16 ינואר 2011 | 12:04 ~ 8 תגובות | תגובות פייסבוק

"גיא אוני", ביקורת



על “גיא אוני” של דן וולמן כתבתי פסקה תמציתית אחרי שראיתי אותו בפסטיבל ירושלים. למען האמת, אין לי הרבה יותר מזה להגיד עליו. סרט סימפטי. ובכל זאת, ניסיתי:



פורסם ב”פנאי פלוס”, 12.1.2011


דן וולמן, אחד הוותיקים ביוצרי הקולנוע בישראל, מוציא השבוע סרט חדש. וולמן, שסרטיו קטנים, אינטימיים וספרותיים למדי, התפרסם בתחילת שנות השבעים בזכות העיבוד שלו ל”מיכאל שלי” של עמוס עוז, ובסרטו החדש הוא חוזר להתמודד עם הקאנון של הספרות העברית בעיבוד ל”גיא אוני”, ספרה של שולמית לפיד. “גיא אוני” עוסק בימי העליה הראשונה ומספר את ההתיישבות היהודית בגליל, בכפר שלימים יהפוך לראש פינה, מנקודת מבט נשית, אולי אף פמיניסטית. בכך מתחברת עלילת הסרט למשהו ממחרוזת סרטיו הקודמים של וולמן, שנדמה שלרוב מיקם במרכז סרטיו גיבורות וסיפר סיפור מנקודת המבט שאמורה להיות זו שפחות מסופרת, נקודת המבט הנשית. כלומר, שלא רק שיש את הקשיים הרגילים בעניין העליה, קניית הקרקע, המעבר לאיזור שומם ונטול תשתית בסיסית, יש לגיבורה גם עולם שלם של התעסקויות וקשיים שנובעים מהיותה אישה שמנסה לפלס לעצמה מקום ייחודי משלה בעולם גברי (הייתי כותב “בעולם שאז, בסוף המאה ה-19, עדיין היה גברי” אלא שלא מעט מהבעיות – בעיקר באופן שבו גברים תופסים את תפקידי האשה וההתייחסות הגברית למיניות של האשה – רלוונטיות עד היום). הערך המוצלח ביותר ב”גיא אוני” הוא התסריט שמצליח לייצר כמה וכמה סיטואציות עם אירוניה דקיקה ובה אנחנו מרגישים שהעלילה המתרחשת אי שם לפני כ-120 שנה, עדיין רלוונטית לימינו.

 

מבחינה קולנועית, וולמן הוא במאי שמעדיף פשטות, אלא שבסרט הזה – אחרי תקופה של סרטים שלו שפחות חיבבתי – יש איזשהו הדר תקופתי שנראה יפה, הנעזר בצילום נעים לעין, ומחוזק על ידי משחק מקסים ונוגע ללב של תמר אלקן, שחקנית אלמונית (מבחינתי לפחות) שנדרשת כאן להחזיק סרט שלם על כתפיה. ממש כמו חלוצה שצריכה החזיק מושבה שלמה, ומשפחה, על כתפיה. התוצאה אמנם שמרנית מאוד (מבחינה קולנועית, מבחינה מחשבתית הסרט דווקא די מתקדם), ולרוב טלוויזיונית, אבל לקהל שמחפש את רגושי הקולנוע שלו במינונים עדינים, הסרט ראוי למדי.

נושאים: ביקורת

8 תגובות ל - “"גיא אוני", ביקורת”

  1. פול קרסי 16 ינואר 2011 ב - 12:58 קישור ישיר

    לא יכולת להקדיש קצת יותר מילים?זה נראה כאילו מישהו הכריח אותך לכתוב ביקרת על הסרט.
    אם אין לך משהו מעניין להגיד על סרט,פשוט אל תגיד.

    ===========

    רוה לפול: לפעמים כמות המילים גם היא חלק מהביקורת.

  2. טוב, מה יכול להיות מעניין בסרט אם הוא לא אנטי ישראלי, אם הוא לא מתאר את חיילי צה”ל כרוצחים צמאי דם, אם הוא לא משמיץ את המדינה? – לאוסקר הוא כבר לא יגיע עם תנאי פתיחה כל כך קשים.

  3. ישראלי שלא אכפת לו 17 ינואר 2011 ב - 9:41 קישור ישיר

    אני ישראלי שלא אכפת לו מישראליות שנורא אכפת להן, ומרוב אכפתיות הן מכניסות טוקבקים אינפנטיליים שנוטפים חשיבה של המון מוסת בדיקטטורה פשיסטית חשוכה. מעניין מי החולדה שמאחורי הטיקבוק הזדוני. get a life

  4. ישראלי שלא אכפת לו 17 ינואר 2011 ב - 9:42 קישור ישיר

    בעצם לא כל כך מעניין. חזרתי בי. ובלי קשר, תודה לדני וולמן

  5. עדן 17 ינואר 2011 ב - 10:32 קישור ישיר

    כן, “גיא אוני” הוא סרט ציוני מאד אבל זוהי לא ציונות במובן העכשווי של המילה, כזה שנגנב ע”י ליברמן ואם תרצו והפך סמל לחוסר סובלנות ושנאה. זה סרט ציוני במובן האמיתי – כזה שמהלל את הנס של הקמת המדינה בלי להיות חד צדדי ומוקיר תודה לאנשים הנפלאים שהיו כאן ראשונים מבלי לשכוח שהם היו בני אדם עם מעלות וגם חולשות ובלי לשכוח שהיו כאן גם אנשים לפניהם, כאלו שיום חגנו הוא יום אסונם.

  6. חבל ש”ישראלי שלא איכפת לו” הוא מסוג הגרוע של האנשים שפשוט מזיזים כל דבר בסביבה ימינה.
    ב”זכותם” יש לנו שלטון ימני.
    אילו הוא וחבריו לא היו רואים בכל מי שחושב אחרת או קצת אחרת – פשיסט –
    המטרות של השמאל הציוני והשפוי היו אולי זוכות להתממש והיינו היום כבר במצב של שתי מדינות.
    אבל לאותם קיצונים לא המטרה חשובה – רק הדרך – ורצוי שתהיה בה הרבה שינאה והרבה רעש.

  7. שלומי 27 ינואר 2011 ב - 23:53 קישור ישיר

    בקישור ביקורתי המשתפכת על הסרט.

  8. צילציל 4 פברואר 2011 ב - 12:15 קישור ישיר

    כל האיכפתיות הזו יצאה מפרופורציה, צריכים ההייתם ללשמוע ולהרגיש את הקהילה ההודית שבאה לסינמטק בהרצליה להקרנת הסרט “מטרה”(LAKSHYA)איך הריעה
    לגיבור והתרגשה בקולניות על כל שהתרחש בסרט, הזכיר סרטי ציונות משנות ה-60/70 אולי גיא אוני, הוא ספר נפלא, מחזיר אותנו לתקופה(עוד לא צפיתי בו, אולי היום). אגב אפשר לברר אם דני וולמן היה
    מדריך הצופים בסוף שנות החמישים/תחילת השישים בעיר האומנים(היום חרדית קבלית) צפת, והסתובב עם הכינוי דין דן. אם כן, פגשתי אותו אז,
    נער יפיפה.


השאירו תגובה ל - ישראלי שלא אכפת לו