28 ינואר 2011 | 11:00 ~ 21 תגובות | תגובות פייסבוק

"נאום המלך", ביקורת

המלך ואני (או: לזה אני קורא "קיר רויאל"!)

 

אם הייתי יכול לכתוב ביקורות בנות מילה אחת בלבד הייתי כותב על "נאום המלך": "מהנה!". כך, עם סימן הקריאה. יותר טוב פי מאה מ"הוד מלכותה גב' בראון", שמספר סיפור כמעט זהה – כלומר, בז'אנר ה"בן המלוכה הבריטי מתיידד עם אחד העם". יותר טוב פי חמישים מ"המלכה" (ובכלל, טום הופר עוד עשוי להיות סטיבן פרירס מצוין). ונדמה לי שבסופו של דבר, הדבר היחידי שבאמת מצער אותי בקשר לסרט הוא שאת התסריט שלו לא כתב טום סטופארד. הו, המטעמים שהוא היה יכול לעשות מהסרט הזה.

 

עד כמה מהנה "נאום המלך" גיליתי דווקא בצפייה השניה שלי בסרט. בצפייה הראשונה הוא היה לי קצת יותר מדי "דרמה היסטורית" . אבל בצפייה השנייה, השנינות הקומית שבו בלטה לי יותר. וגם אם אני מעדיף את סרטיי עם קצת יותר זיקוקין דינור קולנועיים, קשה שלא להיות מוקסם מהפראפרזה המשעשעת שהסרט מציג לסיפור "פיגמליון", בו פרופסור היגינס ואלייזה דוליטל למעשה מחליפים בתפקידים, הוא העמך עם המבטא המשונה (אוסטרלי במקרה הזה), והיא מהאריסטוקרטיה.

 

וגם אם יש דברים שפחות התחברתי אליהם בסרט – קשה שלא לחזות שמדובר באחד הסרטים שיענגו צופים בארץ וישברו קופות בשבועות הקרובים. ויש האומרים שאף יזכה באוסקר.

 

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 26.1.2011

 

 

================

 

 


גמגומו של המלך ג'ורג'

"נאום המלך" הוא שלאגר אמיתי. מהנה, סוחף, משוחק היטב, מהודר, מלכותי. אז למה משהו בו מפריע לי?

 

 

תראו מה שסרט יכול לעשות. אני, למשל, ממש לא הכרתי את המלך ג'ורג' השישי, שעכשיו זוכה לתיקון תדמית מסיבי בסרט הקולנוע החדש "נאום המלך". את אביו, המלך ג'ורג' החמישי, אני מכיר היטב בזכות הרחובות על שמו ברחבי הארץ. הרי הוא היה המלך שבימי מלכותו, בתחילת המאה ה-20, התרחבה עד מאוד האימפריה הבריטית ונכתב הספר הלבן, שהבטיח בית לאומי ליהודים בפלסטינה. בזכות הקולנוע אני גם מכיר היום את המלך ג'ורג' השלישי, האבא של הסבא-רבה שלו, שבסרט "טירופו של המלך ג'ורג'" סופר על ימי מלוכתו בצל מחלת נפש שהפכה אותו למלך אקסצנטרי ומבדר למדי – או לפחות כך הוא הוצג בסרט. אפילו על אחיו של המלך ג'ורג' השישי, המלך אדוארד השמיני (שמלך שנה ואז ויתר על הכס כשהעדיף להתחתן עם גרושה אמריקאית, בניגוד להלכות הכנסיה האנגליקנית), שמעתי קודם בזכות הקולנוע. אבל על המלך ג'ורג' השישי? מעולם לא שמעתי עליו עד כה. וזה משונה, כי כשחושבים על זה, אז למלך ג'ורג' השישי יש השפעה הרבה יותר מרחיקת לכת על חיינו כישראלים מאשר לאביו, ג'ורג' החמישי. למעשה, כל מה שאנחנו מכירים כמאבק להקמת מדינת ישראל קרה בימי מלכותו של ג'ורג' השישי. ימי ההעפלה הבלתי חוקית, מאבק המחתרות במנדט הבריטי, וגם כל מלחמת העולם השניה, ולבסוף גם הכרזת העצמאות, כל זה קרה בימי ג'ורג' השישי. אבל אנחנו בארץ, בשיעורי ההיסטוריה, מעולם לא למדנו עליו. למדנו על ראשי ממשלת אנגליה, צ'מברליין וצ'רצ'יל, אבל לא על המלך.

