת בית היתומות העירוני גורמת לפייגין מ"אוליבר טוויסט" להיראות כמו בובת פרווה חמודה, כשהיא שולחת את היתומות לקושש בעבורה מטבעות במשימות קבצנות ורוכלות.

תחילת הסרט היתה מקושקשת למדי. שני קווי העלילה – המבוגר המרושע ומאבקו ברשע החדש והצעיר של העיר, ומולו סיפורן של שלוש היתומות הקטנות – נראו מודבקים זה לזה, ואף אחד מהם לא היה באמת שנון. רק ברגע בו קורה הבלתי נמנע – גרו מכניס את היתומות לביתו – מתחיל המהלך האמיתי והמשמעותי ביותר של הסרט: המסע לריכוך נשמתו של גרו, מסע שמצליח להיות גם מצחיק וגם מרגש. וגם מצליח לפנות בו בזמן גם לילדים, עם לא מעט קטעי סלפסטיק תלת מימדיים חביבים, וגם להורים, שכן הסרט הזה די מטיח בהורים המלווים את ילדיהם לסרט את מוסר ההשכל שצריך להיות נחמדים לילדים כדי שהם ייצאו בני אדם. מקסים, לא? סרט ילדים שבו מוסר ההשכל פונה להורים, וסרט שדי מוציא את דיבת המבוגרים רעה בעיניי הילדים.

אבל עזבו רגע את כל זה, כי "גנוב על הירח" מכיל הברקה מקסימה לגמרי. כמו סקראט מ"עידן הקרח", כמו האומפה לומפה מ"צ'רלי וממלכת השוקולד", כמו הפינגווינים מ"מדגסקר", גם "גנוב על הירח" מציג דמויות משנה שגונבות את ההצגה: את המיניונים, עובדי המעבדה הצהובים עם האוברולים הכחולים שעובדים במרתפו של גרו, ועמלים על ההמצאה המרושעת הבאה שתפיל את אימתה על העולם. המיניונים האלה הם ההברקה שהופכת את "גנוב על הירח" ללהיט וקל לדמיין איך היצורים הצהובים האלה, מעין מאנצ'קינים עם יצר הרס משעשע, מקבלים בעתיד הלא רחוק סדרת סרטונים משל עצמם.

וכך, בזכות העובדה ש"גנוב על הירח" לא נראה כמו סרט מהשטנץ הסטנדרטי – הוא מתחיל חלש ונגמר יפה – ובזכות כמה מהברקותיו (והאופן שבו הוא לא נבוך להשתמש בתלת מימד באופן קצת יותר ראוותני מהתלת מימד המינורי והאלגנטי של סרטי פיקסאר) – הוא הפך בצדק לאחת ההפתעות הסימפטיות של סרטי האנימציה בקיץ הזה.

ציוץ