קולנוע תל אביב: הסוף
ברגעים אלה עולים בולדוזרים על הבניין של קולנוע תל אביב ברחוב פינסקר ומפרקים אותו לאבק. בית הקולנוע הענק שהוקם ב-1957, מגיע הערב אל הפייד אאוט שלו. יניב אידלשטיין, שגר ממול לסצינת החורבן הקולנועית הזאת, שיגר תמונות:
לפני, היום אחרי הצהריים:
וככה זה נראה כמה שעות אחר כך, בסביבות 22:00:
(לחצו להגדלה) צילום: יניב אידלשטיין
בספרו הנהדר על תולדות בתי הקולנוע בישראל, "מקרינים כוח", מביא דוד שליט ציטוט מדף המידע שחולק לבאי קולנוע תל אביב בערב הפתיחה שלו ב-1957: "בני תל אביב, הנני בית הקולנוע החדש שלכם, קיומי יוקדש להנאתכם. אעביר לפני עיניכם סרטים בממדים חדשים – סינמסקופ – ובאוזניכם אשמיע את צליל הפלא המשוכלל של High Fidelity. הנני מקדיש את עצמי לכם ולציבור כולו, שהנני עומד לשרת. כולי מסור לסרט המשובח".
בית הקולנוע נבנה על ידי אולפני פוקס המאה ה-20 – ברגע נדיר וחמקמק שבו לאולפן סרטים הוליוודי היתה נוכחות פיזית בישראל ולא על ידי סוכנים מקומיים – ומשאביהם הרבים עזרו להקים את מה שנחשב אז לקולנוע הגדול והמפואר בישראל: 2,000 מקומות ישיבה, מערכת שמע בת 28 רמקולים (שליט כותב שזו היתה מערכת סטריאופונית, אבל אני די בטוח שהסטריאו לא נכנס לקולנוע לפני שנות הששים), מערכת מיזוג אוויר לקיץ ולחורף, סגל סדרנים בלבוש אחיד, קפה בר בלובי, תאי טלפון ציבוריים ויציאות לחדרי מלתחה ואיפור. ב-1958, מעדכן שליט, מנתה אוכלוסיית ישראל 1.8 מיליון תושבים, ולהם 191 קולנועים. 450 סרטים הופצו באותה שנה בבתי הקולנוע (450! בשנים האחרונות זה עומד על חצי מזה) ונמכרו 31 מיליון כרטיסים (31 מיליון! השנה, שתהיה שנה משובחת, זה יסתכם בלא יותר מ-10-11 מיליון כרטיסים. אם כי צריך לזכור שבאותן שנים לא היתה טלוויזיה בישראל). נקודת השיא תגיע ב-1966, אז נמכרו 50.7 מיליון כרטיסים במדינה שהיו בה 2.6 מיליון תושבים. מאז, המספר נמצא בירידה מתמדת.
אולפני פוקס כבר מזמן לא בעלי הבית של קולנוע תל אביב. בשנות השבעים הוא עבר לידי גולן-גלובוס. הזכרונות שלי ממנו מתחילים רק משנות השמונים, כשהייתי מגיע עם אבא שלי לבית הקולנוע בערך פעם בשנה בריטואל הקבוע שלנו, לראות את הסרט החדש של ג'יימס בונד. בתחילת שנות התשעים ביטלו למעשה את האולם התחתון והשאירו רק את היציע פתוח. מערכת הסאונד שהיתה כה מפוארת פעם, כבר התיישנה והמרחק בין הרמקולים שמאחורי המסך ובין היציע הבר התבטא בעמימות הצליל והד ודיליי. בחצי השני של הניינטיז ניסו לפצל אותו לשלושה אולמות (באחד מהם ראיתי ב-1995 את "פורסט גאמפ"). הפיצול היה זוועתי ודי מגוחך: האולמות הקטנים מוקמו למטה והופרדו משאר העולם בקירות גבס דקים שלא בודדו בכלל את הסאונד. וקומת היציע נשארה כשהייתה, אלא שכדי לצפות בסרט על המסך הענק היה צריך להביט אל מעבר לאולמות שמוקמו בקומה מתחת, כשתקרות הגבס מחזירות את אור המקרנה שמעליהן. רעיון גרוע שלא החזיק מעמד יותר מדי זמן. ואז הוא נסגר. משרדי ג.ג נשארו שם שנים אחר כך, כמו גם מחסן הסרטים שלהם, למרות שהקולנוע כבר לא עבד. בשנים האחרונות הוא נותר פיל נדל"ני נטוש. המבנה נמכר כבר מזמן והיה תקוע בסבך ביורוקרטי של תכנון ואישרורים. כל כמה שנים הוכרז שיוקם שם פרויקט נדל"ני מפלצתי אחר. כולם טורפדו. וככה בהדרגה, כל בתי הקולנוע של ג.ג בתל אביב נסגרו: שחף, בן יהודה, אורלי, תל אביב, הוד ובאחרונה – עזריאלי.