 

מודה, היסטוריה אינה הצד החזק שלי, אלא יותר ההשתקפות שלה בתרבות הפופולרת ובאמנות, וכשאני מביט בהם, אני רואה שג'ורג' השישי נעדר ממנה. אנחנו מכירים היטב את המלכה אליזבת, מלכת אנגליה הנוכחית, שהיתה בתו של ג'ורג' השישי. ואנחנו זוכרים את המלכה האם – אמה של מלכת אנגליה – שהיתה אחת הדמויות האהודות בעולם. ובכן, היא היתה אשתו של ג'ורג' השישי, והמשיכה לחיות 50 שנה אחרי מותו, עד שהלכה לעולמה בשיבה טוב בשנת 2002. זו הדמות שמגלמת הלנה בונהם קרטר בסרט.

 

"נאום המלך", במידה מסוימת, עוזר להסביר את העובדה שג'ורג' השישי נותר מלך נחבא ובלתי זכור. סיבה אחת היא שאירועי התקופה האפילו עליו, ובעיקר נוכחותם של מנהיגים כריזמטיים ממנו בזירה הפוליטית. בתקופה שבה העולם נשלט על ידי היטלר, סטאלין, צ'רצ'יל ורוזוולט, אולי זה לא פלא שמי שלא גדל באותם ימים או מי שאינו אנגלי, לא יזכור שבצילם של ענקים הסתובב גם מלך, שכנראה היה די נטול כריזמה, וממילא קיבל עליו את המלוכה בעל כורחו.

 

אבל הסרט מספק לכך תשובה: בשנות ה-30 התחיל עידן התקשורת האלקטרונית. תקשורת מיידית, בינלאומית, שמחייבת את המשתמשים בה להיות רהוטים וסוחפים. "הרדיו", זועף המלך ג'ורג' המישי, "הפך את משפחת המלוכה לשחקנים!". ואילו ג'ורג' השישי סבל מליקוי דיבור חמור. הוא גימגם. ובכן, מה בכך? גם משה רבינו היה כבד פה, וגם קלאודיוס, הקיסר הרומי גימגם (עניין שמוזכר לנו בסרט בזכות נוכחותו של דרק ג'קובי, מי שגילם את קלאודיוס בסדרה ההיא, וכעת מגלם את הארכיבישוף של חצר המלוכה). אבל בעידן הרדיו גמגום זה עניין דרמטי, פומבי. אין את אנשי התיווך, את אהרון הכהן, שידברו בשם האנשים. בעידן הרדיו ויומני החדשות – ואחר כך בטלוויזיה – אנחנו שופטים את הדוברים לא על פי תוכן דבריהם, אלא על פי קצב הדיבור ויכולתם להלהיט המונים. וכך, ג'ורג' השישי נותר בצד, משאיר את במת ההיסטוריה של מלחמת העולם השניה לידיו של כבד פה אחר, ווינסטון צ'רצ'יל, שהצליח להתגבר על כך.

 

"נאום המלך" יוצא מנקודת המוצא הדרמטית שבה מלך אנגליה חייב, פשוט חייב, לנאום לאומה מעל גבי האתר, ולמצוא דרך לעשות זאת. הפתרון נמצא בדמות מערכת יחסים מאוד לא שגרתית בינו ובין מטפל דיבור מעט אקסצנטרי. אבל יש כאן גם עניין דתי: מלך אנגליה הוא גם ראש הכנסיה האנגליקנית. כלומר, הוא לאנגלים מה שהאפיפיור הוא לקתולים. וג'ורג' השישי קיבל את המלוכה מסיבות דתיות: הכנסיה האנגליקנית אוסרת על המלך להינשא לאשה גרושה (האם עלינו להסיק מכך שהמלך הוא כהן?). כלומר, ג'ורג' השישי, להבדיל מאחיו, צריך לחזק את הקשר הדתי שבין בית המלוכה ובין העם. אלוהים נוכח מאוד בחייו של המלך, ולכן גם שם הסרט נשמע לנו, ולא במקרה, תנ"כי: הצירוף "נאום המלך" לקוח מתוך ספר ירמיהו. שם נואם ירמיהו, בשם ה', לפני צאת העם למלחמה. וכך גם כאן. על פי המטאפורה הזאת, אנחנו בעצם מצויים במעין סיפור תנ"כי בן זמנינו, בו מלך אנגליה אמור להיות נציג השם עלי אדמות, וכשהוא מדבר, אלה מילים קדושות. כך שברור שעליו לדייק בדיבורו.

