08 יולי 2007 | 01:26 ~ 44 תגובות | תגובות פייסבוק

דיווח מירושלים, #1

היומיים הראשונים בפסטיבל ירושלים מאופיינים בעיקר בתקלות. ובמשפט ההתנצלות הקבוע “גמרו את השיפוץ לפני יומיים”. הבוקר התחיל הסרט “יוגה בע”מ*” באיחור של 25 דקות אחרי שהמקרין לא הצליח להפעיל את מקרנת הווידיאו. 25 דקות איחור על הסרט הראשון של היום זה נזק שקשה להדביק בהמשך היום. הסרט הבא, “הגרמני הטוב”, התחיל כבר באיחור של חצי שעה. ובאמצע ההקרנה תקלות נוספות עיכבו אותה. ואחרי שנה של שיפוצים – עובדי הסינמטק טוענים שהמקום נראה עכשיו כמו בנק – המקרנה הימנית באולם הגדול עדיין מזייפת: לוקח לה כחצי דקה להיכנס לקצב, ועד אז היא מציגה את הסרט בהילוך איטי וסאונד מעוות.

הנה כמה מהסרטים שראיתי עד עכשיו:

“רטטוי” (ראיתי ביס פלנט בשישי בבוקר, בדרך לירושלים. מה שמזכיר לי שהקולנוע הזה נפתח בדיוק לפני שנה, ערב פתיחת הפסטיבל הקודם, משונה שאיש לא חגג לו יום הולדת).
בראד בירד הוא אחד התסריטאים הכי גדולים שעובדים כרגע בהוליווד. התסריט של “רטטוי” הוא מופת של כתיבה קלאסית, הבנויה באופן מושלם ושמצליחה להיות גם בידורית וגם להגיד דבר או שניים על החיים, באופן רציני. לא אתפלא למצוא את התסריט של “רטטוי” מועמד לאוסקר, ולא רק בזכות המונולוג הבא, בו מהרהר מבקר מסעדות אימתני מה המשמעות של עבודת הביקורת. דמיינו את הטקסט בקולו של פיטר אוטול (ואל דאגה, הסרתי ממנו כל מה שעשוי להיראות כספוילר):

In many ways, the work of a critic is easy. We risk very little yet enjoy a position over those who offer up their work and their selves to our judgment. We thrive on negative criticism, which is fun to write and to read. But the bitter truth we critics must face is that, in the grand scheme of things, the average piece of junk is more meaningful than our criticism designating it so. But there are times when a critic truly risks something, and that is in the discovery and defense of the new. Last night, I experienced something new, an extraordinary meal from a singularly unexpected source. To say that both the meal and its maker have challenged my preconceptions is a gross understatement. They have rocked me to my core.

בירד מתקרב ברמת הכתיבה שלו לזו של בילי וויילדר. “רטטוי” אמנם מזוהה כסרט אנימציה, אבל אפשר לתייק אותו מיד כיצירה אינסטנט-קלאסית, המושפעת מוויילדר, לוביטש והוקס הרבה יותר מאשר מוולט דיסני.
לא פעם אני רוטן – לפעמים בכתב ולפעמים עם עצמי – כשאנשים שופטים סרטים על פי העלילה או הסיפור שלהם. סרט הוא הרבה יותר מרק סיפור, ולעיתים סיפור יכול להיות אלמנט זניח או בלתי קיים בסרט גדול. ולפעמים ה”סיפור” קיים, אבל לאו דווקא באופן הכי קונבנציונלי. במקרה של “רטטוי” זה סרט שעיקר אמנותו מצויה באופן בו יוצרו שולט במיומנות ה-story-telling. השליטה הטכנית הנשגבת בענייני אנימציה היא כבר עניין כמעט מובן מאליו אצל פיקסאר. “רטטוי” הוא אחד השיאים של סרטי האנימציה האמריקאים.
ואם להמשיך את הדיון שהותחל לפני כמה ימים בתגובות, אפרופו “מת לחיות 4” והאם יש קשר בין גדולה (Greatness) ויומרה. “רטטוי” הוא סרט שיש בו גדוּלה. הוא בסף הכל סרט חסר יומרות, מיינסטרימי, שמנסה להיות בידור המוני לכל המשפחה. אבל פיקסאר, להבדיל מכל אולפן הוליוודי אחר, מפגינה כמות עצומה של בטחון עצמי. הם מאמינים במוצר של עצמם ולכן הם לא מרגישים צורך להגיש אותו לעוס למכנה המשותף הנמוך ביותר. זה מתחיל בשם: שם בצרפתית המכיל 11 אותיות שהאמריקאי הממוצע לא יידע איך מבטאים. ובסרט זה נאמר במפורש: “רטטוי” היא מילה שלא מעוררת תיאבון. לא מעט בגלל שיש בתוכה Rat. זה ממשיך בזה שהסרט הזה אינו המשכון ואינו מבוסס על סדרה, קומיקס או ספר. זה אחד הסרטים הבודדים הקיץ שהוא מקורי לחלוטין. הלאה: הוא מתרחש בפריז, עיר שהאמריקאי הממוצע אמור לשנוא מאז המלחמה בעירק. ולבסוף: הגיבור שלו הוא עכברוש, חיה שמזוהה עם זוהמה ולא עם חמידות. ובירד ושות’ לקחו את כל זה, והפכו את זה לסרט מבריק (ברובו, ההתחלה שלו קצת מסורבלת, אבל הסוף שלו אלוהי ומפצה על הכל) שעוסק בדיוק בכך: בפער שבין הדימוי החיצוני והמהות הפנימית, וביכולת לשפוט על פי התוכן ולא על פי דעות קדומות.

