09 מאי 2007 | 13:27 ~ 18 תגובות | תגובות פייסבוק

ראיון עם פיליפ ליורה

Phillippe Lioret. Photo: Yair Raveh

Phillipe Lioret, director of “Je vais bien, ne t’en fais pas
Tel Aviv, May 3rd 2007

ראיון מיוחד ל-www.open-it.co.il/orange

“אל תדאגו, אני בסדר” הוא הסרט השני של פיליפ ליורה שמגיע להקרנות מסחריות בארץ. קדם לו “המגדלור”. בשני המקרים מדובר בדרמות משפחתיות שנוגעות במלודרמה אבל מצליחות לרגש ולהפתיע בזכות מבנה עלילתי לא ממש שגרתי ומשחק רב דקויות ורגישויות. אלא ש”אל תדאגו, אני בסדר” – שניתן להשוותו בקווי המתאר של הדמויות, ברגישות הבלתי צפויה שלו ובתפקיד של המוזיקה בסרט, ל”כנפיים שבורות” הישראלי – הוא סרט משובח בהרבה מ”המגדלור”. למעשה, הוא תפס אותי בהפתעה, לא הייתי מוכן לקראתו, וימים אחר כך ניסיתי להבין איך סרט לכאורה כה פשוט, מחומרים כה יומיומיים, ועם פערים בלתי סבירים בעלילתו, ריגש אותי כל כך. לכן, כשהוצע לי להיפגש עם במאי הסרט והשותף לתסריט, שביקר בסוף השבוע בארץ לרגל הקרנת הסרט בפסטיבל הצרפתי בסינמטקים, הסכמתי. רציתי לנסות לפענח מולו את סוד הקסם של סרטו.
הגעתי לפגוש את ליורה במלון שרתון, שבו שהה מיום רביעי עד שבת. לפגישתנו הוא איחר מעט. “סליחה”, הוא התנצל, “אני עובד עכשיו על תסריט חדש ונסחפתי איתו”.
ליורה, בן 51, התחיל כאיש סאונד לפני שהפך במאי. הוא עבד, בין השאר, על הסטים של “איזה מין מורים”, “נערת קריאה” וסרט ההופעה של סטינג.
– אתה היית האיש עם הבום או האיש עם האוזניות?
“אני הייתי איש המיקס, עם האוזניות”.
– וכבר כשהיית איש סאונד תכננת להפוך לבמאי?
“בהחלט. זה מה שתמיד רציתי לעשות. אבל התחלתי בסאונד כי לא הכרתי אף אחד וככה נכנסתי לתעשייה. מה שרציתי זה להיות תסריטאי, לכתוב. גם על הסטים שבהם עבדתי, מהר מאוד במאים ידעו שהם יכולים לפנות אלי ולשאול אחרי כל טייק ‘פיליפ, איך היה?’ ולא רק מבחינה טכנית איך זה נשמע, אלא מבחינת האמינות. אני מאמין שדיאלוג הוא כמו מוזיקה. קל לשמוע מתי הוא מזויף”.
– זה מה ששבה אותי בדמות של לילי כבר מהסצינה השנייה. השחקנית מלאני לורן משאירה הודעה לאחיה במשיבון במכונית של הוריה, ומשהו באינטונציה שלה היה פשוט מושלם. מצד אחד היא לוחשת כדי שהם לא ישמעו, מצד שני היא מדברת מספיק בקול רם כדי שהם יידעו עם מי היא מדברת, ובכך ממחישה את החזית המאוחדת של האחים נגד ההורים. איך הדרכת אותה?
“קודם כל חיפשתי שחקנית לדמות של לילי. רציתי מישהי צעירה ולא מוכרת. טרייה לגמרי. תכננתי לפגוש את כל השחקניות הצעירות בצרפת. את מלאני לורן פגשתי ביום השלישי, ומיד ידעתי שזו היא. לא עשיתי לה אודישן, רק נפגשנו ודיברנו. היא נראתה לי מישהי אמיתית, וזה מה שחיפשתי. דיברנו הרבה על הדמות, היא הבינה אותה, הזדהתה איתה. בצילומים כל מה שנותר לי לעשות זה להגיד לה ‘עכשיו ראיתי אותך משחקת’ או ‘זה לא נשמע אמיתי’. אני מחפש את האמת של הדמויות – גם בכתיבה, גם בליהוק, וגם במשחק. שאני ארגיש שאלה אנשים אמיתיים ולא שחקנים שמעמידים פנים”.