 

"נאום המלך" הוא סרט שמוצא אותי די חצוי כצופה. מצד אחד, במובן הכי פשוט, זה סרט מהנה מאוד. סיפור אנושי חביב וסוחף המגובה בשחקנים נהדרים ונעזר בבימוי רהוט מאוד עם עליות וירידות. לרגעים יש לסרט אנרגיה רבה, אבל לרגעים הוא גם נינוח ומאובן כמו דרמת בית מלוכה מיושנת. לכן מפתיע לגלות שעל הבימוי הכה מיושב בדעתו הזה אחראי במאי בן 38 בלבד. נדמה שמדובר בבמאי קשיש בהרבה.

 

אבל טום הופר, שמגיע ל"נאום המלך" אחרי שצבר ניסיון רב בבימוי דרמות תקופתות היסטוריות מעוטרות פרסים ושבחים על מנהיגי עולם לטלוויזיה, עושה עבודה נאה מאוד. ראשית, הוא מספק את הסחורה לכל מי שבא לסרט כדי ליהנות מנופי ארמונות בית המלוכה הבריטי. ומתברר, על סמך ההתפעלות שהסרט זוכה לו בעולם, שהעולם עדיין מתפעל ממלוכה. הסרט על ג'ורג' השישי מגיע רק שנים בודדות אחרי הסרט "המלכה", שעסק בבתו, המלכה אליזבת. עד כמה אנחנו, אנשים בשר ודם, מתפעמים ממלכים? עד כדי כך שאנחנו רוצים מיד להכתיר למעין-מלוכה את השחקנים המגלמים מלכים ומלכות, ובמקום כתר מלכות אנחנו מעניקים להם פסלון אוסקר, להפוך אותם לאצולה קולנועית. ג'ודי דנץ' זכתה באוסקר כשגילמה את המלכה ויקטוריה אליזבת הראשונה ב"שייקספיר מאוהב", הלן מירן זכתה באוסקר כשגילמה את המלכה אליזבת, ועכשיו קולין פירת יזכה (כל הנראה) באוסקר על גילום ג'ורג' השישי.

 

אבל באותה נשימה ממש, יש משהו ב"נאום המלך" שחסר לי. כמו ארוחה מפוארת, אבל בלי גרגר מלח. הכל נכון בסרט, אבל לעיתים יבש מדי. קורקטי. לא הרגשתי כך מסרט שחיבבתי מאז "סיפורו של וויל הנטינג", שבמידה רבה "נאום המלך" כמעט זהה לו במבנה, ובקשר שנוצר בין אדם מופנם ובין מטפל שכולו אנרגיה וחיות ומגע. זה, ככל הנראה, עניין של טעם, כי אני מעדיף את סרטי שאפתניים מבחינה קולנועית, שכל תנועת מצלמה תהיה מוצדקת, ולא סתם תסתובב בעדשות רחבות כדי לקלוט לתוכה את נופי הפאר והאצולה.

 

עד כדי כך שלעיתים הרגשתי שאולי הצליחו להוציא את טום הופר מהטלוויזיה, אבל לא הוציאו את הטלוויזיה מטום הופר. "נאום המלך", בסופו של דבר, הוא דרמת בי.בי.סי משובחת. מדויקת. מופקת. מלוטשת. ומרהיבה ויזואלית. אבל אין בה ממש קולנוע. הייתי מבין יותר אם הסרט הזה היה מועמד לשלל פרסי אמי, ולא לאוסקר.

