"פגוש את הפוקרס הקטנים", ביקורת
דסטין הופמן גונב את ההצגה, חלק ב'
פורסם ב"פנאי פלוס", 22.12.2010
ואנחנו ממשיכים עם התחושה המיסטית והמשונה הזאת שסרטים מתכתבים ביניהם באופן אקראי לחלוטין. והפעם: איך קורה שבאותו סוף שבוע עולים בארץ שני סרטים שבהם צץ דסטין הופמן לתפקיד משנה קטן? צירוף מקרים? יד מכוונת? ובשניהם, כמעט אותו תפקיד משנה: האב של הגיבור הנעבעך. ב"הסיפור על פי בארני" הוא אבא של בארני, וב"פגוש את הפוקרס הקטנים" קוראים לו ברני. אבל זה יותר מזה: כי בשני הסרטי הוא מופיע בערך לשלוש-ארבע סצינות, ובשני הסרטים בסצינות הבודדות והנדירות האלה, הכמעט מודבקות, כל הסרט קם לתחייה, כאילו הוא מעביר בו חשמל. הופמן כבר הכריז שמבחינתו הוא בפנסיה, כך שתפקידי אורח קטנים הם פחות או יותר כל הפרנסה שהוא מחפש לעצמו.
למרות שיש ב"פגוש את הפוקרס הקטנים" – החלק השלישי אחרי "פגוש את ההורים" ו"פגוש את הפוקרס" – בערך חמש בדיחות סבירות, מדובר באחד הסרטים המרושלים והכתובים בחפיפניקיות משונה שיצאו מהוליווד כבר הרבה זמן. כלומר, מדהים עד כמה הפוך היחס בין כמות הטאלנט שיש בסרט הזה – מבחינת שמות של אגדות קולנוע המרוכזות בסרט אחד – ובין כמות ההשקעה על התסריט המביך. בואו ניישר קו: הסרט מתחיל בסצינה עם חוקן, ממשיך בסצינה עם הקאה, ונגמר עם בדיחת פלוצים. להגנתו יאמר שהסרט – שמשתמש בהומור של בני 13 כדי להצחיק קהל יעד של בני 30 ומעלה – מצליח לנמק את עצמו לא רע. אומרת הדמות שמגלם הופמן: זה טוב לצחוק על פלוצים ועל נזלת. זה טוב לצחוק על כל מה שהופך אותנו לאנושיים. אוקיי, שיהיה. צחקקתי.
הצפייה ב"פגוש את הפוקרס הקטנים" – זה כמו פרק בסיטקום בו שוב נפגש בן סטילר עם אביה הקפדן מדי של אשתו – יצרה אצלי תחושה של צפייה בהופעת בידור לוועדי עובדים. מכירים את זה? מביאים כמה קומיקאים מפורסמים שלא ממש מכינים סט מתוכנן מראש, אלא הם פשוט זורמים, רצים עם מה שיש להם כבר מוכן מהשרוול, ומבינים שהכשרון, הכריזמה והפרסום שלהם יעבוד. ולרוב, אגב, זה באמת עובד לראות מקצוען בעבודה. וזה אולי אף מבדר. אבל במכונית בדרך הביתה פתאום מתעוררת התחושה שעשו עלינו חלטורה. ובעיקר, מציקה התחושה שאף אחד לא באמת נורא נהנה מהעבודה שלו ועשה אותה בכיף. ככה זה "הפוקרס הקטנים". האמת, פשוט משעשע לצפות בבן סטילר ואוון ווילסון – זה בגלל התניה, לא בגלל משהו שהם באמת עושים בסרט. ולא יעזור – רוברט דה נירו, דסטין הופמן וברברה סטרייסנד זה שיחוק ליהוקי אדיר. זה שהופמן וסטרייסנד נראים כאילו הובאו ליום צילום בודד שצולם בחופזה ושנכתב בעוד-יותר-חופזה, כמעט ולא גורעת מעצם הסימפטיה שבצפייה בהם. אבל רק יותר מאוחר טעם הלוואי הלא נעים של החלטורה מתחיל להיות מורגש. כולם באו לדפוק קופה מהירה. אף אחד לא באמת השקיע כאן.
I want to say your blog is almost amazing. I always like to read something new about this because I have the similar blog in my Country on this subject so this help´s me a lot. I did a search on the subject matter and found a good number of blogs but nothing like this.Thanks for sharing so much in your blog.. Greets, Fabijan
Thanks dude. That was interesting hearing
Are all of those posts written yourself or did you hire a writer?
of course like your web site however you have to check the spelling on quite a few of your posts. Many of them are rife with spelling problems and I find it very bothersome to inform the truth on the other hand I'll certainly come again again.