“ראיון”. סרטו הטוב ביותר של סטיב בושמי כבמאי (אם לא סופרים את שני הפרקים המעולים שביים ב”הסופרנוס”). הסרט נקנה להפצה בארץ על ידי נצחונה גלעד, הוקרן כבר מתורגם לעברית ואמור לעלות בסינמטק בשבועות הקרובים (בתרגום היה שמו העברי “ראיון לילי” על כך אני יכול רק להגיד: אנא, לא!). “ראיון” מבוסס על סרט הולנדי של תיאו ון גוך, הבמאי שנרצח על ידי פונדמנטליסט מוסלמי ברחובות אמסטרדם לפני כשנתיים. רובו של הסרט מתרחש בלופט ניו יורקי ומתאר דינמיקה בין עיתונאי ובין כוכבנית שאמורים לקיים ביניהם ראיון. בושמי הוא העיתונאי, סיינה מילר – בתפקיד מעולה – היא המעיין לינדסי לוהן המתראיינת. הוא כתב מלחמות ופוליטיקה שנשלח על ידי עורכו לראיין אותה כמעין עונש. הוא מזלזל בה ובראיון. היא מנסה להוכיח לו שאפשר לראיין שחקנית באותה רצינות בה מראיינים פוליטיקאי, ושיש בנאדם מאחורי כותרות הטבלואידים. הדינמיקה האינטימית/תיאטרלית מצליחה לא לשעמם, גם כשחלק מהתפניות נראות צפויות מדי, ובאופן מפתיע למדי הדיון המתפתח מוביל לעיסוק נבון למדי בתרבות הרייטינג, פוליטיקה, עיתונות, אמנות, בידור ובעיקר המתח התמידי בין המינים, שכנראה תמיד יש בו אלמנט של ניצול ומאבקי כוחות. אלא שבסרט הזה היחס מנצל/מנוצל כל הזמן מתהפך. (הגרסה המקורית של “ראיון” תוקרן באוגוסט בערוץ יס 3).

“דיקסי צ’יקס: סתמו ותתחילו לשיר”. סרט תעודה פוליטי/מוזיקלי מוצלח מאוד שביימה ברברה קופל על להקת הבנות הכי מצליחה כרגע בעולם. התיעוד מתחיל ב-2003 כשהדיקסי צ’יקס יוצאות לסיבוב ההופעות העולמי הגדול בתולדותיה, ובהופעה בלונדון, רגע לפני הפלישה לעירק, אומרת מלאני נטלי מיינס, סולנית הלהקה (ואשתו של אדריאן פסדר מ”גיבורים”) – ואחת הזמרות האמריקאיות הכי כריזמטיות כרגע, עם המראה של בלינדה קרלייל מהגו-גוז והחוצפה של סוזנה הופס מהבנגלס – שהלהקה מתנגדת למלחמה ו”אנחנו מתביישות שהנשיא שלנו בא מטקסס” (מדינת המוצא של חברות הלהקה). שש המילים האלה גררו אחריהן שלוש שנים של קמפיין אגרסבי מצד אירגוני ימין שקראו להחרים את הלהקה, לשרוף את הדיסקים, למנוע השמעות ברדיו וזה הגיע אף לאיום במוות. וכך סרטה המותח ולרגעים המרגש של קופל עוקב אחר שלוש השנים האלה. מצד אחד זהו מותחן פוליטי, שמראה עד כמה אמריקה היא מדינה חשוכה, אלימה ובלתי סובלנית. ויש כאן גם מנגנון שהוא אוניברסלי: מי שהיו רגע אחת בצמרת, ובשניה אחר כך המעריצים שלהם מפנים להם עורף. ובמקביל, זהו סרט מוזיקלי בו הבנות מתאוששות מטראומת הפרשה, מתרכזות במשפחותיהן, ואז ניגשות להקליט אלבום חדש, בהפקת ריק רובין, תוך שהן מפנות גב לקהל הקאנטרי ובעצם מתחילות את הקריירה מחדש. סוף הסרט לא נמצא בו: בחודש שעבר זכתה הלהקה בשפע פרסי גראמי על האלבום הזה, והוכיחה שההימור השתלם.

עוד על סרטי השבת, “פרספוליס” ו”2 ימים בפריז”, מחר. עוד מחר: סיכום מקבץ ראשון של סרטי תחרות וולג’ין. ועוד מחר: סקופ מדהים. אני רציני.

============

*) ואחרי עיכוב של 25 דקות התחיל סרט איום ונורא שניסה להציג את הצד הקפיטליסטי המושחת של עסקי היוגה שהיו אמורים להיות רוחניים. הסרט הוקרן מדי.וי.די ולווה בתרגום איום ונורא לעברית. לא מעט משפטים בעברית אמרו את ההפך המוחלט מהמקור באנגלית, פעמיים התייחסו ל-Indians כאל אידיאנים במקום להודים, הצירוף “ארצות הברית והמערב” הופך ל”מערב ארצות הברית”, סטודיו ליוגה הפך לאולפן, והיו עוד שפע טעויות שרק הפכו את הסרט הדל הזה למביך ומרגיז כפליים.

44 תגובות ל - “דיווח מירושלים, #1”

  1. דני 8 יולי 2007 ב - 3:09 קישור ישיר

    עכשיו סיקרנת אותי,
    מהו ה”סקופ המדהים”?!
    אני חייב לדעת עכשיו או שאני אשתגע מהסקרנות!

    אה ו…
    היית אומר ש”רטטוי” יותר טוב מ”תזיזו ת’רגליים”?!

  2. צפריר בארה"ב 8 יולי 2007 ב - 4:30 קישור ישיר

    קוטקה בביקורת על רטטוי:

    his is an interesting state of affairs. In comparison, the live action movies have become the cartoons. Not all of them, but certainly many Hollywood movies have. Spidey 3, Transformers (I’m guessing), Die Hard 4 (guessing again), anything Eddie Murphy has made since the mid-80s, Wild Hogs, Blades of Glory, RV, etc. etc. I could go on and on. So what are we to make of a cartoon that seems more real than most live action movies? How about we stop thinking of them as cartoons or kids movies or animated films and start considering them as just plain movies? I’d put Pixar’s five best films — Toy Story 2, The Incredibles, Finding Nemo, Ratatouille, and let’s throw Brad Bird’s The Iron Giant in for good measure — among the best big budget films made in the last 10 years, no caveats required.