melanie laurent

ב”אל תדאגו, אני בסדר”, שעולה מחר (חמישי) להקרנות במוזיאון תל אביב, מגלמת מלאני לורן (Melanie Laurent) את דמותה של לילי, נערה בת 19 שגרה עם הוריה בפרבר בורגני בפאתי פריז. כשהיא חוזרת מחופשת קיץ בברצלונה מבשרים לה הוריה שאחיה התאום עזב את הבית אחרי מריבה איומה עם האב. לילי נטרפת מהעובדה שהוריה נראים אדישים מההיעלמות של האח ומפתחת הפרעת אכילה שמובילה לאשפוזה. אך אל דאגה: היא משתחררת, מתחילה לקבל מכתבים מהאח ויוצאת למסע חיפוש בעקבות האח, מסע שיוביל להתבגרותה והתנתקותה מהוריה ולבסוף – באופן מרגש למדי – יגרום לנו לראות את המשפחה הזאת באור שונה לחלוטין ממה שראינו בתחילה.
– לא ידעתי כלום על הסרט לפני הצפייה בו, ואני חייב להגיד שהקטע שבו היא מאושפזת במחלקה הפסיכיאטרית קצת הדאיג אותי. חששתי שכל הסרט יהיה על נערה המאושפזת עם אנורקסיה. אבל הסרט הפתיע אותי. כל עשר דקות הוא פנה למקום אחר, לפעמים למקום שלא ציפיתי לו.
“זו בעיה שחוזרת בכל סרטיי. אני מחפש מימון, שולח תסריט ואז חוזרים אלי משקיעים או ערוצי טלוויזיה ואומרים, ‘מה זה? סרט על אנורקסיה? לא קורה כאן כלום. אנחנו צריכים סרט שיהיה אפשר לשדר בפריים טיים. זה לא מתאים’. זה מה שקרה גם כאן. יצאתי להפקה עם מעט מאוד כסף, ואחרי שהסרט היה גמור הראיתי אותו לאותם אנשים והם אמרו לי ‘אה, שינית את התסריט, כי עכשיו זה מאוד יפה’. אמרתי להם ‘לא, זה בדיוק התסריט שאתם קראתם’. זה קרה גם ב’המגדלור’ וגם ב’אל תדאגו, אני בסדר’. תחנות טלוויזיה לא רצו לממן, כי זה לא לפריים טיים, ואז הסרט יצא טוב והצליח מאוד, ואז הוא פתאום כן התאים להם לפריים טיים”.
“אל תדאגו, אני בסדר” יצא בצרפת בספטמבר שעבר, מכר כמעט מיליון כרטיסים, היה מועמד לחמישה פרסי סזאר – בין השאר לסרט, לתסריט ולבימוי – וזכה בשני פסלונים. מלאני לורן זכתה בפרס תגלית השנה. “והסרט היה גם שישה שבועות במקום הראשון כשיצא בדי.וי.די”, מוסיף ליורה. “זאת הסיבה שמאוד חשוב לי לבוא לכל המקומות שבהם הסרט יוצא מסחרית ולעזור לקדם את יציאתו. כל כך קשה למצוא כיום מימון והפצה לסרטים קטנים כאלה בצרפתית, שאני בהחלט צריך שהסרט יצליח במקום כמו בישראל כדי שבסרט הבא שלי המפיץ הישראלי יגיד ‘אה, הסרטים של ליורה מצליחים אצלי. אני אקנה אותו’. גם אם זה מעט כסף, זה עדיין סכום שאני זקוק לו להפקה”.
הסרט מבוסס על ספר מאת אוליבייה אדם שיצא לאור לפני כעשור. “אחרי שקראתי אותו התקשרתי לאוליבייה ואמרתי לו שמאוד אהבתי את הספר ויש לי רעיון איך לעבד אותו לסרט. ואז סיפרתי לו מחדש את כל הסיפור של הספר שלו, אבל אחרת לגמרי. שיניתי אותו לחלוטין. לשמחתי הוא אהב את הרעיון. הוא אמר לי שהוא היה בן 20 כשהוא כתב את הספר, וכעת, כשהוא בן 30, הוא היה כותב אותו כמו שאני הצעתי. מה ששימח אותי הוא שאף על פי שאני בן 50 והוא כבר בן 30 הצלחנו ליצור תסריט וסרט שנשארים נאמנים לנקודת התצפית של בני עשרים”.
ואכן, אחד הנושאים המרכזיים שהסרט עוסק בהם הוא פער הדורות והאופן שבו התבגרות מסייעת לילדים להבין מעט טוב יותר את הוריהם, ואם לא להסכים איתם לפחות להבין את מכלולי הלחצים, החששות, הדאגות והשיקולים שעומדים בבסיס פעולותיהם, שנראות לעתים תמוהות למדי. וכך, גם אם רצף ההתפחויות בתסריט מותח לעתים את גבולות ההיגיון, הבסיס הרגשי שלו נותר אמין ומדויק. “כי זה סיפור אמיתי”.
– באמת?
“כן, כי אוליבייה כתב את הסיפור על בת דודה שלו, שזה בדיוק מה שקרה לה אחרי שאחיה התאום נעלם”.
והסרט מכיל גם לא מעט ביקורת על הבורגנות – ביקורת על הפרברים שבהם חיים זומבים שחוזרים מהעבודה בפריז ברכבת, אוכלים ארוחת ערב ומנוונים את מוחם מול הטלוויזיה, ללא שאיפות, ללא מחשבות עצמאיות. את ילדיהם זה כמובן מטריף. אבל מתחת לחזות הבורגנית, אנו מגלים, שוררת סערת נפש. המשפט “אל תדאגו, אני בסדר”, המופיע במכתביו של האח האבוד, הופך למעין ססמה למשפחה כולה, שמנסה להדחיק את קיומה, להציג מראית עין תקינה, נורמלית, חייכנית, בשעה שמשהו בפנים שבור לחלוטין.
– ראיתי את הסרט עם עמיתה שלי שציינה בפניי שהמשפחה נראית מאוד יהודית. הרצון להראות כלפי חוץ שהכל בסדר, להציג חזות משפחתית מאוחדת, בשעה שבפנים הכל כל כך פגום. האם זו באמת משפחה יהודית?
“זה מצחיק, כי כשהייתי ביפן עם הסרט אמרו לי העיתונאים (ליורה עובר למבטא יפני) שהסיפור הזה יכול להיות מאוד מתאים למשפחה יפנית, שהם גם מאוד מודחקים, מאוד מגוננים על הילדים, מאוד לא מחצינים רגשות. וזה גם מתאים למשפחות צרפתיות. אני חושב שהסרט מדבר על זה שלהיות הורה זה סוג של מקצוע, זה די עמל, ולכן זה מעורר הזדהות בכל מקום”.