 

אבל גם היה משהו שהפריע לי. יש לקולנוע לעיתים נטייה לעשות את זה: לתת לאנקדוטות זוטרות להאפיל על היסטוריה אמיתית. אם לרגע עוצרים וחושבים על התמונה הגדולה, על ההיסטוריה, אז כל עלילת "נאום המלך" לפתע מתגמדת ונראית זניחה: הנה סיפורו של אדם שכל מה שמעסיק אותו זה פגם הדיבור שלו והאופן שבו מתייחס אליו מטפל הדיבור שלו, בשעה שהעולם נמצא שניות לפני מלחמת עולם, שתהרוג מיליונים. פתאום כל העיסוק הזה בנאום, בדיבור, בגינונים, נראה קטנוני, שולי ומשני. אגב, אני מאמין שבהחלט כך היה. שמלך בהחלט יכול להיות מוטרד יותר מהאופן שבו קולו יישמע בעת נאום מאשר בגורלו של העם שלו. אבל זה רק הופך את הדמות, שכה חיבבתי בשעתיים האחרונות, לקצת ילדותית ומפונקת, ושגורמת לי לתהות למה טרחתי להיקשר אליה. לכן, בבואכם ל"נאום המלך", תשכחו מההיסטוריה, ממלחמת העולם השנייה, מהשואה. הם סתם יפריעו לכם ליהנות מהסרט המשעשע הזה.


נושאים: ביקורת

21 תגובות ל - “"נאום המלך", ביקורת”

  1. איתן 28 ינואר 2011 ב - 12:03 קישור ישיר

    הו, משעשע!

    "הגיעה לשיבה טוב בגיל 2002 …"

    בשנת 2002, אתה מתכוון…(איתן בתפקיד ענבל קידר)

    וחוץ מזה, גם אני כתבתי על הסרט הזה אצלי בבלוג (ניק-לינק), ובעיקר על הסצינה האחרונה בסרט, שהיא כל כך מצוינת בעיניי, עד שהיא מגמדת את החסרונות הקטנים שיש בסרט.

  2. חיותה 28 ינואר 2011 ב - 12:54 קישור ישיר

    דווקא הסצנה האחרונה בנאלית מעט, למרות שהיא מרגשת. אפשר היה להוציא ממנה יותר, ולכן אני מסכימה מאד עם תחושת האפרוריות המסויימת שאתה מתאר.
    חשבתי על הדברים שאתה אומר בסוף – העיסוק בעניין הגמגומי הפעוט מול ההסטוריה המתדפקת על הדלת. ואז הבנתי שצריך לפרש את הגמגום הזה כמשל. מלחמתו הקשה של המלך בגמגומו ובפחד – ובההתעללויות המרושעות שגרמו לו – מקבילה למלחמה שאנגליה ועמים הגונים אחרים עומדים לנהל מול היטלר הרהוט והכריזמטי. מבחינה זו הם סוג של צרלי צפלין מסכן, עילג וצודק. משה רבנו כזה. או הקבצנים הנכים בסיפורי ר' נחמן: מי שאין לו קול בעולם הזה הוא בעל הקול האמיתי.

    ============

    רוה לחיותה: אני דופק את הראש בקיר על שאני לא חשבתי על החיבור לר' נחמן. אני מחבב את הסרט טיפה יותר בזכות האבחנה הזאת.

  3. Shai 28 ינואר 2011 ב - 13:43 קישור ישיר

    הנרי השישי?

    I think you mean Geoerg IV

  4. רז-ש 28 ינואר 2011 ב - 14:01 קישור ישיר

    מסכים. סרט מהנה ונחמד, אבל מגרעות גדולות בעיקר בתסריט האפור, ובבימוי המיושן. אגב, אני לא חושב שהמלכה טוב פחות. דוקא היו כמה רגעים של הברקות במלכה שזכורים לי יותר. אני חושב גם שהסיפור במלכה דרמתי יותר (אם כי האירועים פחות). מבחינה היסטורית דוקא נאום המלך מצליח לעשות סיפור קטן מאוד מאירועים הרבה יותר דרמתיים בפועל. ההתחמקות של הסרט מעיסוק בקונטקסט ההיסטורי של התקופה כמעט מעצבנת.

