יתכן ויש סרטים שפשוט אסור לי לכתוב עליהם, סרטים שלוחצים לי על כפתורי הציניות שלי. סרטים שאני כל כך לא מחובר אליהם שאני לא מצליח להבין איך מישהו בעולם כן. הסרט "ארוחות אמצע אוגוסט", שעלה בסוף השבוע (במבצע! קנו כרטיס לסרט קבלו הנחה במסעדה סמוכה!), הוא בדיוק כזה. הסרט כבר בן שלוש כמעט, יליד 2008, אבל כנראה שמספיק אנשים חיבבו אותו בעולם כי ממש לפני כמה שבועות נברא לו סרט המשך. כך שאם טעמכם הפוך משלי, יש סיכוי שעוד תזכו לתוספות מהסרט הזה. הנה הביקורת הקצרה שלי עליו:

פורסם ב"פנאי פלוס", 2.3.2011

ברצוני לפתוח בהתנצלות: לפני כמה שבועות כתבתי טקסט על הסרט הצרפתי "אחר הצהריים בכפר עם מרגריט" ממנו אפשר היה איכשהו להסיק שאני חושב שלאנשים מבוגרים – פנסיונרים, קראתי להם – יש טעם קולנועי קלוקל. ובכן, אני חוזר בי. גם לצעירים יש טעם קולנועי קלוקל. זה לא קשור לגיל.

מצד שני, מי שחיבב משום מה את "אחר הצהריים בכפר עם מרגריט" עשוי לחבב את הסרט האיטלקי "ארוחות אמצע אוגוסט". לי שני הסרטים עשו מידה שווה של צמרמורת. "ארוחות אמצע אוגוסט" הוא אחד הסרטים שהכי סבלתי מהצפייה בהם באחרונה. הייתי ממהר להכריע שרק פנסיונרים, כאלה שפשוט מתמוגגים מסרטים שיש בהם נופים ו/או אוכל, ימצאו עניין בסרט הזה, לרוב בצמוד להרצאה של יום שישי בבוקר על האבולוציה הקולינרית של המטבח האיטלקי, או משהו אנין מהסגנון. אבל אני כעת נזהר בלשוני. לא רק פנסיונרים. אבל בעיקר, הם, לא?

ב"ארוחות אמצע אוגוסט" יש את שני המרכיבים שאני הכי פחות מחבב בקולנוע: קשישים ואוכל. הסרט מספר על גבר בגיל העמידה (בגילומו של ג'יאני די גרגוריו, שגם כתב וביים את הסרט, ולפני כן היה אחד מחמשת התסריטאים של "גומורה") שמטפל ברומא באמו הקשישה, ושקיץ אחד הבית שלו מתמלא בכל קשישות השכונה שילדיהם נוטשים אותם אצל ג'יאני ואמו, כדי שהם יוכלו לנסוע לנופש. וחבורת הקשישות הזאת פשוט מקשקשת בלי סוף, בשעה שג'יאני מבשל להן. נשמע מפתה?

תשאלו, ובצדק, "אם אתה כה לא מחבב סרטים עם קשישים ועם אוכל, למה בכלל טרחת לצפות בסרט שנראה שמלכתחילה טעמך האישי מנע ממך לחבב אותו". נקודה טובה. ואולי בדיעבד זה גם מה שהייתי אמור לעשות. אלא ש: א. אני לא רוצה להיות משוחד נגד שום סרט. קשישים ואוכל? גם ב"ג'ולי וג'וליה" היו קשישים ואוכל והסרט הזה היה מענג בעיניי. למשל. ב"אני אהבה" היה המון אוכל, אבל האוכל שם היה סמל לתאווה, לחיות, לחושניות, והשימוש בו היה פנטסטי. כך שאני משתדל לא לפסול על סמך סרטים קודמים כי לעיתים יש הפתעות. ב. את הסרט הזה הפיק מתיאו גארונה, הבמאי של "גומורה". גארונה הוא יוצר מסקרן, שרציתי לדעת על מה השאיר את חותמו. לא עזר. אבל אל תקשיבו לי. אם אתם פנסיונרים חובבי איטליה, מהסרט הזה בטח תלקקו את האצבעות. בעוד כמה חודשים אתנצל על המשפט האחרון הזה.

ציוץ