24 דצמבר 2010 | 09:30 ~ 3 תגובות | תגובות פייסבוק

"הסיפור על פי בארני", ביקורת


דסטין הופמן גונב את ההצגה, חלק א’.



פורסם ב”פנאי פלוס”, 22.12.2010


מכירים את זה שסרטים שאתם רואים מתחילים לשוחח זה עם זה, מבלי שהם בכלל מודעים לכך? בשבוע שעבר יצא בארץ “כל הדברים הטובים”, סרט הבכורה העלילתי של הבמאי הדוקומנטרי אנדרו ג’ארקי, עם ריאן גוסלינג וקירסטן דאנסט בתפקידים הראשיים. בסרט ההוא היתה עלילה שלמה שבה נעלמת האשה מבית הקיט של הזוג על שפת אגם, איש לא יודע מה עלה בגורלה אבל כולם חושדים שהבעל הרג אותה והעלים את הגופה באגם. איש לא יכול להוכיח דבר, ורק עיתונאית עקשנית אחת ממשיכה לטעון שהיה כאן רצח ועושה קריירה מפרסומים בנושא. והנה, שבוע אחרי, מגיע הסרט “הסיפור על פי בארני” ויש בו עלילת משנה – עלילה די מיותרת, למען האמת – שבה חברו הטוב ביותר של בארני, גיבור הסרט, נעלם מבית הקיט של בארני על שפת אגם. וגם כאן מתחילה מסכת חשדות נגד הגיבור על כך שהוא אשם במותו של האיש, והשוטר החוקר כה משוכנע באשמתו של בארני שהוא מפרסם ספר בנושא שמציג את הראיות נגדו.

 

 

וכאילו שלא די בכך, בסרט הארוך והמפותל הזה, יש גם שריפת יער וכיבוי ממטוסים. די מצמרר לסרט שראיתי את בכורתו בפסגת הכרמל. (ויש גם את העניין הזה שמזכיר את הפתיח של “מגנוליה”, מי שיראה יבין. מי שלא, נעזוב כדי לא להסגיר יותר מדי).

 

 

איפשהו בתור הברדק הארוך שהוא “הסיפור על פי בארני” מסתתר לו סרט חמוד מאוד, אלא שהוא טובע תחת כמות היסטרית של אירועים ותקופות (היי, זה קורה גם ב”כל הדברים הטובים”, בשני הסרטים אנחנו עוברים מהסבנטיז, לאייטיז ועד להווה, בו הגיבור כבר מאופר כאיש קשיש).

 

“הסיפור על פי בארני” הוא עיבוד לספרו עצום המידות של הסופר הקנדי מרדכי ריצ’לר, האיש שהביא לנו בעבר גם את “המירוץ לצמרת של דודי קרביץ” ואת “ג’ושוע אתמול והיום”, שניהם הפכו לסרטים מקסימים מאוד. הבעיה עם “הסיפור על פי בארני” היא שהסרט מנסה ללכוד את כל הנפח של הספר הסוקר את חייו של אדם מצעירותו ועד זקנתו, חיים מלאים מרירות וטעויות ותאוות. ההתחלה והסוף מתקשקשים, אבל באמצע יש נתח ממש מקסים, שאיכשהו מצליח להצדיק את הסרט כולו.

 

פול ג’יאמטי מגלם את בארני, מפיק טלוויזיה ששונא את הסדרה שממנה הוא מתפרנס וביום חתונתו (השניה) הוא מתאהב נואשות באשה אחרת. הקטע הזה – החתונה, החיזור, והחתונה מחדש – הוא ריצ’לר במיטבו. מלא לב אבל גם ציני, ומצליח לדרוך יפה על כל היבלות של נפש האדם המיוסרת, נטולת הסיפוק, הנמצאת במרדף תמידי אחר משהו חמקמק. העובדה שכמעט כרגיל אצל ריצ’לר הגיבור הוא יהודי שלא מאמין באלוהים, כך שהיהדות שלו היא רק סממן של זרות ולא של שייכות, הופכת את הסרט מצד אחד למעין תזכורת להומור של ריצ’לר, שמזכיר במשהו את ההומור האייטיזי של וודי אלן; ומצד שני תהפוך את הצפייה בסרט למאוד קרובה ללבו של הצופה הישראלי (הסרט הזה מצליח להפוך את היידישקייט לסממן של אישיות ואופי ולא סתם פולקלור צבעוני, כמו ב”הולי רולרז”).