  3. רותם 8 יולי 2007 ב - 8:26 קישור ישיר

    כתבתי את זה בפוסט אחר, אבל פה זה בטח יותר מתאים:

    כשניטשה בכה – הקהל צחק.
    כצפוי, זה היה סרט הוליוודי כמו בספר. הכל חסר נשמה: המשחק, התפאורה, העלילה. נוטה לסנטימנטליות יתרה.
    עושה פילוסופיה בגרוש, פסיכולוגיה בשני גרוש וסרט בשלושה.
    הוא כמובן יצליח בארץ בגלל השילוב של כל אלו וכי הוא כולל בונוס בדמות מיטב הקאנון של המוזיקה הקלאסית.
    הלאה הבורגנות.

  4. יניב אידלשטיין 8 יולי 2007 ב - 9:28 קישור ישיר

    1. מצטער, יאיר… עצם כלילת הביקורת של אנטון אגו, שחותמת את הסרט, הוא ספוילר נוראי.
    2. נטלי מיינס, לא “מלאני”.

    רוה ליניב: צר לי, לא רוצה להיכנס שוב למלחמות חונטת הספוילרים ע”ש דן ברזל, אבל זה מקרה מובהק בו זה שאתה כותב שזה ספוילר הוא הספוילר ולא הטקסט עצמו, שלא מסגיר דבר, ומי שלא ראה את הסרט יכול לקרוא אותו בשקט בלי שיהרס לו דבר, ובעיקר הוא מנסח בצורה צלולה ויפה את המוטו של הסרט. ואם אי אפשר לכתוב על מה הסרט – מבחינת המשמעות, לא העלילה – אז מה הטעם לכתוב על סרטים, או לקרוא עליהם? וכרגיל: מי שלא רוצה לקרוא אפילו דיון במשמעות, מעבר לעלילה, שפשוט לא יקרא דבר לפני הצפייה. לא אוכל להיות הבייביסיטר של כל קורא וקורא. אני גם מניח שקוראי בלוגים יודעים לקרוא, ומכאן שהם גם יודעים להפעיל הגיון ושיקול דעת.

  5. רני 8 יולי 2007 ב - 9:57 קישור ישיר

    “רטטוי” אכן סרט נפלא,ומבסס את מעמדו של בראד בירד כאחד הבמאים המעניינים ביותר הפועלים כרגע. פשוט להתמוגג.

    את “ראיון” אני עתיד לראות בהקרנה הבאה שלו בפסטיבל ואני שמח לשמוע שהוא טוב ומעניין כמו שחשבתי שהוא יהיה.

  6. אורית כהן-נבון 8 יולי 2007 ב - 10:12 קישור ישיר

    סקופ מטורף!
    ג’יין בירקין הייתה בהקרנה של “החוב”!

  7. ברווז גומי 8 יולי 2007 ב - 10:42 קישור ישיר

    נעלבתי בשם המפלצות בע”מ מהציטוט שצפריר הביא.
    מצד שני, לא יצאתי מגדרי מהעכברושים. סרט טוב עם סוף נהדר ואנימציה מופלאה, אבל גם עם לא מעט מגרעות.

  8. אלטמן 8 יולי 2007 ב - 11:33 קישור ישיר

    בררווז – מעולה… כבר חשבתי שאני הפסיכי היחידי

  9. המבולבל 8 יולי 2007 ב - 11:41 קישור ישיר

    off topic
    טריילר לחדש של פול תומס אנדרסון:
    http://www.youtube.com/watch?v=SYW2ltW5SPo

  10. סטיבי 8 יולי 2007 ב - 11:51 קישור ישיר

    אתה באמת מבולבל, זה כבר פורסם בבלוג (טוב, בתגובות) פעמיים…

  11. רון 8 יולי 2007 ב - 13:38 קישור ישיר

    אורי קליין קוטל הבוקר את “החוב”. האם “החוב” הוא הסרט הישראלי הרע של השנה?

  12. רון 8 יולי 2007 ב - 13:46 קישור ישיר

    עכשיו אני רואה שגם שניצר במעריב קוטל את “החוב”. “החוב” הוא כנראה באמת הסרט הישראלי הרע של השנה.

  13. נונין 8 יולי 2007 ב - 13:47 קישור ישיר

    ‘רטטוי’ נשמע נהדר, גם אם לא הייתי ממש מהמתלהבים מ’סופר על’.

  14. Nimrod's Son 8 יולי 2007 ב - 13:57 קישור ישיר

    רון, דעתם של שניצקליין היקרים לא אומר הרבה על טיב הסרט בדרך כלל. אני מציע שתראה אותו בעצמך לפני שתשפוט אם הוא הסרט הגרוע של השנה.

    בעיני הוא היה מעולה. מצד שני, אני לא שניצר (גם לא קליין).

  15. יוסי 8 יולי 2007 ב - 13:59 קישור ישיר

    יאיר,
    תגיד תודה שלא היית בפסטיבל אשדוד, אז היית רואה מהי חלמאות של מקרינים, שעות הקרנה שרשומות בתוכניה רק כהמלצה ומקרן וידאו לא מכוייל כראוי.
    לעומת מה שאני עברתי הצרות שתיארת נשמעות גן עדן.

  16. איתן 8 יולי 2007 ב - 14:29 קישור ישיר

    נתחיל מהסוף: יש להוסיף לרשימת התקלות את העובדה שירושלים, ברובה, היא עיר שומרת שבת, וכך, התחילה לה ההקרנה של “אהבה וכבוד” היפני בתיאטרון ירושלים ב-21:00, למרות שעל הכרטיסים היה רשום בפירוש 20:00.

    שלושה סרטים ראיתי אתמול בפסטיבל: “עמוק” ההולנדי הוא אכדבה. סרט ההתבגרות הזה,שאמור היה להביא את הצד הנשי של הגיל הזה למסך (הגיבורה היא נערה בת 15, וגם הבמאית היא אישה), הפתיע לרעה. מצפיה בסרט אפשר לחשוב שדבר לא נמצא בראשה של נערה מתבגרת מלבד סקס. כל הסצינות בסרט דנות בנושא הזה, בצורה זו או אחרת, ואין שום אפשרות לשים את הדבר בפרופורציות של קונטקסט. גם הצילום פומפוזי ומוגזם. חבל.