  5. אוטו פוקוס 28 ינואר 2011 ב - 14:38 קישור ישיר

    כוחה של המילה המדוברת, ובמיוחד כאשר זו מוגברת לרוחב אצטדיון שלם או משודרת מעל גלי האתר, קיבל משמעות חדשה לגמרי במאה ה-20. מיליונים יצאו לקרב ונהרגו משולהבים על ידי מילים כאלו בדיוק. מלחמת העולם השנייה לא היתה קורית כפי שקרתה, ואולי לא היתה מתרחשת כלל, אילולא הרדיו ואמצעי ההגברה.
    .
    בסרט יש סצנה מבריקה שמרמזת לכך, כאשר בני משפחת המלוכה צופים בסרט נאום של היטלר. במובן זה, חשיבותו של נאום המלך היא מכרעת, ומודגמת בתגובת קהל המאזינים הבריטי הכל כך צמא למילה מעודדת ממנהיגיו. הסרט מציג את התמודדותו של המלך עם הנאום כיציאה לקרב מכריע – הן ברמה האישית, והין ברמה הלאומית. הוא לא סתם מנסה להתגבר על קושי אישי, יש לו אחריות כלפי עמו לדבר באופן ראוי ומשרה בטחון.
    .
    פרט לכך, הבימוי מבריק. הופר בכוונה נמנע מגרזדיוזיות מיותר וקלישאית, האופיינית לסרטים היסטוריים על משפחות מלוכה, ומצמצם את נוכחות המצלמה לחללים קאמריים וקטנים. הוא אף יוצר תחושה מחניקה בכוונה, שמשקפת את מצבו הנפשי של הגיבור. בנוגע לתסריט, אם טום סטופארד היה כותב אותו, צריך להיות ברור לכל שזה היה סרט אחר לגמרי. מעניין לדעת שהתסריטאי, יהודי בריטי בשם דוד סידלר, הוא מגמגם בעצמו. קשה לדמיין שלסרט היה את העוצמה שיש לו אילולא התסריט הפשוט והאנטליגנטי שלו.

    פשטות היא לא מילה גסה. לפעמים דווקא קשה הרבה יותר ליצור משהו פשוט ואלגנטי, מאשר להסתתר מאחורי זיקוקי דינור של צילום ועריכה שמסנוורים את הצופה, אבל לא מכילים הרבה מאחרויהם. "נאום המלך" הוא סרט פשוט, אינטליגנטי ואלגנטי – וזו אחת המחמאות הכי טובות שניתן לתת ליצירת אמנות.

  6. (יובל) 28 ינואר 2011 ב - 17:59 קישור ישיר

    "נאום המלך”, בסופו של דבר, הוא דרמת בי.בי.סי משובחת. מדויקת. מופקת. מלוטשת. ומרהיבה ויזואלית. אבל אין בה ממש קולנוע."

    ככה גם אני הרגשתי.

  7. Eran 29 ינואר 2011 ב - 0:22 קישור ישיר

    והנה הנאום האמיתי
    http://www.youtube.com/watch?v=WF8q45vwf-0&feature=player_embedded

  8. מיקי-ל 29 ינואר 2011 ב - 12:20 קישור ישיר

    סרט נהדר, סצינה אחרונה נהדרת, לא מצליח להבין את הצורך, גם של ארז דבורה ב- YNET, להתעסק בנאציזם ולגמד את נושא הסרט אל מול הרקע ההיסטורי שלו. הסרט עוסק במציאת קול, באסרטיביות, במימוש עצמי – הגמגום מתפקד במובן הזה גם כמטאפורה וג'פרי ראש מתפקד כמעין קואצ'ר מודרני. זה הנושא של הסרט למיטב הבנתי, וזו ההתעסקות שלו ולכן מרכז הכובד של הסרט נעוץ בכך ולא במאורעות היסטוריים.
    מהרבה בחינות הסרט הוא האנטיטזה ל"רשת החברתית" ואם אני צריך לבחור לעצמי פייבוריט, אני בוחר בסרט הזה.

