06 מרץ 2011 | 10:05 ~ 15 תגובות | תגובות פייסבוק

פרנקו, מיי דיר



את הקטע הבא כתבתי לפני כעשרה ימים: “127 שעות” ו”יללה” הסתובבו בסינמטקים, “הצרעה הירוקה” שיחק מתחת לבית שלי ופתאום ג’יימס פרנקו צץ בטוויטר שלי והתחיל לשגר קטעי וידיאו משונים מהחזרות שלו לאוסקר. ופתאום קלטתי שאני ממש מחבב את האיש הזה ושוא נורא מוכשר בעיניי. אלא שבין לבין, היו האוסקרים ופתאום קצת ירד לי ממנו. בעיקר כי השטיק העיקרי שלו שם היה “מה-זה לא מתאים לי להיות כאן”. ובכל זאת, עכשיו “127 שעות” יוצא בדי.וי.די באמריקה, מה שאומר שהוא יהיה זמין בישראל למרות שמפיצינו החמודים לא רצו שתראו את הסרט. אז הנה, מעין ביקורת על “127 שעות”. אבל בעצם מבט מצועף בג’יימס פרנקו.

 

פורסם ב”פנאי פלוס”, 2.3.2011

 

למעשה, גיליתי את ג’יימס פרנקו רק עכשיו. אמנם, ידעתי מי הוא וראיתי אותו בכמה וכמה סרטים וסדרות טלוויזיה בעשור האחרון, אבל תמיד חשבתי שהוא מאותם שחקנים שעיקר הסחורה שלהם זה יופי תווי פניהם. מין אשטון קוצ’ר כזה. ורק ממש בשבועות האחרונים אני שם לב שבכל פעם שאני רואה את פרנקו אני מתפעל ממנו. אלא מה: ישראל היא מדינה גרועה לחיות בה אם אתם מעריצי ג’יימס פרנקו. סרטיו פשוט לא מגיעים הנה. הוא היה מצחיק ב”פיינאפל אקספרס”, אבל הסרט נגנז. הוא נוגע ללב מאוד ב”יללה”, אבל הסרט שנדחה שוב ושוב, נעלם מעל מפת ההפצה בישראל. והוא מרשים עד עילפון ב”127 שעות”, עוד סרט שנגנז. ובכל זאת, ניסים: מאיפשהו פתאום נשלף סרט שלו בן שלוש שנים בשם “קאמיל” שפרנקו משחק בו והוא יצא למסכי הקולנוע. אבל אותו לא ראיתי, אז לא נעסוק בו. אבל “יללה” ואת “127 שעות” מוצגים בשבועות האחרונים פה ושם בארץ בהקרנות סינמטקיות, ופרנקו הנחה השבוע את האוסקרים, וצץ פתאום גם בטוויטר ובפייסבוק. ובתוך כל המבול האינסופי של הנוכחות שלו בכל מקום (חפשו אותו גם בסצינה אחת, ללא קרדיט, ב”הצרעה הירוקה”), פתאום מתברר שהוא לא רק שחקן מצוין, אלא אדם מבריק למדי, שמה שהכי מעניין אותו בחיים זה שירה.

 