    “2 ימים בפריז” הוא סרט שטוח לחלוטין, חסר חשיבות לגמרי, אבל גם מאוד מהנה. יש לה, לז’ולי דלפי, כשרון קומי לא מבוטל כבמאית, והיא יוצרת לא מעט סיטואציות מתוזמנות היטב ומצחיקות. הכימיה בינה ובין אדם גולדברג עובדת, ומלבד הסוף הפחדני, זהו כיף של סרט.

    “אהבה וכבוד” ממשיך את סאגת הסמוראים של יוז’י ימאדה (“סמוראי הדמדומים”, “הלהב הנסתר”). הפעם, מדובר בסמוראי זוטר שמתעוור במהלך תפקידו, ומה שעובר עליו ועל משפחתו בעקבות כך. בחלקו הראשון של הסרט, האנושיות המופלאה של הבמאי הזה לא מצליחה לכסות על העובדה שהסרט הוא בעצם “סרט תורכי”, דבר שמגיע לשיא מגוחך בסצינה בה האישה מתחננת בפני בעלה שלא יתאבד. בחלק השני הסרט משתפר, והופך ליפה, מרתק, מעניין ומרגש. יש בו סמוראי עיוור היוצא לנקום (ומהדהד את “זאטואיצ’י” על רגעיו הטובים), ויש בו סצינת סיום המהדהדת את הסוף של “אורות הכרך” של צ’פלין, ועושה את זה נפלא. וכך, למרות התחלה צולעת, זהו סרט מרגש ומומלץ ביותר.

    ראיתי גם בשישי את “פרברים בוערים” (הפסטיבלון האוסטרלי). סרט עם סיפור מעניין על בחורה שמשתמשת בכל המניפולציות האפשריות (בעיקר מיניות, אבל לא רק), בכדי להשיג מה שהיא רוצה, ואף להרוג את מי שמפריע לה. השחקנית הראשית עושה עבודה טובה, אבל חבל שהבמאי מפחד ללכת עד הסוף. הוא משתמש בטכניקה של “מוקיומנטרי”, אבל מבחינה סגנונית, במקום להסתמך על “אמא סדרתית” של ג’ון ווטרס כתנ”ך, הוא עושה סרט שמרני מדי. לא סרט רע, אבל כזה שהיה יכול להיות הרבה יותר טוב.

    ב”לב” הירושלמי חילקו את החוברת החדשה שלהם. מסתבר שסרטי שני רכשו, בין היתר את: “ביקור התזמורת”, החדשים של לארס פון-טרייר, קרוננברג, אנג לי וקים קי-דוק (כן, גם הוא. לא אהבתי את “זמן”, אבל אני עדיין מחכה לסרטיו בסקרנות). אבל הממתק האחרון מחכה בסוף: לסרטי שני הזכויות על אחד הסרטים הכי מסקרנים של 2008:”Be kind, rewind”, החדש של מישל גונדרי. מה שמביא אותי לשאלה: יאיר, אני לא יודע אם גונדרי בכלל סיים את העבודה שלו על הסרט. האם יכול להיות שסרטי שני משקיעים כסף בסרטים בשיטת ה-Pre-sale ?

  17. דרורית 8 יולי 2007 ב - 14:42 קישור ישיר

    שני ילדים הלכו אתמול לסרט, לצערי, לא איתי (אחד עם בן משפחה אחר והשני עם החבר’ה).
    בן השמונה וחצי חזר מאושר לגמרי. אמר שנורא נהנה וצחק, והכי הכי – חזר רעב! ומייד ביקש גבינה צהובה, ושאל מתי נראה לי שנסע לצרפת כי “כנראה יש שם אוכל טעים”.
    הגדול יותר נהנה גם כן, ועכשיו אמא המסכנה תאלץ ללכת לבד, בלי הילדים.

  18. עדן 8 יולי 2007 ב - 14:43 קישור ישיר

    “החוב” הוא ממש לא הסרט הישראלי הרע של השנה, אבל הוא גם לא אחד הטובים. הוא נמצא לטעמי איפשהו באמצע.

  19. עופר ליברגל 8 יולי 2007 ב - 15:43 קישור ישיר

    החוב הוא לא הסרט הכי גרוע של השנה, יש בו הרבה דברים טובים, כמה סצנות נפלאות לצד רגעים מפוספסים. לדעתי התוצאה הכללית די טובה, אבל יכולתי לנחש שהסרט יזכה גם לביקורת שליליות. הטענה לגבי זילות ביחס לשואה (אצל קליין הופיע משהו כזה, את שניצר לא קראתי) לא נראית לי רלוונטית – השואה היא ברקע של הסרט והוא לא ממש עוסק בה, גם לא ביחס הישראלי לשואה או יחסי ישראלים גרמנים, אלא במיתוסי גבורה ישראלים (טוב, גם לזה קליין מתייחס) ולדעתי הוא עושה זו בצורה סבירה, אם כי בלי להוסיף זווית חדשה או אמירה מקורית. חוץ מזה, הסצנות שהכי אהבתי הם דווקא אלה של עלילת המשנה הרומנטית.

    ולעוד סרטים מן הפסטיבל, בקצרה, למרות שמגיע להם יותר-
    אתמול ראיתי שולשה סרטים שהיו מעולים בעיניי,את שלושתם ביימו נשים. “עמוק” של סימון ואן דוסלדורפ הוא דרמת התבגרות עם סיפור די סטנדרטי ובימוי מוסוגנן מאוד, המנסה לתת חשיבות לכל פריים. בהתחלה זה נראה לעיתים אמנותי מדי, אבל מהר מאוד זה כובש ומרגש.
    “ארגזים” של ג’יין בירקין (האומנם זה סקופ שהיא הגיעה?) הוא הזיה של סרט משפחתי, עם משחק מעולה של בירקין ושאר הקאסט (הכולל גם את ג’רלדין צ’פלין ומישל פיקולי), ותסריט המוביל לכמה סצנות נוגעות ללב.
    2 ימים בפאריז של ז’ולי דלפי הוא קומדיה רומנטית עם ניחוחות כבדים של וודי אלן. סרט מגנע לכל אורכו.
    כל אלה גרמו לי קצת לשכוח את “7 שנים” הצרפתי שגם ראיתי אתמול, למרות שהוא גם נראה לי סרט די טוב.

