לאכול, להתפלל, לעשות המון כסף
יצא לי להשלים צפייה בשני סרטים שמוקרנים עכשיו בבתי הקולנוע. "לאכול, להתפלל, לאהוב" מצליח מאוד בקופות בארץ, והביא כבר כ-120,000 צופים, אבל "וול סטריט 2 " לא מצליח, והוא נמצא על פחות מ-30,000 כרטיסים. שניהם היו סבירים, באופן בינוני שכזה.
א.
אם כבר מדברים על שנות השמונים, לא רק ברוס וויליס בא לעשות קאמבק, גם מייקל דאגלס. אבל איזו השפלה: גורדון גקו (ובעברית: גורדון הלטאה), אחת הדמויות הכי מפורסמות של שנות השמונים החמדניות, הופך בשנת 2010 לנביא זעם שמתריע בפני קריסה כלכלית בלתי נמנעת. הקונטקסט להפקת "וול סטריט 2 " היה נכון, וגם היה נכון שאוליבר סטון יהיה הבמאי, אבל זו היתה טעות להביא את גורדון גקו לסיפור הזה אבל לנטרל ממנו את כל מה שהפך אותו לכה איקוני. "וול סטריט 2 " מנסה להראות לנו שמה שהיה בשנות השמונים – עם כל הרצת המניות, אגרות הג'אנק ופשיטה עוינת על חברות – זה משחק ילדים זניח מול מה שקורה היום (כלומר ב-2008) שמוטט את הכלכלה העולמית. המסר ברור: בסיפור הזה אף אחד לא הולך לכלא. סטון, ייאמר לזכותו, מצליח ללהטט עם כמה רגעים יפים של צילום – שוט הסיום של סיקוונס הכותרות הצליח גרום לי להגיד "וואו" בכל רם – אבל "וול סטריט 2" נותר סרט נטול כריזמה, בעיקר כי אין לו גיבור.
ב.
התעלומה הכי גדולה שלי בקשר ל"לאכול, להתפלל, לאהוב" היא איך קרה שרוברט ריצ'רדסון, הצלם האמריקאי הכי נפלא בעשורים האחרונים – הוא היה הקבוע של אוליבר סטון (וצילם, למשל, את "וול סטריט" המקורי) וכיום הוא הצלם הקבוע של קוונטין טרנטינו ומרטין סקורסזי – מוציא תחת ידיו סרט כה עכור ולא נעים לצפייה כמו זה? לאן נעלמה הצבעוניות העזה שמאפיינת את סרטיו ואיך קרה שהוא צילם סרט עם קונטרסט דהוי? אולי זה סתם העותק שהגיע לישראל, שהודפס כשנדמה שמסך ערפל אפור מונח עליו, או אולי העובדה שהוא עובד עם במאי בינוני (ריאן מרפי, האיש שעושה דברים מעניינים בטלוויזיה, כמו "Glee" או "ניפ/טאק", אבל בקולנוע הוא הורס ספרים סדרתי) שכל בחירת העמדת מצלמה שלו היא הכי מגוכחת. אבל מילא הצילום, לא הבנתי כלום לגבי המאוויים של הגיבורה. אוקיי, היא רוצה לחזור להתרגש, להתלהב, להרגיש חושניות, ולכן היא נוסעת למסע קולינרי באיטליה, ומשם למסע רוחני בהודו. חציו של המסע כולו גשמיות – חיפוש אחר ריגוש גופני, קולינרי, חושני – חציו השני אמור להיות רוחני. את החצי הראשון של המסע הבנתי, רק שנאתי איך שהוא נראה – כמו פרק בתוכנית טיולים של מעין אייל פלד או טבח נודד. אבל גיבורתנו רוצה יותר מרק ספגטי שמימי, היא גם רוצה למצוא את אלוהים. תכל'ס, אני בעד. אבל מתחילת הסרט ועד סופו לא הבנתי מה בדיוק היא רוצה מאלוהים. כשהיא אומרת "להתפלל", להתפלל למה? מה היא רוצה? מה היא מבקשת? מה היא רואה בתור תכלית קיומה? ואיך המפגש שלה עם רוחניות אמור לשנות אותה, חוץ מהעובדה שהיא תכץוב על כך ספר ותתעשר. איזו מחויבות רוחנית, אנושית, אלטרואיסטית, היא לוקחת על עצמה כדי להרבות טוב בעולם. ואולי זה מה שכה מטריד בגיבורה הזאת, שהיא נשארת אנוכית למדי לאורך כל הסרט. כל מה שנותר לי מהסרט זה שהיא עזבה גבר אחד, שהחטא הגדול שלו היה שהוא מעדיף את קול אנד דה גנג על פני ניל יאנג, ובוחרת בגבר אחר, שמודה שהוא אוהב את אייר סאפליי. אם לצטט סרט אחר של ג'וליה רוברטס: ביג מיסטייק.
פורסם ב"פנאי פלוס", 20.10.2010
"ל.ל.ל" אינו סביר או בינוני, הוא פשוט רע, ובלא מעט חלקים גם מרתיע/ח.
(מרשים, תאריך פרסום הטקסט בפנאי פלוס!)
יאיר רווה, הייתי שמח לקרוא מאמר או ניתוח שלך אודות האיקונוגרפיה של הכוכב. מדוע אינך עושה זאת? נדמה לי שהקולנוע קיים עבורך רק למען הבמאים. אך האמת המצערת היא שרוב המקרים הקולנוע נוצר למען רגעים מפעימים ונוכחותם של כוכבים, החל מראינוע ועד הקולנוע של ימינו.
מעטים הם הבמאים אשר הקולנוע נברא למענם ורבים הם הכוכבים הממלאים את ישותם בהוויה הקולנועית. אפשר למנות את הבמאים האקסקלוסיביים שנבראו בצלם הקולנוע: ד. וו. גריפית, סרגיי אייזנשטיין, פריץ לאנג, אורסון ולס, אלפרד היצ'קוק, בילי ויילדר, סטנלי קובריק, קוונטין טרנטינו, צ'ארלי צ'פלין, פרנסיס פורד קופולה, אינגמר ברגמן, פרנסואה טריפו, פדריקו פליני, רוברט אלטמן, לואי מאל עוד ועוד. קצרה היריעה מלהכיל את שמותיהם של גדולי הבמאים שלמענם נוצר הקולנוע. הכוכבים הגדולים הם הם המצאת הקולנוע.
תפסתי תנומה על הכתף של בת זוגי.
ל.ל.ל מלא בכל כך הרבה קשקושי ניו אייג' איומים שאחריהם הספר של שרי אריסון נראה פתאום לא כזה נורא.