    ובאותה נשימה – ראיתי גם את "קר עד העצם" ולמרות שהוא מעניין במובן האנתרופולוגי שלו, אני לא מצליח להבין מה בדיוק סחף כל כך הרבה אנשים ומבקרים. בסך הכל סרט איטי, מעניין לפרקים אומנם, אבל מצאתי את עצמי מנקר לא פעם מולו. "נהר קפוא" היה הרבה יותר טוב.

  9. מיקי-ל 29 ינואר 2011 ב - 12:25 קישור ישיר

    ואין בה קולנוע? חשבתי שיש בה קולנוע נפלא. לא כל כך הבנתי את המשפט הזה. הסצינה האחרונה נפלאה בעיני- ההצמדות לרדיו בחוץ, אל מול המאבק שהתרחש בחדר עצמו ואף אחד לא מודע לו. לא הצלחתי בכלל לעקוב אחרי הנאום, אחרי המילים, כי הייתי כל כך שקוע בסצינה הנפלאה הזו ובמרכיבים שלה.

  10. עופר ליברגל 29 ינואר 2011 ב - 16:19 קישור ישיר

    עכשיו הקישור צריך לעבוד

  11. לביא 29 ינואר 2011 ב - 22:09 קישור ישיר

    סרט ממש חמוד, בעיקר בזכות ההומור וג'פרי ראש. יצאתי עם חיוך. אבל על מה בדיוק מועמדת קארטר? בכלל לא כתבו לה תפקיד!

  12. גיא אורבניאק 30 ינואר 2011 ב - 3:23 קישור ישיר

    סרט מוצלח מאוד,ובגלל שלא אהבתי במיוחד את :רשת חברתית,ברבור שחור,קר עד העצם, ואפילו אינספשן היה בעיניי פחות טוב ממה שציפיתי,אז נאום המלך הוא אכן אחד הסרטים הטובים של השנה בעיניי.

  13. לונדרס 30 ינואר 2011 ב - 15:53 קישור ישיר

    המלומד הפרינסטונאי ארנסט קנטורוביץ כתב שהמלך האנגלי נתפס מימי הביניים ואילך כבעל "גוף טבעי" [בודי נאצ'ורל] ו"גוף פוליטי" [בודי פוליטיק]. הסרט "נאום המלך" – ובעצם כל הז'אנר המכונה "קוסטיום דראמה" המתמקד במלבושים וגינונים – ממחיש את החילוק הזה היטב. יש מדה של אירוניה בכך שפס הייצור של דראמות מושלמות לכאורה, הנשענות על חיתוך דיבור אנגלי מדויק לרבות מחוות וגינונים ללא דופי מתמקד בליקוי הפסיכו-פיסי המכונה גמגום. הכיצד המלך, המורם מעם, הקרוב לאלוהות, מגמגם? אך יש לזכור שגם האל הנוצרי, ישו, הוא בעל טבע כפול: אל ואדם. מכאן שההתעסקות בהיבט האנושי של המלך, אינה הופכת אותו לאחד האדם: הוא נותר אליל, דמות נשגבת, למרות הפגם. מדובר אם כן במה שאבותינו כינו "נחת של גויים" [גויישע נאחס], או בשפה פשוטה: קיטש. תמיד יהיה ביקוש גדול יותר למוצרים כאלה מאשר לסרטי לואיס בוניואל, אנדרי טרקובסקי, או קנג'י מיצוגושי, המשדרגים את מוחו ומזככים את נשמתו של הצופה.

  14. מאיה 30 ינואר 2011 ב - 20:26 קישור ישיר

    הבנו שאתה לא בקי בהיסטוריה, אבל לכתוב שג'ודי דנץ' מגלמת את המלכה ויקטוריה ב"שייקספיר מאוהב" זו כבר בורות לשמה. דנץ' מגלמת כמובן את המלכה אליזבת הראשונה, שחיתה – מן הסתם – בתקופתו של שייקספיר, ולא 300 שנים לאחר מכן כמו ויקטוריה.

    =============

    רוה למאיה: חן חן. תיקנתי.