    וכצפוי, מקבץ האינמציה הבינלאומי מעולה.

  20. רוברטה צימרמן 8 יולי 2007 ב - 16:13 קישור ישיר

    לרון:
    לפני שאתה שואל אם “החוב” הוא הסרט הישראלי הגרוע של השנה, כדאי שתראה את “הסודות”. אה, וגם את “תנועה מגונה” שזכה לשבחים ופמפום שלא בצדק (סרט איום ונורא, עם שחקנים עמוסי ג’סטות ואדישות תל אביבית שראינו 6,000 פעם, כאילו חלפו רק עשר דקות מאז הפרק האחרון של החמישייה הקאמרית או הבורגנים).
    אה, ומה עם “זרים”? גם הוא מתחרה מכובד בקטגוריה שהעלית כאן.
    וחוץ מזה, יד על הלב- מתי בפעם האחרונה קראת ביקורת אוהדת של אורי קליין על משהו שנעשה בארץ והוא לא אוונגרד/ניסיוני/דוקו/בילעין/מצוקת הסודנים?
    ושניצר? מעולם לא נשברו משקפיים קטנים כל כך למען מטרה גדולה כל כך.

  21. רוברטה צימרמן 8 יולי 2007 ב - 16:19 קישור ישיר

    אגב, בקשר לסינמטק- שמעתי שמתגאים בכך שהשיפוץ הושלם תוך שנה בלבד (מתוך תכנון של שנתיים).
    אין במה להתגאות- המקום שופץ נחמד למראית עין (באמת מזכיר את סניף זיכרון יעקב של דיסקונט), אבל כשנכנסים (וכשיוצאים)- אמא’לה!
    מה בדיוק עושים שם עם קירות הגבס הלא גמורים, כבלי-החשמל המתנופפים ומעקות הברזל הלא צבועים האלה?
    איך פותחים פסטיבל בעל שם עולמי במקום שנמצא במצב כזה? לאורך כל הסרטים שראיתי היו בעיות בסראונד, רמקולים נכבו ונדלקו, הסאונד קפץ מחלש לחזק ולהיפך, והמקרנה הייתה מכוונת כך שחלק מהסרטים הוקרנו פשוט על ראשיהם של אנשים בקהל! לפני ישב מישהו גבוה, כך שאת רוב הכתוביות ברולר ראיתי על הקרחת שלו.
    אולי עדיף שהיו נצמדים לתכנית המקורית ומשפצים שנתיים?

    רוה לרוברטה: אני לא יכול להגן על הסינמטק, אבל בקשר לקירות הגבס אני כאן רק להזכיר: בונים אגף שלם חדש לסינמטק שיכלול אולם הקרנה שלישי וחדרי צפייה בוידיאו, או משהו כזה, כך שכל המקומות שעדיין חשופים אני מניח שעד שנה הבאה כבר יחוברו לאגף החדש.

  22. קורא 8 יולי 2007 ב - 16:32 קישור ישיר

    עוף טופיק: יש לך מושג אם יקרינו איפשהוא את חותכי הוורידים? או שכולנו נאלץ לבכות על מר גורלנו שאין לנו אפשרות להגיע להקרנות בירושלים?

  23. רון 8 יולי 2007 ב - 17:44 קישור ישיר

    עכשיו אני רואה שגם דובדבני לא ממש התלהב מ”החוב”, למרות שהוא היה סלחן יותר. באמת יש שם סצינה שבה גילה אלמגור רודפת אחרי איזה זקן עם סכין קצבים מוניפת באוויר לכל עבר? פארודיה מקומית על סרטי “הצעקה”?

  24. רוברטה צימרמן 8 יולי 2007 ב - 18:19 קישור ישיר

    לרון:
    אתה שם לב שבעצם השאלה האחרונה שלך אתה חושף את העובדה שלא ראית מעולם את הסרט?
    זו לא סכין קצבים והיא לא מונפת באוויר-
    אבל מה אני בכלל טורחת, ברור שאתה איזה חבר טוב-טוב של הפקה מתחרה ואתה תעשה הכל בשבילם. חבר נאמן זה יופי. כל הכבוד.
    אתה בטח מאלה שבהקרנות אקדמיה של מתחרים משתעלים בכוונה בקטעים המותחים או פותחים שקית מרשרשת באמצע הנשיקה הכי רומנטית…

  25. מעניין 8 יולי 2007 ב - 18:47 קישור ישיר

    אורית? רוברטה?

  26. סטיבי 8 יולי 2007 ב - 19:12 קישור ישיר

    מאחר שמזמן לא הזכרנו את ג’ו סטראמר, הנה פוסט חדש בבלוגו של הגאון טום סאטפן (יש שבוע “בלוגרים אורחים” עוד כחודש, אם מישהו מעוניין לפרסם משהו).

    הסרט עצמו משעשע (לחובבי הז’אנר), אבל לא מוצלח כמו שהיה יכול להיות.

  27. דנה רוטשטיין 8 יולי 2007 ב - 20:09 קישור ישיר

    זה ממש יפה איך חברי אקדמיה “מחמיאים” אחד לשני. במקום להבין שהשנה יצאה כמות סרטים טובה ומשובחת ולשבח את זה ולחגוג את זה, אנשים צרים כותבים שטויות מבלי שאפילו ראו על מה הם מדברים (רון אתה שם?) אני צפיתי ב”החוב” בפסטיבל ירושלים ואני חושבת שזהו אחד הסרטים הן מבחינת הדרמה שלו והן העשיה המרשימים ביותר שראיתי. כמו גם “הבופור” שנהניתי ממנו בקולנוע או ב”אסקימוסים בגליל” שהוא סרט פשוט מרגש.

