בשורה התחתונה, אני מאושר ש"עותק נאמן למקור" הובא להקרנות מסחריות בארץ. זה אמנם סרט שאני מניח שנמצא עליו בעתיד הלא רחוק כל מיני רצנזיות גבוהות מצח, המנסות לפצח את האופן שבו הסרט עצמו מתמודד עם הסוגייה הפילוסופית שהוא מציג בפתיחתו, איך הוא מיישם אותה עם קולנוע ועל החיים (והזוגיות), אבל בהחלט יכול להיות שקהל חובב סרטי איכות מהסוג הבורגני דווקא יתחבר לאספקטים הבלתי פילוסופיים של הסרט: הסיכוי לרומנטיקה, הנופים, האוכל, הדיון הבוגר והתרבותי. כך שאחרי כל זה, העובדה שאני לא יצאתי מדעתי מהתלהבות מהסרט נראית כמעט זניחה (אני חייב להודות, אני לא ממעריציו של קיארוסטמי בשום שפה, זה לא משנה אם גיבוריו מדברים ללא הרף במכונית או במסעדה, לי קצת קשה איתו). אבל בכורת "עותק נאמן למקור" היא אירוע מרשים. חוץ מ"10 " לא הוקרן כאן שום סרט של קיארוסטמי באופן מסודר. ובין "עותק נאמן למקור", "שם תואר משטרה", "דבש" ו"האמנות בזבל", אלה מהשבועות המגוונים ביותר, ועם ההעזה הכי מרשימה מצד מפיצים, שראינו על מסכי הקולנוע מזה שנים. מוריד את הכובע.

פורסם ב"פנאי פלוס", 12.1.2011

עבאס קיארוסטמי, מבכירי במאי אירן בעשרים השנים האחרונות, מסתובב באחרונה בחירות יחסית ברחבי אירופה, בה הוא ביים כעת את סרטו הבינלאומי, ואם כבר לצאת ולצם סרט באירופה, זו הדרך: סרט במימון צרפתי המצולם בטוסקנה. לפחות הקייטרינג על הסט בוודאי היה טעים. לכאורה "עותק נאמן למקור" הוא סרט שונה מאוד מבחינה סגנונית בפילמוגרפיה של קיארוסטמי, במאי שיצר סרטים שתיעתעו בתחושת המציאות של הצופה ושלא היה ברור האם הם בדיוניים או תיעודיים, האם הם מתוסרטים או מאולתרים, האם שחקניהם מקצועיים או אנשים אמיתיים, ובגלל מצלמות הווידיאו הפשוטות שבהן צולמו הם גם נראו מחוספסים מאוד. והנה, הסרט הזה מצולם באופן מדויק ומלוטש ובמרכזו שני שחקנים (האחת היא ז'ולייט בינוש, השני הוא זמר האופרה וויליאם שימל שמופיע כאן בתפקידו הקולנועי הראשון ומפגין כריזמה רבה). ובתחילה נדמה שקיארוסטמי השתכר מנופי אירופה והוא פשוט מגיש לנו את גרסתו לסרטים כמו "מסע באיטליה" של רוסליני או "לפני הזריחה" של ריצ'רד לינקלייטר: שני אנשים נפגשים, ומתחילים ללכת ולדבר. והם הולכים ומדברים, הולכים ומדברים, והנוף סביבם מקסים. ובתחילה, אף נושא השיחה ביניהם מרתק: תנו לנו דיון בפילוסופיה של האמנות המוגש על די שני אנשים כריזמטיים ונלקק את אצבעותינו האינטלקטואליות.

התזה איתה פותח הסרט מעניינת למדי: הגיבור, מבקר אמנות, הוציא לאור ספר שטוען שזיוף מדויק של עבודת אמנות יקרה צריך להיות יקר ממש כמו המקור. הרי היו מקרים של ציורים שחשבו שהם אוריגינליים, נקנו בכסף רב ואז התברר שהם זיופים, אבל כאלה שנראים באופן כמעט מושלם כמו המקור. ובכן, טוען המבקר, ראוי שהם ישארו יקרים כשהיו, יקרים כמו המקור, וראוי שם יקבלו את ההערכה של המקור. זו נקודת מוצא קונטרוברסלית למדי לדיון, אבל היא מובעת בספר ובסרט קולנוע, שני אמצעי אמנות שחיים בזכות השיעתוק וההפצה ההמונית, ושאין בהם דבר שנקרא "מקור". השאלה הפילוסופית, לא הכלכלית, היא: האם זיוף יכול להכיל אותה אמת כמו המקור. והאם יתכן שההתפעלות מהחד פעמיות של המקור תישמר אם יתברר שאין יותר "מקור", אלא הכל רפליקות. שמישהו יקרא לכאן את ולטר בנימין. (אם כי, יש לציין שהמאה ה-20 די נתנה מענה לסוגיה הזאת ועניין ה"מקור" וה"חד פעמיות" של יצירת האמנות כבר כמעט ולא קיימים. אנחנו חיים בעידן בו אנחנו מתפעלים מזיוף. לכן, בסופו של דבר, השאלה נותרת שאלה כלכלית, ולא פילוסופית: כמה שווה זיוף).

ואז קורה דבר משונה, המבקר וסוחרת אמנות המגיעה להשקת ספרו (בינוש) יוצאים ליום של שיטוט ושיחה. פלירטוט, היכרות. ואז הם מתחילים לדבר כאילו הם כבר הכירו קודם וזו פגישה ראשונה שלהם אחרי תקופה של היעדרות. האם הם נפגשו בעבר או לא? פתאום זה נשמע יותר כמו "אשתקד במריאנבד" של אלן רנה. והצופה נותר מבולבל: מה כאן העמדת הפנים? האם הם אכן רק הרגע נפגשו אבל מעמידים פנים שהם מכירים כבר קודם, כדי לזרז את כל העניין הזה שנקרא חיזור וכדי להזכיר לעצמם שבגילם המתבגר כל מערכות היחסים, החדשות והוותיקות, בסופו של דבר נכנסות לאותה רוטינה? או שאולי אנחנו אמורים לחשוד שהם באמת זוג ותיק שמנסה לשקם את מערכת היחסים על ידי הוספת איזשהו תבלין של מיסתורין לחייהם כדי למצות את היום הבודד שיש להם יחד, ולהדביק בו חיים שלמים של החמצות? בקיצור, מה הוא המשחק שהם משחקים? וכשזה מגיע לרגשות: מה הוא המקור ומה הוא הזיוף?

נשמע מרתק, לא? הבעיה היא שלמרות משחק פשוט פנטסטי של בינוש, והתחלה מרתקת למדי, הסרט ממצה את תעתועי המציאות שלו די מהר ונותר לא רק מבלבל אלא גם די מעיק. וכשהשניים נכנסים לתפקידי הזוגיות הנדושים של האשה המתוסכלת והמקטרת והבעל המנוכר, כל חיבה שהיתה לנו אליהם לפני כן מתחילה להתפוגג.

ציוץ