07 ינואר 2011 | 09:00 ~ 8 תגובות | תגובות פייסבוק

"התייר", ביקורת

פון דונרסמרק הגרמני מביים את אנג’לינה ג’ולי האמריקאית על הסט האיטלקי של רימייק לסרט צרפתי

 

 

פורסם ב”פנאי פלוס”, 5.1.2011

 

מכירים את הסרטים האלה, שבזמן הצפייה בהם אתם דווקא נהנים וחושבים שמדובר בבידור קליל ובלתי מזיק, אבל ביציאה מהקולנוע אתם פתאום קולטים שהסרט היה מבוסס כולו על רעיון כה מופרך ולא הגיוני שהוא הורס לכם את את כל הצפייה וגורם לכם להרגיש רע מזה שנהניתם ממנו? כזה הוא “התייר”. מתישהו לקראת סופו אנחנו לומדים משהו על הדמויות שפשוט הורג את הסרט ומסרט חביב וקצפתי הוא הופך לסרט כמעט בלתי נסבל מרוב אידיוטיות.

 

אבל לפני כן, הבה נעיין לרגע בכרזת הסרט. רדו עם העיניים לקרדיט התסריט. מדהים, על התסריט של “התייר” חתומים שלושה קולנוענים זוכי אוסקר: כריסטופר מקווארי זכה באוסקר על התסריט של “החשוד המיידי”; ג’וליאן פלוז זכה באוסקר על התסריט של “גוספורד פארק”; ופלוריאן הנקל פון דונרסמרק, שגם ביים את הסרט, זכה באוסקר על הסרט הזר על סרטו הגרמני “חיים של אחרים”. לקחו גרמני, בריטי ואמריקאי לכתוב יחד תסריט לרימייק של סרט צרפתי. הסרט המקורי, “אנתוני זימר” של ז’רום סאל מ-2005, הצליח לא רע בעולם, ואף בישראל. העניין הוא שנראה שאף אחד מהתסריטאים לא הובא כדי לפתור את המבנה ואת הלוגיקה של הסרט, וכל אחד מן הסתם רק בא לשכתב סצינות. ואכן, יש בסרט כמה סצינות שנונות למדי.

 

ועוד הרהור בנושא: זהו גורלו של במאי שזוכה באוסקר על הסרט הזר? פון דונרסמרק הפך לבמאי מהולל ונערץ בעולם לפני ארבע שנים, כשביים בגיל 32 את סרט הבכורה שלו, “חיים של אחרים”. מאז זכייתו באוסקר העתיק פון דונרסמרק את מגוריו ללוס אנג’לס והתחיל לתכנן את הקריירה ההוליוודית שלו. אז אם דמיינתם שהבמאי של סרט בוגר ומתוחכם כמו “חיים של אחרים” ימשיך את הקריירה שלו בבימוי עוד סרטים בוגרים ומתוחכמים כמו זה, התוכניות שלו היו אחרות. הוא רצה לביים את ג’וני דפ ואת אנג’לינה ג’ולי. לקח לו ארבע שנים לבחור סרט, וגם כשהוא בחר לביים את “התייר” נראה שהוא היסס: הוא הסכים, ואז פרש, ואז חזר בו מפרישתו. הימור שלי? הוא הבין שהסרט הזה לא לרמתו, אבל כנראה שהאנשים סביבו ייעצו לו לקחת הזדמנות זהב כזאת – גם ג’ולי, גם דפ, וגם סרט אירופאי עם שיק, לא משהו המוני מדי, ושעדיף לו כבר לעשות משהו ולא להתפנק אחרת יסר חינו בעיני המפיקים וממילא העולם ישכ אותו. ובכן, ליצור סרטים נשכחים כמו “התייר” היא דרך בטוחה יותר להישכח. גם אם רוג’ר דונלדסון היה מביים את הסרט הוא היה יוצא אותו דבר.

 

“התייר”, למקרה שלא ראיתם את “אנתוני זימר”, הולך בערך כך: אנג’לינה ג’ולי מגלמת אשת מסתורין שנמצאת תחת מעקב של סוכנויות ביון ומאפיונרים. היא אשת סודו של פושע מיסתורי שגנב מיליונים ממאפיונר וכעת נרדף על ידי משטרות בינלאומיות ואנשיו של הנגנב. כדי להרחיק מעליו חשד מטיל הנמלט על נערתו משימה: לעלות על רכבת, למצוא פראייר ולגרום לכל מי שעוקב אחריה להאמין שזה הוא. האשה (אנג’לינה ג’ולי) עושה כמצוותו עולה לרכבת מפריז לוונציה ומוצאת מורה אמריקאי לחשבון (ג’וני דפ). מאותו רגע כולם בטוחים שהוא האיש שהם מחפשים, הוא לא מבין למה כולם יורים עליו ורודפים אותו, והמרדף מתחיל בו כולם ינסו להערים על כולם.