  28. גבי רוזנפלד 8 יולי 2007 ב - 20:17 קישור ישיר

    אמנם לפי ההימורים ביקור התזמורת יהיה הסרט שיזכה בוולג’ין, אבל הסרט המשמעותי של השנה הוא דווקא החוב.
    קראתי את מה שכתבו הבוקר שני המבקרים המהוללים, ברור שהם לא הבינו את הסרט שמעבר להיותו סרט מתח מובהק ומוצלח, הוא גם סרט עמוק שמתעסק בנקודות שכואבות לה”ה. מיותר לציין שגם מאוד אהבתי את העובדה שמי הביא את הציטוטים של המבקרים לשיח שמתקיים כאן, הוא איש ללא דעה אישית שגם מתעצל ללכת לקולנוע

  29. עופר ליברגל 8 יולי 2007 ב - 21:02 קישור ישיר

    לגבי: אכן איזה עצלן רון שלא הלך להקקרנה היחידה עד כה שהייתה פתוחה לקהל, שגם בא חצי אולם שמור למוזמנים של הפקה, עיתונאים ואורחי הפסטיבל. אלא עם אתה יודע שרון הוא חבר אקדמיה או מניח משום מה שכל מי שמגיב כאן הוא חבר אקדמיה.

  30. גבי רוזנפלד 8 יולי 2007 ב - 21:31 קישור ישיר

    לעופר: מה זה משנה בכלל? בן אדם שופט משהו שהוא א. לא ראה ב. לא מבין בו. ג. טועה לחלוטין. אני לא מבין על מה אתה מסנגר? אם מישהו רוצה לבדוק משהו הוא הולך לבדוק אותו ואז מגיב. התגובה של האדון רון מראה שהוא אינו מונע ממניעים אמנותיים אלא תחרותיים, שזה גם בסדר, אבל לפחות בן אדם תעשה שיעורי בית.
    נ.ב.
    הרי זה כבר לא משנה, אם הוא יראה את הסרט או לא, אין שום משמעות למה שהאיש חושב או מרגיש כלפי הסרט.
    וכנראה גם לגבי כל יצירה שהוא פוגש שהיא אינה בבואתו בראי.

  31. עדן 9 יולי 2007 ב - 0:38 קישור ישיר

    ראיתי היום את “רטטוי” ולא ממש הבנתי על מה כל המהומה. סרט חביב, מהנה. זהו.

  32. יורם 9 יולי 2007 ב - 9:19 קישור ישיר

    ראיתי את “רטטוי” בשבת ב”סינמה סיטי” עם הילד (5).
    יצאנו קצת אחרי מחצית הסרט. הילד לא עמד בווליום הגבוהה, בקטעים המקפיצים, במסך הענק ובחושך. אני כבר אשלים את הצפיה בשפת המקור.
    אבל בינתיים אני לא מבין איך הפכו את העכברוש לעכבר בעברית.
    גם בתוכנית על איך דיבבו את הסרט, ששורדה בערוץ 2, התייחסו כולם לרמי (הגיבור) כעכבר. מי נתן למפיצים בארץ רשות לשנות תוכן כל כך מהותי מהסרט?
    כל האומץ של פיקסאר הולך לאיבוד פה.

    טוב שלא עשו מסימבה חתול, מחשש שאריות יפחידו את הילדים העדינים של ארצינו…

  33. דן ברזל 9 יולי 2007 ב - 9:46 קישור ישיר

    ** ספוילר קטן ל”רטטוי” **

    יאיר, בשם חונטת הספוילרים (אגב, תודה על הכבוד. מעולם לא קראו למשהו על שמי) אני חייב לציין את המובן מאליו:
    אם לדעתך לגלות את חוות דעתו של אגו על המסעדה, אשר כל המערכה האחרונה של הסרט הולכת כראש חץ דרמטי לקראתה, היא לא בחזקת ספוילר – הרי שאתה מקרה אבוד.

    למעלה ענית ליניב ש”אם אי אפשר לכתוב על מה הסרט – מבחינת המשמעות, לא העלילה – אז מה הטעם לכתוב על סרטים, או לקרוא עליהם?”. גם אם נתעלם מהדמגוגיה (כי הרי ברור לך שאין שום בעיה לכתוב על סרטים – רק צריך לפעמים להשתמש במילה קטנה של 6 אותיות לפני כן. זה כל המאמץ העילאי שזה דורש ממך), הרי שזה פשוט לא נכון במקרה הזה. החלק שציטטת אומנם עוסק בתחילתו במשמעות של הסרט ולא בעלילתו, אלא שבהמשך אתה קצת גלשת:

    לו רק היית עוצר את הציטוט לפני המילים “Last night”, זה דווקא היה בסדר גמור. עד לשם זה אכן אלמנט עלילתי-רעיוני מובהק, ולא ספוילר עלילתי. אבל משום מה בחרת לצטט לא רק את ההרהור על תפקיד המבקר שכל כך תפס אותך, אלא גם את הספוילר המובהק שמגיע מיד אחריו אשר אינו חלק מההרהור הזה. וזה כבר מביא אותי להרהורים אחרים לגמרי על תפקיד המבקר, ועל איך הוא מועל בתפקיד הזה לפעמים.

    מה שדיי מדהים אותי כרגע הוא שאתה הפכת לאחד המבקרים הכי מספיילרים בארץ, ואיכשהו אתה עדיין זוכה לאהדה (גם ממני, אני מוכרח להודות). לטעמי, אתה קצת מנצל לרעה את האהדה הזו. אבל שיהיה לך לבריאות.