אני נזכר בסרטים שראיתי שם. "ראיון עם ערפד", למשל. רון מיברג ישב לידי. הוא סבל מכל רגע, אני התמוגגתי. הייתי אז ב"מעריב". אני זוכר שדבורית שרגל תמיד התלוננה שמערכת המיזוג ב"תל אביב" הכי קטלנית והיא היתה מגיעה להקרנות שם עם מעיל עבה. אני זוכר שלפני ההקרנה של "הצעה מגונה" של אדריאן ליין נכנס יורם גלובוס לאולם ובישר שכתב הקולנוע הוותיק והמיתווגי של "להיטון", ג. עיטור, הלך לעולמו, וביקש שנכבד אותו בדקת דומיה לפני הקרנת הסרט. מנסה לדלות עוד זכרונות. יש לכם?
אם זיכרוני אינו מטעה אותי הסרט הראשון שהוקרן בקולנוע תל-אביב היה
An Affair to Remember עם קארי גרנט ודבורה קר במאי Leo McCarey.
נולדנו באותה שנה, אני שמח שעלי עדיין לא הבולדוזרים, קצת אחרי מלחמת ששת הימים התחלתי ללכת לסרטים לבד, אני כרגע לא מצליח לבודד שום חוויה קונקרטית מהקולנוע הענק (גם הזיכרון לא מה שהיה פעם) מלבד העובדה ששם השחקן שמשום מה קופץ לי אסוציאטיבית לראש בהקשר שלו הוא לי ואן קליף.
אני רק זוכר שני סרטים שראיתי שם: "שקרים אמיתיים" ו"פארק היורה 2".
אבל הסצינה שמתרחשת לי מתחת לאף בשעות האחרונות מזכירה לי את "גודזילה" ואת "הערפל" של פרנק דרבונט.
שתי המפלצות ההידראוליות מחסלות פה את הבניין כמו שני דינוזאורים רעבים.
סחתיין על התיעוד, יניב.
אני זוכר שראיתי שם את "התנגשות הטיטאנים", ההוא מ-1981 (כמו עוד המון סרטים בשנים ההן) ומה שאני הכי זוכר זה את האנשים שעישנו לצידי במהלך הסרט ואלו שפיצחו גרעינים וזרקו את הקליפות לרצפה.
בסיבוב האחרון שלי בהודו, לפני 6 שנים, ראיתי ששם עדין מתנהגים כך. ככה נראינו אז.
ראיתי שם את "מלחמת הכוכבים" ב-1977 או 1978 היתי אז בן 4-5. זוכר את החוויה עד היום.
אני זוכר נסיעות ארוכות מן הקיבוץ לארמון הםרטיס שנקרא קולנוע תל אביב נוםטלגיה
ראיתי שם את "שקרים אמיתיים" עם עוד 3 אנשים באולם. חשבתי שבאתי לסרט אקשן סטנדרטי. אחרי 20 דקות כששוורצנגר רודף אחרי הטרוריסט ומאיץ בסוס לקפוץ מגג גורד שחקים, הבנתי שאני רואה יצירת מופת.