 

עבור ג’ולי יש משהו בתפקיד שלה שקצת מזכיר את סרט הפעולה הקודם שלה, “סולט”. שוב, אישה שמסתובבת עם זהות בדויה וכולם דולקים אחריה. אבל “סולט” היה אנרגטי ומגניב. “התייר” הוא רק מגניב למחצה. יש בו לא מעט קטעים רופסים למדי שבהם הסרט נראה לא מספיק רציני כדי להיות באמת מותח או מפתיע. וג’וני דפ מצליח לשברירי שניה לחשוף חוש תזמון קומי מעולה, מה שגרם לי לרצות לראות אותו מנסה להתמודד עם קומדיה של ממש. מצד שני, איכשהו חשבתי שמישהו כמו רוברט דאוני ג’וניור היה הופך את התפקיד הראשי – זה של התייר – לקליל ומבדר יותר.

 

האמת, פון דונרסמרק עושה עבודה לא רעה בהענקת סטייל אירופאי לסרט. ברגעיו הטובים – ויש כמה כאלה – “התייר” נראה נצר למותחנים הקומיים שהאולפנים ההוליוודיים הפיקו באירופה בשנות הששים, מ”לתפוס את הגנב” ועד “חידון בחרוזים”, סרטים שחגגו את עידן הסילון וזרקו כוכבים שרמנטיים ופוטוגניים לתוך נופים שיצאו ממדריכי טיולים. תוך כדי הצפייה חשבתי לעצמי שברגעיו מעוררי הפרנויה יש משהו בבימוי שמזכיר את פולנסקי, וש”פרנטיק” אולי היה השראה לכמה סצינות, וברגעים שהוא מצליח להיות מצחיק יש משהו בסרט שמזכיר קצת את סרטיו של בלייק אדוארדס (“הפנתר הוורוד”). כמה ימים אחרי שראיתי את הסרט, אדוארדס הלך לעולמו. אז הסרט הזה, זניח וחסר חשיבות ככל שיהיה, הוא סוג של הומאז’ מאוחר לסרטיו של אדוארדס. ניחא.

נושאים: ביקורת

8 תגובות ל - “"התייר", ביקורת”

  1. jaco 7 ינואר 2011 ב - 13:26 קישור ישיר

    אחלה ביקורת . מן חצי מעורר תיאבון אפילו לראות את הכנראה דיי זוועון הזה .

  2. דניאלה 15 ינואר 2011 ב - 4:26 קישור ישיר

    מבקר יקר, אולי אני לא מכירה את כל הסרטים שמהם נקלחה ההשראה..אבל עדיין..כנראה שרוב האנשים שיראו את הסרט הם כמוני.
    ולכן לא הצלחתי להבין על איזה רגעים שנונים אתה מדבר…
    זה הסרט הכי מגוחך שראיתי בשנים האחרונות.. בזבוז של שעה וחצי
    הסטייל האירופאי מתפרש כמשחק גרוע..אין כימיה בין השחקנים..אין משחק אמין..אין רצף הגיוני לסרט…(יום אחד הוא ישן על הספה ויום אחרי הוא מאוהב בה…?!?!?)
    וכן אתה צודק.. לרגע חשבתי שאני רואה את סולט

  3. Danijel 17 ינואר 2011 ב - 22:08 קישור ישיר

    I wanted to say this blog is almost amazing. I always like to learn something new about this because I have the similar blog in my Country on this subject so this help´s me a lot. I did a search on the topic and found a good number of blogs but nothing like this.Thanks for writing so much in your blog.. Greets, Danijel

  4. גיל פפר 12 פברואר 2011 ב - 21:57 קישור ישיר

    סרט מגוחך. אולי כסרט טלויזיה לחובבי ג’ולי בלבד, אבל גם זה לא בטוח.

  5. אנסטסיה 11 מרץ 2011 ב - 21:02 קישור ישיר

    אני חא מתה על הסרט הזה אבל הוא חמוד וכול משה באמת רציתי שם זה ליראות את ג’וני דפ .. 🙂 אוליי רק ביגלל זה חשבתי שזה עוד סרט בסדר .. אוליי כי ג’וני הישתתפ שם ? .. !

  6. אנסטסיה 11 מרץ 2011 ב - 21:03 קישור ישיר

    *לא
    *הישתטף

  7. משה מצות 24 דצמבר 2011 ב - 14:32 קישור ישיר

    ג’וני דפ בקומדיה – לא ראית פחד ותיעוד בלאס וגאס?!

  8. מאי 25 דצמבר 2011 ב - 13:28 קישור ישיר

    ראיתי את הסרט, ובאמת שנהנתי כמעט בכולו אבל הסוף הרס לי הכל, לגלות שהוא בעצם אלכסנדר פירס גרם לי לשחזר בראש את הסצנות ולהבין כמה שזה לא הגיוני! למשל בסצנה בהתחלה בחדר של המלון כאשר שני הרעים נכנסים לחדר ומנסים לתפוס אותו והוא רץ על הגג. הוא התקשר לפקיד קבלה כיאלו שהוא לא מבין מה הולך שם ולמה רודפים אותו.. וכל הסצנות שהוא עושה את עצמו המום שרודפים אחריו… הבאים פשוט היו כל כך חייבים להביא טוויסט לעלילה שלא היה אכפת להם להרוס לנו את הסרט כולו…


השאירו תגובה