“127 שעות” זה פחות או יותר מופע יחיד שלו. זהו סיפורו האמיתי של ארון רולסטון, מטפס הרים וזוחל נקיקים, שחי את חייו בפול ספיד. עד שצעד שגוי אחד גרם לו להילכד כשידו תקועה בין סלע ובין דופן המצוק. ובמשך 127 שעות, ולראשונה בחייו, עליו לעצור. להיות סטטי לחלוטין. להילחם על חייו, לעשות חשבון נפש, ולבסוף (מצד אחד, ספוילר אז זהירות. מצד שני, זה סיפור כה ידוע, וכך הסרט מתואר מראשיתו שאתם כבר אמורים לדעת את זה) עליו לכרות לעצמו את הזרוע כדי להיחלץ ולהציל את חייו. את הסרט ביים דני בויל, סרטו הראשון מאז האוסקרים ל”נער החידות ממומבאי”. והאמת, האיש הזה עושה קולנוע היפר-אקטיבי והיפר-קינטי משוכלל מאוד. לכך מקום שהוא יכול לדחוף מצלמה, הוא דוחף. אם זה לקשית השתיה ממנה לוגם רולסטון את טיפות המים האחרונות שנותרו לו, ובין אם לזה לתוך הווריד שלתוכו הוא נועץ מברג קהה בניסיון לכרות לעצמו את היד. הסרט מלא כל כך הרבה קאטים וזוויות צילום שלעיתים נדמה שבויל סובל מ-ADHD ובוגד ברעיון הכי בסיסי של הסרט: הסטטיות. ואכן, הרגעים הכי מרשימים בסרט הן אלה שבהם הכל עוצר ופרנקו מישיר מבט למצלמה (הגיבור מצלם קטעי וידוי, מכתבי פרידה, למשפחתו במצלמת הווידיאו שלו) ונותן מונולוגים בקלוז-אפ. שם רואים מה העוצמה שיש לפרנקו להחזיק סצינה שלמה רק עם פנים, ולהצליח לרגש עד דמעות.

 

אבל מצד שני, האפקטיביות של התזזיתיות של בויל עצומה. את הסרטים של בויל לא רק רואים, אפשר ממש למשש, הם כמו נשפכים על פנינו. ומכיוון שבתחילת הסרט, בויל מתאר את רולסטון כאדם חושני מאוד, שעסוק כל הזמן במישוש ומגע, הוא מצליח ליצור סרט שלרגעים נראה כאילו אפשר לחוש אותו בידינו. האפקטיביות הזו כה עצומה שלמשך רגעים ארוכים בסרט הוא גם לחלוטין בלתי צפי. אם יש סרט שאותו צריך לראות מבעד לידיים המכסות את העיניים מרוב בעתה, ובזכות העובדה שבויל הזה מצליח להעביר את כל היסורים של רולסטון הישר לתוך גזע המוח של צופיו. האמת, בתחילה תהיתי מה הטעם. ויותר מזה: מה למעשה ההבדל בין “127 שעות” ובין “המסור”? האחד הוא דרמה איכותית המועמדת לאוסקרים, השני הוא סרט אימה שזכה לתגובות נזעמות מצד מבקרי אמריקה ונחשב כמוצר נחות שתויג כ”פורנו עינויים”. אבל גם כאן וגם כאן, על אדם לכרות לעצמו איבר כדי להימלט ממלכודת מוות (אני לא הייתי מאלה ש”המסור” היה פשע אמנותי נגד האנושות, אגב). הרגשתי שיש כאן מוסר כפול ביחס לסרטים על פי בית הגידול שלהם. אלא שלבסוף הבנתי מה ההבדל. חמש הדקות האחרונות של “127 שעות” מצליחות ליצור כזאת התעלות נפש, כזה קתרזיס, שמצליח להצדיק ולכפר על כל הסבל שבא לפניו, ולמעשה מוחק אותו לגמרי. אבל זה לא חוכמה: כל חמש הדקות האלה מצולמות וערוכות לצלילי קטע מוזיקלי של סיגור רוס. כבר כתבתי בעבר שסיגור רוס, הלהקה האיסלנדית, זה נשק קולנועי בלתי קונבנציונלי. כל סצינה ששמים אותם עליה תהיה מופתית. כך שלא מעט מהאוסקרים ש”127 שעות” היה מועמד להם הגיעו, למעשה, לא לסרט כולו אלא לאותן חמש דקות סופיות ונהדרות. ולא לדני בויל, אלא לסיגור רוס.


