"קר עד העצם", ביקורת
יש סרטים כאלה, שאתם רואים שהם עשויים היטב, שעל פי כל קריטריון "אובייקטיבי" הם טובים, אבל שהם פשוט – מהבחינה הסובייקטיבית – לא סוחפים אתכם. בייחוד כשנדמה שמתחיל להצטבר איזשו קונסנזוס סביב אותם סרטים, על ידי מבקרים אחרים ופרסים, שהסרט היה אמור דווקא כן לסחוף אתכם. ובכן, כזה הוא "קר עד העצם". אני אומר עליו שהוא סרט טוב, אבל לא באמת אכפת לי ממנו. הנה כמה מילים עליו, אבל לא באמת עליו.
פורסם ב"פנאי פלוס",26.1.2011
בדיוק השבוע לפני שנה "קר עד העצם" זכה בפרס הגדול בפסטיבל סאנדאנס, והנה השבוע הוא מגיע עד לאוסקרים וסוף סוף יוצא גם להקרנות מסחריות בישראל (אחרי שכבר הוקרן בקיץ בפסטיבל ירושלים). אני קצת מקדים את המאוחר כאן, אבל חייב לשתף: השבוע ראיתי את "אומץ אמיתי" של האחים כהן. יצירת מופת אדירה בעיניי, אדירה, אבל עליה נרחיב כשייצא הסרט באמצע פברואר. אבל המפתיע הוא שבתוך חודש יעלו כאן שני סרטים שהופקו בהפרש של שנה זה מזה, ובשניהם יש שתי גיבורות דומות למדי, שתיהן נערות – האחת בת 14, השניה בת 17 – שיוצאות למסע בערבות אמריקה הנידחות והצחיחות בעקבות גורלו של אביהן. בשני הסרטים כולם אומרים להן לוותר ולחזור הביתה, להיות ילדה טובה, ושתיהן פשוט לא מוכנות לוותר. אבל בשעה ש"אומץ אמיתי" מתאר את מסעה של נערה בעולם גברי, "קר עד העצם" מציג עולם מקורי יותר: עולם שבו מי שמנהל את העניינים הן נשים, והן אכזריות ואלימות הרבה יותר מהגברים. הגברים הן רק חזית האופרציה, הנשים הן אלה שמנהלות הכל. מאפיה של נשים.
"קר עד העצם" מתרחש באיזורים הכי נידים של אמריקה, הרי האוזרק, באיזור אוקלוהמה ומיזורי, שנראים כאילו נשארו קפואים בזמן אי שם בתחילת המאה. אנשים גרים בשממה, בעוני, עם אפס תשתיות, חיים של עליבות ונידחות. בעולם הזה יוצאת נערה אחת לחפש את אביה. בלעדיו היא ומשפחתה יאבדו את הבית. ובמסע החיפוש הזה היא תגלה את העולם התחתון והאפל, של מה שממילא נראה כמו עולם אפל לגמרי.
וקצת כמו הגיבורות שלה, הבמאית דברה גרייניק מביימת את "קר עד העצם" בשילוב בין רכות פיוטית ובין אגרסיביות ברוטלית. הסרט מרתק ומרשים, אבל לא סוחף. אבל הוא חושף לנו שחקנית בשם ג'ניפר לורנס שמחזיקה את הסרט על כתפי וככל הנראה בדרכה לגדולות (שבאמריקה זה אומר שהיא בדרכה להופיע בסרט גיבורי-על).
בעיקרון מסכים איתך, אבל אני, בבלוג שלי (ניק-לינק), ניסיתי לפרק קצת את ה"לא סוחף" שלך לפרוטות. ועדיין, זה סרט ששווה לגמרי את מחיר הכרטיס.
ואני לא כל כך מסכים איתך שנשים מנהלות את העניינים ב"קר עד העצם". נשים הן שומרות הסף של המנהלים הגדולים – הגברים. לכן, באחת הסצינות היותר טובות בסרט, הגיבורה רצה אחוזת אמוק בחיפוש אחר המהנל הגדול – הגבר, זה שהנשים הזהירו אותה מפניו.