    (אגב, אם יש לך יועצי הגהה, למה שלא יהיו יועצי ספוילרים? אין ספק שזה תחום שאתה מאוד מתקשה בו)

  34. עדן 9 יולי 2007 ב - 10:10 קישור ישיר

    עוד משהו על “רטטוי” (זהירות ספויילרים!):

    הסרט ממשיך לטעמי את הקו הפאשיסטי של בראד בירד שהחל עוד ב”משפחת סופר על”, שם הוא היה בוטה במיוחד. הסרט ההוא אמר שלא כל האנשים שווים אלא יש שווים יותר וכל האנשים הקטנים והלא חשובים צריכים לסור מדרכם ולהפסיק להפריע להם.
    הסרט הזה (רטטוי) מתגאה במסר של “לא כל אחד יכול להיות אמן גדול אבל אמן גדול יכול לבוא מכל מקום”. תרשו לי להתייחס לחצי הראשון “לא כל אחד יכול להיות אמן גדול” – הרי זהו שוב המסר הסופר-עלי של “לא כל האנשים שווים ויש שווים יותר” אלא שכאן הוא מרוכך יותר. כאן לא מדובר על תכונות גופניות כמו ב”משפחת סופר על” שכבר היה די קרוב לתיאוריות גזע למיניהן אלא מדובר על כישרון, אבל עדיין המסר הוא שחסרי הכישרון שווים פחות מבעלי הכישרון ועליהם לסור מדרכם ולא להפריע להם. בקיצור, מסר מעצבן למדי.

    רוה לעדן (ספוילר לכל השאר): נדמה לי שהיה פרט בעלילה שפספסת: זה סיפורו של עכברוש שהופך לשף. עכברוש שבמקום שיגרשו אותו מהמטבח מסיבות תברואתיות, הוא נהיה גדול טבחי פריז. הוא נשפט לא על פי מוצאו, גזעו או אפילו הזן שלו, אלא על פי יכולתו. מריטוקרטיה. אם כבר, הסרט הזה מתאר אוטופיה, ועל כן ניתן להאשימו בנאיביות. אבל פשיזם? מישהו כאן צריך לבדוק שוב את המילה “פשיסטי” במילון.

  35. אורית כהן-נבון 9 יולי 2007 ב - 10:15 קישור ישיר

    לעדן:
    אבל האם זה לא מה שכל תעשיית הקולנוע והבידור מנסה לשדר לנו?
    “הנה, אנחנו מוכשרים, גדולים, יפים ומנותחים. אתם המכוערים, העניים, חסרי הקשרים- סורו מדרכנו. ואם אתם רוצים להתחכך בנו, תפתחו ערוץ E או משהו…”

    מספיק שתראה פה את הוויכוחים בין האנשים ותבין שזה אמנם מסר מחורבן, אבל אוניברסלי.

  36. רותם 9 יולי 2007 ב - 11:08 קישור ישיר

    אכן כמו שאורית כתבה, זה לא שבירד מציג את משאלת ליבו הקסומה ואיך הוא היה רוצה לראות את העולם – לצערנו ככה העולם נראה.
    אם בסרטי דיסני של פעם המטרה הייתה להראות שיווין ואחווה וכו’, בסרטים של בירד לפחות, הוא בא להראות ששיווין זה יפה בתיאוריה, במציאות חיים עם מה שיש.
    העניין הוא גם שלגבי רטטוי, הפאשיזם שלו הוא הרבה יותר עניין של פרשנות, ולא מהסיבה הפשוטה שמי אמר שלהיות אמן גדול זה ערך חיובי שראוי לשאוף לו?
    וזהירות ספוילר בהמשךץ
    (אולי אפשר להוסיף פיצ’ר בבלוג של טקסט מוסתר? וכך אף אחד לא יוכל להינזק מאימת הספוילר):

    הסוף של הסרט מציג את השונים מצליחים, אבל רחוק, בצד, יחד עם זה שביקר אותם ולעומת זאת אלא שהצליחו נמצאים אל מול הקהל אבל הם הפחדנים,הסגורים חסרי הכישרון עם התאווה לכוח ושליטה.
    האחרים נראים מאושרים במציאות הזו- וזה יופי של מסר והוא ממש לא פשיסטי, ההיפך אולי, הוא די אומר: נכון, אתם הגדולים באור הזרקורים, ואנחנו המגעילים בצד. אבל מי נראה שיותר נהנה וטוב לא?
    זה לא אידאלי פנטסטי כמו דיסני של פעם, אבל זו די המציאות לא?

  37. אורון (...Is Back) 9 יולי 2007 ב - 11:46 קישור ישיר

    גם אני צפיתי ברטטוי במהלך סוף-השבוע, גם אני התמוגגתי, וגם אני הרחתי מועמדות לאוסקר. אבל על תסריט? דווקא החלק הפחות מופתי בעיניי בסרט המופתי לחלוטין הזה, היה הסיפור. מדובר בסיפור טוב, אבל לא יוצא מן הכלל. הטיפול של בירד הצליח למצותו באופן מעורר התפעלות, ועל זה מגיע לו הקרדיט. את בראד בירד מוזר לי להשוות לבילי ווילדר, אבל יצא שבעצמי העמדתי אותו מול וולט דיסני… דעתי המורחבת בנושא, נמצאת בלינק העליון (לא אעז לקרוא לה ביקורת אחרי שכל-כך חיבבתי את המונולוג של אגו על מבקרים).

    אה, ואיפה הייתי בימים האחרונים? אם זה מעניין מישהו, אז העברתי את הדירה שלי…לשום מקום. כרגע אני אבוד בחלל, וסטיב מילר ולהקתו ישירו את ההמשך.
    (רץ לקרוא את כל מה שפספסתי).

  38. אורון 9 יולי 2007 ב - 11:50 קישור ישיר

    והתנצלותי הכנה ליניב אידלשטיין- פסטיבל ירושלים חמק ממני בגלל עניינים רבים, והכרטיס שלי להקרנה של “רטטוי” בערב הפתיחה הלך לידידה טובה, שגם לה ביטלו ברגע האחרון את אופציית הכניסה הנוספת. סורי…

  39. ברווז גומי 9 יולי 2007 ב - 15:53 קישור ישיר

    דן, מה זאת אומרת אף פעם לא קראו למשהו על שמך? מהפכה שלמה נקראה על שמך:
    http://www.fisheye.co.il/story_1000

    איפה נרשמים לחונטה הזאת שלך? אהיה חייל נאמן ומסור.
    ובאותו נושא – רותם, אין צורך בטקסט מוסתר. כל מה שצריך זה התרעה ברורה, כמו שעשית, והעין יכולה לדלג הלאה או לקרוא ולדון בחופשיות.