  15. קורא 30 ינואר 2011 ב - 23:18 קישור ישיר

    "בורות לשמה"? זו הגדרה משתלחת. מדובר בשיבוש קל שאינו פוגם כלל במאמר. גם אחרים הבחינו בו ולא נחפזו להעיר ביוהרה, כמורה המתקן שיעורי בית בדיו אדומה.

  16. אסנת 2 פברואר 2011 ב - 10:06 קישור ישיר

    רק הערה היסטוריונית קטנה: נורא רומנטי לומר שאדוארד ויתר על כס המלוכה למען ווליס סימפסון. למעשה הוא נדחק מכס המלוכה מפני שאהד את הנאצים והיה חשש אמיתי שגילה סודות לצד שכנגד (משפחת המלוכה מקורה בשושלת גרמנית).

  17. גילעד 6 פברואר 2011 ב - 9:02 קישור ישיר

    ציטוט: "הרי הוא היה המלך שבימי מלכותו, בתחילת המאה ה-20, התרחבה עד מאוד האימפריה הבריטית ונכתב הספר הלבן, שהבטיח בית לאומי ליהודים בפלסטינה".
    קצת סדר היסטורי: יצאו שלושה ספרים לבנים, ב-1922, ב-1930 והאחרון ב-1939 שהיה החמור מכולם שכן הגביל הלכה למעשה כניסת יהודים לא"י דווקא בשעה שהדבר היה קריטי אחרי עליית הנאצים לשלטון.
    הצהרת בלפור פורסמה ב-1917 והיא שהבטיחה (במסמך חצי-רשמי) "בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל", הצהרה שמילאה את היהודים אופטימיות ואת הערבים זעם ועל כן רוסנה על ידי הספרים הלבנים.
    גם הצהרת בלפור וגם שני הספרים הלבנים הראשונים ניתנו בימי המלך ג'ורג' החמישי. הספר הלבן השלישי, המחמיר – בימי ג'ורג' השישי. המלכים הללו אינם תופסים מקום רב בספרי ההיסטוריה בתיכון כי, בסופו של דבר, השפעתם על המהלכים ההיסטוריים היא יחסית מינורית.

  18. מרב 21 פברואר 2011 ב - 11:28 קישור ישיר

    סרט משעמם!

  19. מיה 4 מרץ 2011 ב - 1:38 קישור ישיר

    היי. אני הייתי שמחה להבין למה היללו כל כך את הצילום של הצלם דני כהן..

  20. אבנר 1 אפריל 2011 ב - 20:13 קישור ישיר

    סרט מקסים ומרגש!
    התגברות האדם על חרדותיו ומגבלותיו באמצעות תמיכת משפחתו ומטפל צנוע וחכם.

  21. לונדרס 4 יוני 2011 ב - 0:40 קישור ישיר

    מענין לשים לב לדמיון שבין "נאום המלך" ו"גברתי הנאוה". שניהם עוסקים בבבעיות הקשורות בדיבור ובמרכזם אדם שדיבורו משובש הנעזר במומחה על מנת להתגבר עליו. השוני הוא שבנאום המלך הדגש הוא על הירידה אל העם, כביכול, ואילו בגברתי הנאוה מוכרת הפרחים הקוקנית אליזה דוליטל לומדת לסגל את סגנון הדיבור של המעמדות הגבוהים כדי להיחלץ ממעמדה הנחות בחברה. בעצם נאום המלך הוא אינברסיה מחוכמת של גברתי הנאוה.
    אולם היסוד החשוב ביותר ב"נאום המלך"סרט הוא אחיזת העינים הנצמדת לאידאולוגיה שמרנית, העטופה במסיכה פסבדו-דמוקרטית. כמובן השנינות הקלילה של "גברתי הנאוה" מעמידה את המחזמר בעשר רמות מעל "נאום המלך" שנועד לסוג אחר של קהל, אף שבשני המקרים לא מדובר ביצירה משמעותית. אותנו מענינת גם היכולת המימטית המופלאה של יהודים, בשני המקרים לחדור לנבכי החברה הנוצרית ולנפק תמונת-מראה מחניפה שתמלא את כיסיהם במצלצלין.


השאירו תגובה ל - מיה