הסרט הראשון שראיתי בחיי היה בקולנוע תל אביב – "גבירתי הנאווה" קדמה לו הכנה רבת חודשים מאת התקליט שהתנגן לו תדיר על הפטיפון שלנו. ביקשתי לצאת באמצע כי השתעממתי ואמא לא הסכימה. אחרי שנים רבות כשכבר הרשו לי ליסוע לבד לתל אביב ראיתי את "חולית", ו-"2010". בעניין "2010" – בחור אחד היה עומד ליד הקופות ואומר לכל מי שקנה כרטיס – "מעניין למה קובריק לא ביים אותו". השומר עדכן אותי ואת חברי שהוא מגיע כל יום אבל אל דאגה הסרט לא מצליח. הסרט האחרון שראיתי שם היה "המשחק" ונשארתי להצגה שניה. ועוד אחד אחרון – היתה לי פנטזיה לשכור את האולם הגדול ולהקרין שם לחברים את "הטבח, הגנב, אשתו והמאהב".
"מלחמת הכוכבים" ו"בלייד ראנר" הם שני הסרטים הבולטים שראיתי שם, אבל עוד בתור ילד צעיר יותר ראיתי בו גם את "צלילי המוסיקה" שהיה אחד הסרטים הראשונים שראיתי אי פעם. ג'ולי אנדרוז מחוללת על הגבעות האוסטריות הירוקות בתחילת הסרט על המסך הענק של בית הקולנוע הזה הוא אחד הזכרונות הקולנועיים הראשונים שלי.
לי דווקא זכור שהצליל הסרטאופוני נכנס כבר בשנות החמישים, אבל כיון שאז עדיין לא נולדתי אין לי זכונות אמיתיים מהתקופה הזו, רק מסרטים מהתקופה שהוקרנו מאוחר יותר בלווית צליל סרטראופוני ("בן חור" בהקרנת 70 ממ בקולנוע "חן", למשל).
"אין להכניס שתייה, פיצוחים וסחלב". עם כל הכבוד לדברים שראינו שם – ובמקרה שלי זה כולל חוויות צפייה מכוננות כמו "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור" ו"לעיניך בלבד" – האזהרה המפורשת הזאת שהופיעה על הדלתות החיצוניות היא עדיין הקלאסיקה האמיתית של קולנוע תל אביב. איסור סחלב. איזה ראש
סרטון שצילמתי (בעיקר) בקולנוע ת"א
http://www.youtube.com/watch?v=4_bxVDRMBtc
צבי הנינג'ה, אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון, תיק שקנאי, הלקוח (באולם קטן) פארק היורה 1, האקדח מת מצחוק 3, שקרים אמיתיים, עצור או שאמא יורה (הייתי ילד, ואני זוכר שזו היתה הפעם הראשונה שלא נהניתי מסרט), הצל (זוכרים סרט קומיקס זניח שכזה?), אבא גנוב 3, בחזרה לעתיד 3, משפחת אדאמס 2 (בהקרנה מיוחדת לקוראי "מעריב לנוער", שנערכה ביום בו ברוך גולדשטיין בצע את הטבח במערת המכפלה), נשק קטלני 3, בשם האב, ובטח עוד כמה ששכחתי כרגע.
לפני כמה שנים עבדתי באולפני הטלויזיה של ג.ג (שנסגרו גם הם ושמשו לאחרונה כבית הקפה של "נבלות"), והצלחתי להיכנס שוב לתוך האולם הריק והענקי הזה. זה היה פשוט עצוב לראות את הכל נטוש. אבל הצלחתי לקחת לעצמי כמה עשרות פוסטרים של סרטים מהשנים האחרונות וגם אחד או שניים די קלאסיים…
כוס אמק, עכשיו אפילו לא נשאר את הכיף של לעבור בפינסקר, להביט למעלה ולהיזכר.
יהי זכרו ברוך.
אני זוכר שני סרטים שראיתי שם : " דיק טרייסי" שבסוף ההקרנה חילקו פוסטרים של הסרט שעד היום אני שומר ו-"בטמן 2" – שני הסרטים היו בהקרנה למנויי מעריב לנוער שהצלחתי להתעלק על אחי הגדול שייקח אותי
איזו נוסטלגיה
הסרט הראשון שראיתי בחיי היה הסייח השחור בקולנוע תל אביב.אין כמו הקסם בפעם הראשונה שאתה רואה סרט על המסך הגדול.