נושאים: ביקורת, בשוטף

15 תגובות ל - “פרנקו, מיי דיר”

  1. שי 6 מרץ 2011 ב - 11:17 קישור ישיר

    לפרנקו יש פנים יפים, והוא בהחלט משתמש בהם. אז חושבים שהאספירציות האמנותיות והאקדמיות שלו שמחוץ לזירת הקולנוע, הן משחק משני, רדוד, כמו כל סטודנט לספרות בכל אוניברסיטה. הוא הוציא ספר סיפורים קצרים (שלא קראתי), ולפי הידיעה בלבד אתה עשוי לחשוב – הרבה סטודנטים יכולים להוציא ספר, אם הם רק היו כוכבי קולנוע באותו הזמן. ואתה קורא מאמר שלו ואומר, נו, לא מעמיק במיוחד, גם לא אומר הרבה, מין סיכום ערוך של קורס סמסטריאלי באוניברסיטה.
    אבל מה שברור מעל הכל הוא שפרנקו לא ממש מסתפק בקולנוע ובמשחק. יש משהו שבוער בתוכו, מעבר להוליווד ולהפקות הגדולות. וזה יפה, ועדין, ושונה. גם אם הוא לא בדרך להיות תיאורטיקן-על של אמנות, ספרות או שירה, הוא בהחלט עשוי להיות יוצר קולנוע מיוחד מאוד – בגלל הבעירה הזו. רק שכרגע אני לא בטוח בכך, וכרגע זה נראה קצת כמו שאיפות ללא כיסוי. אופטימיות זהירה ואמונה יכולים לגרום לי להמשיך לקוות בקשר אליו. ובינתיים, תמיד יש לו את הפרצוף שלו שימשוך אותי לקולנוע.

  2. סטיבי 6 מרץ 2011 ב - 11:46 קישור ישיר

    הוא גם מככב ב”Your Highness”, שכאמור הקרינו (ללא תרגום) לגולשי עכבר העיר ביום שישי בסינמה סיטי.

  3. מיכאל 23 6 מרץ 2011 ב - 11:47 קישור ישיר

    תהיה כאן בקרוב ביקורת על ביותיפול?
    סרט המפריז באמצעי ריאליזם ונוטה להיות מדכא, מישהי בקהל ממש התיפחה. ג’יזס. איניאריטו צריך להרפות קצת מכל הסבל.
    בארדם שחקן ענק.

    ===============

    רוה למיכאל: ביום ראשון שעבר תכננתי ללכת לראות את “ביותיפול” בהצגה יומית. ממש דקות לפני שיצאתי פרסם דורון צברי בטוויטר שלו כמה הסרט הזה היה איום בעיניו. באותו רגע ביטלתי את תוכניותיי לצפות בסרט ונשארתי בבית.

  4. מיכאל 23 6 מרץ 2011 ב - 11:51 קישור ישיר

    יאיר, אין צורך להתייחס למבקרים בכל הנוגע לסרטי אימה. אתה אולי הבודד שמעריך את הז’אנר. המסור 1 סרט מצוין ושיקפצו כולם.

  5. איתן 6 מרץ 2011 ב - 13:29 קישור ישיר

    היי יאיר,
    מי זה דוד אלכסנדר?
    לפי הרזומה שלו הוא איש שמעורה בחיי התרבות בישראל מהצד הניהולי שלהם, אבל אני מעולם לא שמעתי את שמו. אני מקווה שהוא יצליח, כי מהיום הוא היו”ר החדש של מועצת הקולנוע.
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4038223,00.html

  6. יוסי 6 מרץ 2011 ב - 13:44 קישור ישיר

    i beg to differ
    כמו נער החידות סאנשיין וכו’
    גם 127 זה בסופו של דבר דני בויל ולא שום דבר אחר.