זהו סרטו הארוך החמישי של ליורה. סרטו הראשון, מ-1994, היה “השמים נופלים” בו גילם ז’אן רושפור מהגר שמוצא את עצמו תקוע בנמל התעופה שארל דה-גול, בלי יכולת לצאת החוצה לצרפת או לחזור הביתה למולדתו. מזכיר את “טרמינל” של סטיבן ספילברג, לא?
“אתה יודע שהוא העתיק ממני?”, ליורה שואל.
“לא”, עניתי. “חשבתי ששניכם סיפרתם את אותו סיפור המבוסס על איראני שהיה קיים באמת”.
“לא, לא, זה מועתק. הלכתי לראות את ‘טרמינל’ כשהוא הגיע לצרפת והייתי בהלם. התחלת הסרט זהה. אני לא מאשים את ספילברג, אני מאשים את התסריטאים שלו. אני בטוח שהם ראו את הסרט שלי והעתיקו ממנו”.
– אז למה לא תבעת אותו?
“לאורך השנים התקשרו אלי המון עורכי דין והציעו לי את שירותיהם ואמרו לי שיש לי קייס מול ספילברג. אבל אני מסרב”.
– למה?
“אני לא רוצה. נראה לך שיש סיכוי לצפרדעון קטן כמוני מול הררי עורכי הדין של ספילברג?”.
– אז אני מבין שספילברג הוא לא הקולנוען האהוד עליך. מי כן?
“הו, אני אוהב את הקולנוע העולמי, האנושי. אבל יש בהחלט כמה במאים שאני מושפע מהם קצת יותר. קלוד סוטה, אולי. פרנסואה טריפו. ‘ג’ורג’יה’ של ארתור פן הוא סרט שמאוד השפיע עלי. אני אוהב את הסרטים שמערבבים ז’אנרים. נמשכתי לכך גם בסרט הזה: זו דרמה משפחתית, אבל היא בנויה כמו מותחן. אתה לא ממש יודע למה לצפות ואחרי מי לעקוב”.