אתה צודק לגמרי,יאיר.
זה הסרט הסתמי של השנה.
הוא פשוט סרט נטול סרט,מה לעשות.
נקודת האור היחידה-לורה פאלמר מופיעה בו.
(שריל לי הוא השם שההורים שלה נתנו לה,אבל 99 אחוז מאוכלוסית צופי הטלויזיה יזהו אותה בשמה הטלויזיוני בלבד)
גם אני חשבתי כך בהתחלה, ואז צפיתי בפעם השנייה ומה אני אגיד… הרבה יותר משובח. האווירה המדכאת הרבה יותר מורגשת ואפקטיבי,המשחק המדהים, התסריט, הצילום. מדהים.
הסרט ממש מפוספס… מכניס אותך לאווירה של הקור והדיכאון, אבל לא מצליח לרגש מספיק, לא מצליח להיות מותח… מסוג הסרטים שכולם מתמוגגים ממנו ורק אני לא מבין מה דפוק בי שלא אהבתי אותו.
מה הרשימה הזאת אמורה להיות? ביקורת קולנוע? סקירה עובדתית של העלילה? הבעת דעה בלתי-מנומקת? אתה אומר שהסרט "טוב, אבל לא סוחף". אוקיי. אבל איפה ההסבר? למה לדעתך הסרט לא סוחף — מה בדיוק חסר בו? ולמה אתה מתכוון בכלל כשאתה אומר "סוחף"? סוחף רגשית? מעורר הזדהות רגשית עם הגיבורים? אם לזה אתה מתכוון, האם אתה חושב שסרט חייב להיות "סוחף" כדי להיות מצויין? אם כן, איך אתה מצדיק את הדעה (השרויה במחלוקת) הזאת?
אני לא אומר שכל רשימת ביקורת על סרט צריכה להיות מסה פילוסופית שלמה, אבל בכל זאת כדאי שהיא תהיה יותר מהבעת דעה סתמית ולא מנומקת. אתה אמור להיות מבקר קולנוע, לא סתם בעל בלוג שמשמיע דעה של הדיוט.
ואם באחים כהן עסקינן, הנה אינפוגרפיקה מאוד מושקעת שעוקבת אחרי פועלם המבורך
http://flowingdata.com/2011/02/01/a-history-of-coen-brothers-filmography/
Top-notch info it is definitely. We have been seeking for this content.
חבל על הדקה וחצי שהשקעתי בקריאת ה"ביקורת" הזאת. זו לא ביקורת, זו גחמה שנזרקת לאוויר בעת שמחכים בתחנת אוטובוס. אם אין מה לומר מעבר לאהבתי או לא (קצת אהבתי וקצת לא)אז מיותר לכתוב.
ראיתי את הסרט והצטערתי נורא שבחרתי לראות דווקא אותו.
העלילה לכאורה מעניינת, אבל כשרואים איך הדברים מופיעים בפועל כל הפוטנציאל הולך לאיבוד. לדעתי מפוספס, יכל לצאת משהו אחר לגמרי (לטובה)
ובמקום זה יצא סרט משעמם ומרוחק מידי שלא מצליח לגעת בצופה מלבד 3 סצנות בערך. והשקחנית הראשית. זהו.
הרגשתי שזרקתי 38 שקל על כלום.
כמו כל ענין יחסי, ההשוואה בין סרטה של הבמאית דברה גרייניק "קר עד העצם" ובין "אומץ אמיתי" של האחים כהן היא כמו להשוות סוס לגבינת קוטג – אפשרית, אבל משונה ולא כל כך הוגנת. לא הוגנת כלפי מי? – האחים כהן. מצד אחד שניים מענקי הקולנוע ומצד שני במאית מתחילה שזה, ככל הידוע לי, סרטה השני. האחים כהן, כבר כבשו את מקומם בצמרת תעשיית הקולנוע עם "בארטון פינק", "פארגו", "ביג לובובסקי" ו"ארץ קשוחה". אז מותר להם להשתעשע ב"אומץ אמיתי" בגירסה חדשה לסרט ישן. מערבון עם עלילה סטראוטיפית פשוטה באכות כמו שרק הם יודעים.