 

למרות שג’יאמטי מחזיק את הסרט יפה על כתפי הלוזר שלו – הוא פחות או יותר עושה כאן שידור חוזר לדמות שלו מ”דרכים צדדיות”, אבל הוא לחלוטין אמין בזה גם הפעם – מי שמעניקים לסרט את ניצוצות החיות שלו הם דווקא שחקני המשנה – דסטין הופמן ורוזמונד פייק. הופמן מלוהק לתפקיד קטן – אבל כתוב ומשוחק למופת – בתור אביו השוטר של בארני. גם שוטר וגם יהודי, משמע שהאיש נטול כל טקט או פילטרים, ולכן כל רפליקה שלו היא פנינה. שתי הבדיחות הכי מצחיקות בסרט שייכות להופמן. ופייק מגלמת את אשתו השלישית של בארני ועושה יפה את המעבר בין מושא תשוקה שהוא מאבד עליו את הראשו, לעוגן שמצליח לחבר – ולו לרגע – את בארני לקרקעית. למרות שראיתי אותה כבר בעבר, בסרט הזה היא בפעם הראשונה השאירה עלי רושם.

 

מרגע שהעסק מתחיל להסתבך – זקנה, מחלות, שברוני לב – החיוך בהדרגה נמחק מהפנים והסרט מתחיל בהדרגה לאבד מחינו. חבל, כי למשך קצת יותר משעה יש בו משהו מהודר ותוסס, גם אם מיושן מאוד, שהופך אותו בילוי חביב למדי (עם ניחוח פנסיונרי קצת).

 

==============

 

זוכרים? פול ג’יאמטי הגיע לפסטיבל חיפה לבכורת “הסיפור על פי בארני”. הנה קטעים ממסיבת העיתונאים איתו.

נושאים: ביקורת

3 תגובות ל - “"הסיפור על פי בארני", ביקורת”

  1. לביא 24 דצמבר 2010 ב - 9:59 קישור ישיר

    מישהו יודע משהו על “התשוקה שבפנים” עם אדריאן ברודי ופנלופה קרוז, שיצא השבוע?

  2. מיה 25 דצמבר 2010 ב - 18:30 קישור ישיר

    הסרטים אכן משוחחים אחד הם השני. נקודה נוספת למחשבה- תיאור הנרטיב כפלאשבאק במהלך עדות במשפט: כל הדברים הטובים והרשת החברתית!

  3. נועה שלו 27 דצמבר 2010 ב - 10:17 קישור ישיר

    מה? באמת אהבת את הסרט? אני הרגשתי שאני צופה באופרת סבון אחת ארוכה עם דמויות שטוחות שהמניע שלהם לא ברור ואירועים שלא מתלכדים או נשזרים זה בזה. הדמויות של ברני ושל אשתו פשוט לא משכנעות- הוא בזעף הכללי שלו נטול החן והיא באצילות הנפש הבלתי מוסברת שלה (דמות כל כך לא אנושית לדעתי. ממש פיה טובה). וכל עלילת המשנה עם הכאילו רצח- מה זה? מה הקשר? איך זה משפיע על הדמויות או על העלילה בכלל (מיד אחרי ברני מתחתן וזה לא משפיע כהוא זה על מהלך העניינים). בקיצור- סבלתי קשת וחיכיתי נואשות לסוף המר.


השאירו תגובה ל - מיה