ואני זוכר את החוייה כשראיתי שם לראשונה את ET. ילד בן 11.
בכיתי. לא הבנתי כל כך למה אבל ידעתי שאני רוצה לחזור שוב ושוב לאולם הענק הזה
==================
רוה לדניאל: בגלל ש"אי.טי" ובכורתו הוא חלק מהמיתולוגיה שלי אני די משוכנע שזה קרה בקולנוע חן, שבאותה שנה הושק מחדש כרב-חן.
ליאיר ולשאר חברי הבלוג
בגלל שאת רוב שנות הנעורים שלי העברתי בנהריה , ואלינו הסרטים הגיעו בין 5 שנים לעשות יותר מאוחר משאר הארץ, אני לא מכיר בכלל את קולנוע תל אביב.
ועדיין, זה הפוסט הכי מרגש בבלוג הזה, לפחות בשלוש שנים שאני עוקב אחריו.
מהמם יאיר.
אין מה לעשות, זכרונות על עולם שנגמר זה הדלק שלנו. {או לפחות שלי…}
יפהפה חברים….
כמובן, בין חמש שנים לעשור הכוונה…
אצלנו עוד הקרינו בשנות ה80 את חסמבה עם שלמה ארצי.
אולי אני קצת מגזים.
עוד תמונות מאתמול והיום:
http://d.pr/7dXV
אמא שלי מספרת שבילדותה בתל אביב לפני כחמישים שנה, האטרקציה האמיתית בקולנוע תל אביב הייתה חדרי השירותים והאיפור המפוארים…
פוסט מקסים ועצוב.
אני ראיתי שם את "שליחות קטלנית" הראשון. ללא ספק אחת מהחוויות הקולנועיות החשובות שלי. הייתי המום. לפי דעתי סרט הבי-מובי הטוב של כל הזמנים. כל תרבות הקולנוע שלנו התמוטטה בעשור האחרון. זה כמו סינמה פרדיסו (אחד הסרטים האהובים עלי).
ועוד הערה: יניב, אתה תותח. יופי של צילומים בעדשה רחבה. מקסים.
ראיתי שם את הסרט הראשון שהלכתי לראות בלי ליווי מבוגר ג'יימס בונד הראשון בחיים שלי אוקטופסי.
ילד בן 10 שהבטיח לאמא שלו שהוא הולך לראות סרט אחר (לא זוכר איזה).
אחרי הסרט גילתי לאמא והיא צחקה – כנראה ידעה.
והתרגשות או ההתרגשות. לא חושב שהייתה לי התרגשות כזו שוב בחיי
לקלונוע תל אביב תמיד תהיה פינה חמה
בלב שלי
ולו בגלל זה
ההופעה ההיא של משינה שראיתי שם
הסרט הראשון שההורים שלי לא הרשו לי ללכת אבל הלכתי (נינג'ה אמרקני – כמה שהם צדקו – זבל כזה אסור שייראה)
ראיתי שם אינספור סרטים בילדות, אבל אני משום מה הכי זוכר את ההופעה של דני רובס שהיתה שם והסתכלתי עליו מהיציע כמעט במבט על. גם מי שהתנדב בצופי אש בשנות ה-90 המוקדמות בוודאי זוכר את ההקרנה החגיגית לכל צוותי הכיבוי של "מלכודת אש", אבל לצערי אני הכי זוכר שבהפסקת אחד הסרטים בליל שישי (בעידן שלפני הסלולר), החלו לחישות ששהחילוץ של נחשון וקסמן נכשל. ואני אפילו לא זוכר באיזה סרט הייתי…
דיק טרייסי הוקרן ברב חן.
בשנות ה-70, אמא שלי לקחה אותי בפעם היחידה עד אז ומאז לקולנוע תל-אביב לראות את הסרט "חלף עם הרוח". משום מה היה חשוב לה שאראה את הסרט. סרט ארוך-ארוך שהוקרן על המסך הכי רחב שראיתי עד אז.