קצת כמו סרטו הראשון, גם סרטו הבא עוסק באנשים התקועים באמצע העולם הרחק מביתם ואין להם לאן להתקדם, לא קדימה ולא אחורה. “הסרט שאני כותב עכשיו נקרא ‘אין מה להפסיד’. אני אוהב את הרעיונות האלה: לקחת סיפור אמיתי עם בסיס היסטורי אבל לערבב אותו עם סיפור קטן ומומצא. יש על גדות תעלת למאנש קהילה של פליטים אפריקאיים, מדרפור ומקומות נוספים, שהחלום שלהם הוא לחצות את התעלה ולחמוק באופן בלתי חוקי לתוך אנגליה. שם יש קהילה אפריקאית גדולה ועבודה שהם יוכלו להשתלב בה. רובם פשוט נשארים תקועים על גדת התעלה, חלק מהם מנסים לשחות וטובעים, ואחרים יוצאים בסירות, נתפסים ונכלאים. הסרט שלי הוא על צעיר אפריקאי שמחליט ללכת לבריכה ולהתחיל להתאמן על חציית התעלה בשחייה. בבריכה הוא פוגש אלוף שחייה שהופך למאמן שלו”.
– זה נשמע כמו תמה החוזרת בסרטיך – גיבור שזר למקום שבו הוא נמצא או שמרגיש מנוכר לסביבה שלו.
“לא חשבתי על זה, אבל זה נשמע נכון. אני כזה. אני זר בכל מקום שבו אני נמצא”.
– גם בצרפת?
“גם בצרפת. זה עניין של אופי. אני מאמין שאמנות נוצרת מתחושת הזרות הזאת, מהיכולת להסתכל מבחוץ על המקום שבו אתה חי”.

=======

“אל תדאגו, אני בסדר” מוצג ממחר (חמישי) במוזיאון תל אביב. והוא מאוד מאוד מומלץ. הנה הקליפ של השיר מתוכו, המכיל לא מעט סצינות מהסרט. השיר אולי נשמע קצת קיטש מידל-אוף-דה-רואוד צרפתי, אבל בקונטקסט של הסרט הוא עובד נהדר. מי שראה כבר את הסרט עשוי להתרגש מהקליפ:

18 תגובות ל - “ראיון עם פיליפ ליורה”

  1. יוסי 9 מאי 2007 ב - 19:30 קישור ישיר

    הנה הפוסט המובטח, לאחר כל הממבו ג’מבו המתיש של ספיידרמן.

  2. VAN ERIK 9 מאי 2007 ב - 20:57 קישור ישיר

    וואלה יאיר תודה, אחלה ראיון ורעיון. הקרנתי את המגדלור לפני שנה בערך ואני זוכר אותו בתור סרט בורגני/צרפתי מדי…
    אפרופו שפילברג עכשיו לא הייתי מתנגד לראיון עומק אם שפילברג.
    בכל אופן מלמד ותודה

  3. דואל 9 מאי 2007 ב - 22:47 קישור ישיר

    יופי של ראיון,
    לא מכיר את הסרטים, אבל נראה לי שאני עוד אראה אותם…
    נפלו לך כמה טעויות הקלדה בפסקה על הסרט הבא שלו