  7. אסף 6 מרץ 2011 ב - 14:08 קישור ישיר

    וחשוב- הבנאדם מצחיק לאללה. תראו באר ל funny or die את הסרטונים בהם הוא מלמד את אח שלו משחק

  8. מיכאל 23 6 מרץ 2011 ב - 17:20 קישור ישיר

    יאיר, ‘ביותיפול’ אכן קשה לצפייה אבל הוא ממש לא גרוע. אני מאוד רוצה לדעת מה תחשוב עליו.

  9. מאנקי 6 מרץ 2011 ב - 18:01 קישור ישיר

    ב-Creative screenwriting יש ראיון עם בויל ושותפו לכתיבה, והוא נתן אבחנה מאוד יפה לסרט הזה. הוא אמר שהם כל הזמן הזכירו לעצמם שמדובר ב”סרט פעולה של אדם שאינו יכול לזוז”. מהבחינה הזאת, אני חושב שיצא להם לא רע…

  10. חושב בקול רם 6 מרץ 2011 ב - 20:43 קישור ישיר

    מאז האוסקר הוא אחד האנשים השנואים עליי בעולם…זה היה ביזיון בכל קנה מידה.

  11. אורי 6 מרץ 2011 ב - 22:01 קישור ישיר

    לדני בויל התפלק סרט טוב. ואיכשהו, בגלל שזה סיפור אמיתי, אני סולח לו על העובדה שגם פה אחת הדמויות משתגעת לקראת סוף הסרט.

  12. ניר 8 מרץ 2011 ב - 3:58 קישור ישיר

    בעיה עקרונית עם הסרט הזה הוא ש “127 שעות” זה לא שם שמביא את הקהל. דרוש שם עברי שיפנה להמונים, משהו כמו “חתיך חתוך”, או “תקועים במדבר”.

    אגב פרנקו זה צובר תארים אקדמיים בארה”ב בצורה שגורמת לנטלי פורטמן להראות כמו בלושי ב”בית החיות”. הוא עובד על דוקטורט עכשיו, בייל נדמה לי, אחרי שהספיק ללקט תואר ראשון או שני כמעט מכל אוניברסיטה נחשבת בחוף המזרחי. מדובר בקצב לא אנושי, גם לסטודנט שלא עובד בסרטים.

  13. נראה לי שהבעיה העיקרית ב- “127 שעות” (אגב, זה שם נפלא בעיני לסרט) היא שהוא מאד מאד =מאד= צפוי מראש- כולנו יודעים מה יקרה בסוף ופשוט מחכים בציפייה דרוכה לראות מתי זה יקרה (אז יאיר- לא עשית ספוילר היסטרי פה). אני הרגשתי שמהרגע שארון נתקע ועד לרגע השחרור, כל הסרט סתם נמתח כמו מסטיק ישן בחתירה לסוף המר. מה גם שענייני שבירת היד וחיתוכה היו גועליים למדי.

    פרנקו מציל את הסרט, ובכך אין ספק. הכריזמה שלו עושה את ההבדל בין סרט ממש ממש מעייף לסרט קצת מעייף.

  14. איציק 11 אפריל 2011 ב - 15:18 קישור ישיר

    ‘ביותיפול
    אחלה סרט. קולנועי בטירוף ומאד לא אמריקאי.ויוה..חוץ כמובן מהחצי שעה האחרונה שמיותרת.

  15. יוני 6 יוני 2011 ב - 18:21 קישור ישיר

    דווקא עבורי הדקות האחרונות של הסרט, הם שהפכו אותו מסרט מעולה לעוד סתם סרט…באופן כללע, אין לי בעייה עם “נצחונות” ו”עליות” אבל פה זה מאוד צרם לי. זה היה מאולץ וממש ניתק אותי מאותו הלך רוח שאחז בי לכל אורך הסרט..
    מה שכן עד לסוף, הסרט החזיק אותי צמוד צמוד, וזה ייאמר לזכותו לנוכח חוסר הסבלנות שגואה בי ככל שאני מתבגר..


השאירו תגובה ל - אסף