אחרי שראיתי, הבנתי למה היה חשוב לאמא שלי שאראה אותו.
גם מאש הוקרן שם ב1970.
מפאת גילי הכרתי אותו רק בתקופת פרפורי הגסיסה שלו. זה היה קולנוע שסיפק חוויה מאוד משונה, הייתה בו עדיין את הגרנדיוזיות של העבר, אבל כבר הרגשת שזה מת. מסך ענק, אבל ישבת ביציע קילומטר וחצי ממנו, אף פעם לא הבנתי למה אי אפשר היה לשבת למטה. והוא תמיד היה ריק. סרט אחרון שראיתי שם היה המשחק של פינצ'ר. אני זוכר שדי התבאסתי ממנו.
28 רמקולים זה לא סטריאו, לדעתי זה מה שנקרא : טוד אי או(ע"ש מייקל טוד),שהייתה שיטת השמעה מהפכנית בזמנו.
מי זוכר את תאריך הפתיחה?
Indeed – ET was screened in Rav-Hen. And I remember Terminator and RoboCop were screened approx at the same time… and it was a real dilmea which one 2c… Terminator won. 10x GOD (though RoboCop was not bad at all…)
הזיכרון הכי חזק שלי מהקולנוע הזה, הוא המוזיקה שבית הקולנוע הזה היה משמיע לפני שהמסך היה עולה וההקרנה היתה מתחילה. השיר שחזר על עצמו לאורך סוף שנות השמונים ותחילת התשעים באותם רגעים שהקהל היה מתחיל להיכנס היה " It's a wonderful life" של Black.
עשרות סרטים ראיתי שם, אך הכי נחרט בזכרוני "שליחות קטלנית" (הראשון כמובן. את השני כבר ראיתי ברב חן).
אגב, כמה שנים מאוחר יותר ראיתי שם את Twins – גם עם שוורצנגר – בהקרנת בכורה חינם מטעם מעריב לנוער (או איזה עיתון אחר).
לקולנוע תל אביב היה את ההוד וההדר של אדריכלות ישנה – כולל כניסה רמה עם מדרגות איתן מטפסים לכניסה הראשית לאולם. היום הכניסות לקולנועים כאלה נחבאות אל הכלים שצריך לחפש אותן עם הפנס.
I know it's post about the films we have seen in Tel-Aviv cinema.I would like to tell about the film I didn't watch there
I was 15 or 16 and they were showing Alien. i wanted to go and see it with a friend but we were not allowed in because we were under age.so we ended up in Ester cinema, watching a French film which was totally not for our age. something about love with some erotic scenes.Alien managed to hold 2 weeks in Tel-Aviv cinema and I have to wait another 2 years till I was able to see it on a big screen
i have seen elian there….wooooo
הבנתי שאדלשטיין בעצמו סגר את הקולנוע משלו שהיה בחצר לחברים לסרטים שלא זכו להפצה. בכל מקרה מדובר באוהב קולנוע ראוי והצילומים בכלל לא רעים.
ההקרנות שלי עוד ישובו :^)
(תודה למחמיאים, הסמקתי כדבעי)
צבי הנינג'ה משום מה הוא היחיד שאני זוכר שראיתי שם, למרות שבטוח היו עוד מלא, כי הקולנוע הזה חקוק אצלי היטב בתודעת הילדות.
איזה עצוב לראות שכל הדברים הנוסטלגים מהעבר כבר איבדו בהם כל עניין ומעדיפים לרוץ רחוק במכוניות ואטובוסים כדי להגיע לבתי קולנוע מפלצתים אין על בתי הקולנוע השכונתיים של העבר
אני זוכרת שראיתי שם את הסרט
ציפור על תיל, כמה עצוב שלא טיפחו אותו על מנת לנסות לשמר את ההיסטוריה
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3978409,00.html
יש בבלוג הזה קוראים שלא מתגוררים בתך אביב?!!
מתי אמור להיבנות קולנוע חדש? יש למישהו מושג? בוגרת לימודי קולנוע.
I didn't understand the concluding part of your article, could you please explain it more?