  4. חתום למחיקה 10 מאי 2007 ב - 2:07 קישור ישיר

    אז מאחר ולאחרונה שהגבתי כאן נמחקתי באכזריות, אני מרשה לעצמי לעורר את הבלוג הזה בקצת פרובוקציה מכוונת. וזו השאלה של יאיר. “זה מה ששבה אותי בדמות של לילי כבר מהסצינה השנייה. השחקנית מלאני לורן משאירה הודעה לאחיה במשיבון במכונית של הוריה, ומשהו באינטונציה שלה היה פשוט מושלם.(אפשר היה לעצור כאן ולשאול-איך הדרכת אותה להגיע לשלמות כזו (אם בכלל יש תשובה לשאלה משונה כזו)? אבל המראיין בוחר להפגין קצת יותר ידע ו”מקצועיות” וממשיך (קצת פאטתי) לפרט- מצד אחד היא לוחשת כדי שהם לא ישמעו,-זה כמובן אומר שהסצינה דורשת שהיא תלחש וברור שנאמר לה (תידרוך) ללחוש- מצד שני היא מדברת מספיק בקול רם כדי שהם יידעו עם מי היא מדברת,-כדי שהם (ההורים) ידעו עם מי היא מדברת??? הלו, אתה מדבר עם במאי סאונדמן, אז אולי “מדברת מספיק בקול רם” כדי שהקהל ידע עם מי היא מדברת? כל סאונדמן מתחיל יגיד לך, תלחש תלחש אבל תלחש כך שגם הקהל ישמע מה אתה לוחש- ובכך ממחישה את החזית המאוחדת של האחים נגד ההורים. איך הדרכת אותה? -אייך הדרכת אותה? הלו. תשאל האם התכוונת להתגבר על בעייה טכנית או שיש כאן את המשמעות כפי שאני רואה.. –
    יאללה אם אני לא נמחק, מזמין תכל ההתקפות של החכמים שרואים כאן שיחות של טריפו עם היצ’קוק. קדימה.

    רוה לחתום: פששש… אתה אשכרה אידיוט. מרשים. אני משאיר את הטקסט הזה למזכרת.

  5. ברווז גומי 10 מאי 2007 ב - 8:24 קישור ישיר

    גם כן פרובוקציה, מחוק.
    הנה הניסיון שלי להסיט את הפוסט האיכותי והמסקרן לפסים אוף טופיקים וזולים הרבה יותר:
    יאיר, האם לא התייחסת לדבריו של יובל סגל במעריב מיום שני כיוון שחשבת שהם לא ראויים לתגובה, או כי אתה לא קורא עיתונים (וכאן נשאלת השאלה – איפה וולווט?).
    השלמה לכל אלו שלא קוראים עיתונים: בראיון תקף סגל מבקר קולנוע מסוים, שביקר אותו על בחירת התפקידים שלו. בין היתר הוא קרא למבקר לבוא ולמצוץ לו את הזין ושאל “איך הוא מעז לקחת את עצמו ברצינות, כשהוא כותב במקום כזה עלוב”.

    רוה לברווז: הו, משעשע. לא ראיתי. כנראה שגם להזמין מבקר למצוץ לו את הזין צריך לדעת לעשות בעיתון קצת פחות עלוב. אבל באמת שאין לי מה להגיב. אם הוא התכוון אלי הרי שזה התקציר: במדורי האחרון הוספתי בוקסית, שנכתבה מתוך חיבה גדולה ליובל סגל כשחקן, ובה אני מתלונן שהתפקידים שלו ב”מתנה משמים”, “לרקוד” ו”אין לה אלוהים” דומים מדי ובוודאי עושים עוול למנעד שלו (ב”מתנה משמים”, אני מבהיר, הוא היה מצוין). אני אמרתי את שלי, הוא ענה את שלו. הדיון סגור. באשר להזמנה שלו, אני צריך לחשוב עליה עוד קצת. הוא אכן גבר מושך מאוד, אבל אני לא בטוח שעד כדי כך.

  6. אורון 10 מאי 2007 ב - 11:47 קישור ישיר

    אם יורשה לי, אחזיר את הפוסט לעניין המרכזי. הראיון הזה עם ליורה (או איך שלא כותבים את שמו), נשמע נטול גינונים וחושף איש רגיש, אמיתי, ומודע לעצמו ולסביבתו. בדיוק כמו הסרטים שלו, או לפחות השניים המדוברים שהם היחידים שלו שראיתי. רב תודות.
    גם אני מצאתי את עצמי מופתע מ”אל תדאגו, אני בסדר” תוך כדי צפייה, ועוד יותר מופתע כשהוא נשאר במחשבותיי גם כמה ימים לאחר מכן. הביקורת שלי לא חשובה ותעלה רק בשבוע הבא, אז רציתי לדעת האם נראה ביקורת מורחבת של סינמסקופ על הסרט, או שנסתפק במחמאות שמפוזרות בין השורות של הראיון?

    אגב, שיר הנושא נקרא “U turn”, ומבצע אותו סימון בורט מלהקת “AaRON”. לי הוא נשמע כאילו בק בלע את כריס מרטין, האם אני היחיד?