אבל דברה גרייניק לוקחת נושא עתיק מימי אנטיגונה של סופוקלס ומראה מה יכולה אישה לעשות בהסתכלות מורכבת, רב מימדית, עמוקה ומקורית באותו עניין של התנגשות בין חוק לחוק.
בהברקה גאונית, היא באה לבחון את הנושא שלה בעזרת גיבורים/שחקנים, הכי אמריקניים שיש, שנשלפו/לוהקו זה אחר זה על פי צילומי העוני המוכרים לנו משנות השפל הקודרות של המאה הקודמת. היא ממקמת אותם בשולי השוליים של מיזורי שגם היא אינה מהמפוארות שבמדינות ארה"ב. עניים, חיים באקלים קשה, ונלחמים לשרוד.
הרקע הזה משמש את הבימאית לערוך בחינה מרתקת מאין כמוה של מערכות חוקים נוקשות ואכזריות שמוציאות אחת את השניה מכלל אפשרות.
המערכת הראשונה נפרשת לפנינו כאכסיומטית: מחד, החוק שקובע כי ערבות של פושע נמלט יש לפרוע אפילו במחיר עיקול קורת הגג של משפחתו, מאידך, חוקי השרידות בטבע עויין (האימון בירי) ובעוני משווע (לא מקלפים תפוחי אדמה). זוהי האכספוזיצה של הסרט ושל המערכות שעתידות להתנגש בו.
גיבורת הסרט, צעירה קשוחה בת 17, יוצאת למאבק על ביתה (ולמעשה על משפחתה) ויחד אתה אנחנו מגלים כי דרכה חסומה בגלל מערכת חוקים אלימה ונוקשה לא פחות – מערכת חוקי הפשע (לא מדברים, לא סולחים, נוקמים ורוצחים). ככל שהיא מנסה לחדור לתוכה הולכת המערכת ונעשית אכזרית ומאיימת יותר. או אז מגלה לנו גרייניק שמתחת או במקביל או בהתאמה או בניגוד למערכת חוקי הפשע קיימת/לא קיימת גם מערכת חוקים משפחתית בוטה ומאיימת.
הסרט הוא סיפור התנגשויותיהן של כל המערכות הללו זו בזו. הן נפתלות, משבשות את התנהגותם ואת מחשבותיהם של הגיבורים ושל הצופים. מה שמקשה על השיפוט שלנו הוא שלמרות האלימות הבוטה או המרומזת אין טובים ורעים בסרט, (כלומר יש טובים, כמו קצין הגיוס והשכנה שמביאה אוכל למשפחה הרעבה, אבל אלה רק איורים שוליים למצב הנורא בה נמצאת הגיבורה). כל אחת מהדמוייות יוצאת ופועלת בבריונות מתוך נאמנות לקודים החברתיים שלה.
הדרישה, הבלתי אפשרית לכאורה, שמציגה הצעירה – למצוא את אביה, גורמת לכל הסובבים אותה לבחון את המערכות בהן הם חיים. ההחלטות שהם מקבלים לפעמים גורמות להם לחרוג ממערכת החוקים הנוקשה שלהם (הנשים) לפעמים להשתנות בכלל (אחי האב)
הסיטואציות הרגשיות מתערבבות לנו ומסתבכות, אוהב הופך לאוייב ולהפך אבל אני חושד בבימאית שהיא עושה את זה בכוונת מכוון: לא הכל בחיים יכול להיות מפורק רק בעזרת הגיון וסיבתיות קולנועית שגרתית.
זהו סרט מטלטל, מעורר מחשבה ולא ממש ברור על כל פרטיו. רק אשה יכולה לביים סרט מורכב כל כך
ויסלחו לי האחים כהן.