  40. אלעד 18 יולי 2007 ב - 4:44 קישור ישיר

    בקשר למחאה שצצה פה מכמה כיוונים על מגמות “פאשיסטיות” בסרטים של בראד בירד בכלל וב-“רטטוי” בפרט (סרט מבריק ומקסים, בלי ספק), הייתי רוצה להגיב. יש משהו מקומם קמעה בהצטדקות הפסודו-ליברלית לפיה “כל האנשים שווים”. לכל האנשים מגיעים אותן זכויות ואותן הזדמנויות, אבל בני אדם הם מטבעם לא שווים – הם נבדלים זה מזה באופן קיצוני ביכולותיהם, ולמרבה הצער כחברה אנחנו שופטים כשרונות ואיכויות מסוימים (למשל גאונות מתמטית או מוזיקלית מצד אחד, ויופי חיצוני מרשים מצד שני) כמשמעותיים יותר מאחרים. בפרספקטיבה הזאת, אין ספק שאנשים מסוימים בורכו יותר מאחרים. והרי צריך להיות צבוע במיוחד או אוויל במיוחד כדי להאמין שבאמת כל אדם יכול להיות אמן גדול, למשל. המסר שקיים בסרטיו של בראד בירד איננו “פאשיסטי” בכלל אלא ההיפך הגמור מכך – זהו מסר שנוגע להסרת המכשולים התרבותיים והסביבתיים שעומדים בין אדם (או עכברוש) לבין הגשמת מלוא הפוטנציאל של כישוריו. וזאת כמובן ללא קשר למוצאו ולמעמדו החברתי ו/או הכלכלי. זהו מסר מובהק של שיוויון – שיוויון הזדמנויות, והגנה על המוכשר מפני הדיכוי של הבינוניות, הפחדנות והדעה הקדומה. האם זהו באמת מסר מעצבן?

  41. יובל 18 יולי 2007 ב - 7:27 קישור ישיר

    אלעד,
    בקשר ל”משפחת סופר-על” בלבד, ולא “רטטוי” (שעוד לא ראיתי) – המסר הפשיסטי הוא שהכישרון נקבע על גנים, השתייכות גזעית. צריך לתת לגזעים החזקים את הכוח לשלוט, והגזעים החלשים צריכים ללמוד לא להפריע להם ולקבל את חולשתם. מי שהוא INCREDIBLE צריך לקבל את מלוא ההזדמנויות לנצל את כוחו ומי שהוא רק גאון ומוכשר אבל לא מהגזע הנכון (באדי פיין – ג’ייסון לי) צריך לא להפריע לINCREDIBLES.

  42. אלעד 18 יולי 2007 ב - 18:25 קישור ישיר

    יובל,
    בעוד שאני מסכים שהטענה שגנים הם חזות כל היא בעייתית, אני חושב שהמסר ב-Incredibles הוא יותר מורכב מזה. ראשית כל, קיימת בו גם ביקורת – ההתנהגות של Mr. Incredible כלפי באדי הצעיר, גם אם קיימת לה הצדקה, בסופו של דבר מוצגת בתור הקטליזטור שגורם לו להפוך מכוח חיובי בפוטנציה לנבל. שנית, אין ספק שקיים איזשהו מטען של תכונות שהן מולדות, שאולי ניתן לפצות עליהן בשלל כשרונות אחרים, וע”י אמביציה ונחישות, אבל עדיין זה יהיה בגדר פיצוי. אדם צעיר שיש לו שמיעה מוזיקלית לוקה בחסר עדיין יוכל לגדול ולהפוך למוזיקאי מעולה עם הרבה עבודה ומאמץ, אבל השמיעה שלו, גם אם תשתפר, ממש לא בטוח שאי פעם תדביק את זו של מי שנולד עם שמיעה טבעית מעולה. קח אדם צעיר באופן אקראי ותכשיר אותו כל חייו להיות כדורסלן/אצן/מדען אטום, ממש לא בטוח שההשקעה של השנים היא מה שיספיק כדי להפוך אותו למצטיין באמת בתחומו. אין פה עניין של “גזע”, אין פה גם היררכיה חברתית (בשום מקום לא מדובר על “שלטון הגזע החזק”, זו לא הנקודה בסרט), אלא פשוט הכרה בדרכים שבהם אנשים מסוימים מתבלטים על פני אנשים אחרים, באופן מולד. ובולטת מעל לכל הטענה שהתכחשות לעובדה זו תעשה עוול נוראי לא רק לאותם אנשים שאיתרע מזלם ונולדו מוכשרים יותר, אלא גם לחברה כולה. סינדרום (באדי) הוא מבריק וגאון ומוכשר, אני לא חושב שהסרט מנסה לגמד את זה. אבל בסופו של יום כשהמכשירים שלו מפסיקים לעבוד הוא סתם עוד אדם. האם הוא מתחזה? wannabe? יכול להיות. אין ספק שמבחינת בראד בירד יש אנשים שיש להם את זה ויש אנשים שפשוט אין להם את הדבר הזה שהופך אנשים ל-super. אבל להגיד שהטענה הזאת היא פאשיסטית או שקרית מיסודה נראה לי פשטני קצת ומתחסד.

  43. ג'ק 14 אוגוסט 2007 ב - 22:04 קישור ישיר

    סטיב בושמי גם ביים כמה מהפרקים הטובים ביותר באוז. למעשה הוא ביים את הפרק המרגש ביותר בו ביצר ושילנג’ר מחליטים לעשות שלום, וקלר מקריב את עצמו בשביל זה.


השאירו תגובה ל - אורית כהן-נבון