  7. איתן 10 מאי 2007 ב - 11:53 קישור ישיר

    תודה, יאיר, על הפוסט המעניין. גם בראשי עלה שמו של קלוד סוטה בהקשר של הבמאי הזה. מאוד אהבתי את “אל תדאגו, אני בסדר” (וגם את “המגדלור”). הבא בתור – מישל בלאן ? (או שאתה משאיר אותו לאורי קליין ?).

    בקשה טכנית קטנה : ברוב הקליפים ביו-טיוב יש אפשרות לפתוח את הסרטון ל Full screen. יש אפשרות שתצרף את האפשרות הזו לקליפים שאתה מייבא משם ?

  8. איתן 10 מאי 2007 ב - 11:58 קישור ישיר

    היי אורון ויאיר : מאחר ובתגובות לפוסט הקודם כבר מתחילים הימורים בנוגע לפרסי אופיר, יש מצב שתארגנו טופס דומה לזה שארגנתם לאוסקר האמריקאי ?

  9. Velvet 10 מאי 2007 ב - 17:20 קישור ישיר

    ברווז, תודה, אכן לא קראתי (את ראיון עם יובל סגל). מיד אחפש ואצטט בפוסט הבא.

  10. Velvet 10 מאי 2007 ב - 17:34 קישור ישיר

    אוקיי, תיקונים: ראשית, לא שני כי אם שלישי.
    שנית, הניסוח המדויק הוא, “אבל וואלק, שימצצו לי ת’זין. זה מדהים עד כמה המבקרים לא משמעותיים, אפילו שהם חושבים שהם חשובים”.
    כלומר, ההזמנה היא לכל המבקרים (והמבקרות?) למצוץ לו. אז יאיר, זה ממש לא אישי, ונצטרך לעמוד בתור.

    רוה לוולווט: עכשיו את מספרת לי?! אז מצצתי לשווא???

  11. ברווז גומי 10 מאי 2007 ב - 19:22 קישור ישיר

    תודה וולווט על התיקון. מצטער על חוסר הדיוק. אתמול היה לי את העיתון לידי, אבל לא היה זמן לצטט. היום כבר לא הצלחתי למצוא את העיתון. ממש לא נורא.

  12. Velvet 10 מאי 2007 ב - 20:22 קישור ישיר

    לא נורא, בטווח הרחוק זה ישתלם לך.

  13. זו ש 12 מאי 2007 ב - 12:27 קישור ישיר

    נון בית, אני מנסה לרסס מהפיד שלך ומקבלת הודעות שגיאה.

    רוה לזו ש: שיט, זו בעיה קטנה שכבר מזמן הייתי צריך לטפל בה. אבל היא פשוטה לתיקון אצלך, פשוט שימי לב ללינק של הרסס, הוא פגום. יש בו feed://http:// פשוט תמחקי את ה-feed בהתחלה לקבלת לינק תקני.

  14. דן 13 מאי 2007 ב - 10:26 קישור ישיר

    שתי הערות קטנות באיחור –

    1. די מוזר שטענות כאלה על מבקרי קולנוע מגיעות ממי שמנחה (או הנחה) את “טלסינמה” ומדבר עם מבקרי קולנוע כל שבוע. או שזה דווקא הופך אותן להגיוניות יותר?

    2. ל”השמיים נופלים” קראו כאן בארץ “מבולבל בשדה התעופה”. הוא הוקרן בערך שבוע בקולנוע “הוד”.

    רוה לדן: עכשיו אנחנו לפחות יודעים מה המבקרים עושים למנחה מאחורי הקלעים של התוכנית.

  15. Ferry pour la Grece 28 ינואר 2011 ב - 0:18 קישור ישיר

    Thanks a million. That has been special reading

  16. Offer of the Day 28 ינואר 2011 ב - 3:48 קישור ישיר

    I not to mention my buddies appeared to be taking note of the best tactics from the blog then instantly I had an awful suspicion I had not expressed respect to the web site owner for those techniques. All the boys were definitely as a consequence stimulated to read through all of them and already have surely been taking pleasure in these things. Appreciate your turning out to be really considerate and for picking certain essential resources millions of individuals are really eager to discover. My sincere regret for not saying thanks to you sooner.


השאירו תגובה ל - דן