הבנתם? זה מחווה סמויה ל"What's Up Doc". גם כי נטלי פורטמן מגלמת רופאה, וגם כי זה שמה של קומדיית סקרובול נהדרת מלפני 40 שנה עם ברברה סטרייסנד וריאן אוניל

פורסם ב"פנאי פלוס", 2.3.2011

למראה "קשר לא מחייב" הייתי צריך לבחון את עצמי טוב טוב: האם אני באמת מחבב את סרטיו של איוון רייטמן? אני טיפוס של נאמנויות ארוכות. כשיש במאי שאני מחבב, אעשה הכל כדי להצדיק אותו ולהגן עליו. גם אם יש לו נפילות אני רואה בכך את זכותו. לעיתים, אני טוען, כשרונו האמיתי של במאי נחשף דווקא בנפילות שלו. החיים הם עליות וירידות. ירידה היא ההכנה לעליה הבא. רייטמן, עבורי, הוא מבכירי הקומדיות של שנות ה-80 והתשעים. האיש שהפיק את "בית החיות", אחת הקומדיות האמריקאיות הגדולות בכל הזמנים, הפך במאי וטיפח את ביל מוריי תחילה ב"Meatballs" ואז ב"שים פס על הפס". כל מה שטוד פיליפס, ההוא מ"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", עושה היום, רייטמן עשה כבר לפני שלושים שנה. בעשר השנים הבאות רייטמן זינק משיא לשיא: "מכסחי השדים" המציא למעשה ז'אנר חדש של קומדיות אקשן/אימה, שגם הוא הפך מאז נפוץ למדי. והוא גם נותר (יחד עם סרט ההמשך, אגב) מהקומדיות המבריקות של שנות השמונים. ואז השלישיה שלו עם ארנולד שוורצנגר, כשרייטמן הבין שבתוך גופו של כוכב הפעולה השרירי מסתתר קומיקאי. והוא קלע בול: "תאומים", "שוטר בגן הילדים" ו"ג'וניור", היו סרטים מבדרים מאוד בעיניי. ואז, השיא שלו: "דייב", סרטו הנהדר ומלא הנשמה וההומור על כפילו של הנשיא שמכניס מצפון ולב לבית הלבן (בשלהי שלטונו רק הלב של בוש האב). כדרך אגב, את כל הסרטים האחרונים האלה רייטמן ביים כשצמוד אליו הצלם הישראלי המצוין, אדם גרינברג. הרצף הזה היה מספיק כדי שגם כשרייטמן פישל, אוכל להגיד "נו, טוב, הוא הרוויח את הזכות לפשל ביושר". והעניין הוא שגם כשהוא עשה סרטים בינוניים – ע"ע "ששה ימים ושבעה לילות" עם הריסון פורד ואן הייש – עדיין היה שם משהו קולנועי סוחף, לרגעים גרנדיוזי, שהראה שרייטמן עדיין חושב בקנווס גדול, גם אם חושי הקומדיה שלו החלידו.

אבל כעת הוא חוזר אחרי הפסקה בת חמש שנים מאז שביים את "הסופר אקסית שלי", שאותו ביים אחרי הפסקה בת חמש שנים אחרי שביים את "אבולוציה" ולפניה הוא ביים את "איפה הילד?" (עם רובין וויליאמס ובילי קריסטל). במילים אחרות, כבר עשרים שנה שרייטמן מביים ג'אנק מוחלט ואני עושה כל מה שאני יכול לפרגן לו, כי נורא אהבתי את "דייב" ואת "מכסחי השדים". ובכן, עד כאן. עד כאן, כי ב"קשר לא מחייב" כבר לא מצאתי שום דבר קלוש שאני יכול להגן עליו. אם בסרטים קודמים יכולתי להגיד משהו כמו, "טוב, זה לא מצחיק, אבל לפחות לרייטמן יש אחלה גרוב ולסרטים שלו יש נפח מרשים שגורם גם לסרט זניח להיראות מרשים", כאן סל הקולנוע נותר ריק. אין לי שום מילה טובה להגיד על הסרט. כל מה שאני יכול להגיד על רייטמן זה שהוא הפך בשנים האחרונות למפיק מעניין למדי, וכעת הוא בעיקר אביו של ג'ייסון רייטמן ("ג'ונו", "תלוי באוויר") במאי ותסריטאי מוצלח יותר (ורק מדכא לחשוב האם גם הוא בעוד 30 שנה ייצא ככה מאיפוס).

ויותר מזה: אני מתחנן שנטלי פורטמן לא תעשה יותר קומדיות בחיים שלה. פורטמן היא שחקנית מעולה, והיא נוגעת לליבי באופן עמוק מאוד, אבל היא אחד האנשים הכי אינטנסיביים שראיתי על מסך הקולנוע, וכך גם כשהיא מנסה לגלם דמות קלילה היא משדרת כל כך הרבה מתח וחרדה שהסרט הזה הפך עבורי לפצצת נוירוזות.

ב"קשר לא מחייב" פורטמן ואשטון קוטשר מגלמים ידידים שמחליטים למסד קשר תועלתני המבוסס על חיבה וסקס, אבל בלי אהבה ומחויבות. החברים של כל אחד מהם בטוחים שהם שדדו את הבנק, פיצחו את הסוד, דפקו את השיטה, ומצאו סוף סוף את הדרך שבה בנים ובנות יכולים להיות יחד בלי להטריף האחד לשני את המוח. אלא ש… ובכן, בנים ובנות, כן?

אבל רגע, יש כאן משהו מעניין. בראשית ימי הוליווד, ועד לימינו אלה למעשה, כל המודל של הקומדיה הרומנטית היה אמור לייצג את מערכת הכוחות של ג'ונגל היחסים בין המגדרים: האשה רוצה חתונה, הגבר לא רוצה. כל הרעיון בקומדיה הרומנטית זה לא החיבור וההתאהבות. זה תמיד קורה מוקדם. זה תהליך האילוף והחינוך שעובר הגבר ממצב שבו הוא לא רוצה להתחייב עד שהוא לבסוף חייב לרוץ בכל כוחו אל החתונה של אהובתו, כדי לעצור אותה מלהתחתן עם מישהו שאינו הוא. היו מקרים נדירים הפוכים. בשנות הארבעים קראו לזה "קומדיות סקרובול". סקרובול, קרי: כדור מסובב, שלא הולך לכיוון הצפוי. אבל גם "מטורללת". בסרטים ההם, האנרכיסטיים יותר, זו האשה שלא רוצה להתחייב. קתרין הפבורן, למשל, היתה מעולה בסרטים כאלה בתור הבחורה שחתונות פשוט לא מעניינות אותה.

מאז, המודל נשמר. הטיפוסים השתנו, הרקעים, המעמד החברתי של הנשים והגברים, אבל כמעט תמיד, בין אם זו היתה מג ריאן או קתרין הייגל, האשה רצתה להתחתן והגבר לא. ופתאום, משהו השתנה. זה התחיל עם "ההצעה" של סנדרה בולוק. המשיך עם "אהבה וסמים אחרים" עם אן התאוויי. עכשיו ב"קשר לא מחייב" וגם ב"איך אתה יודע" עם ריס וויתרספון. ובבתי הקולנוע רצים כבר טריילרים לסרטים נוספים – שנראים, אגב, זהים זה לזה – עם אותו רעיון שמחליף בין התפקידים הקולנועיים הקלאסיים של הגבר והאשה. פתאום הנשים בקולנוע לא רוצות מחויבות. וזה הרגע שבו צופה הקולנוע שרואה יותר מדי סרטים צריכים לעצור ולתהות: רגע, אם יש כל כך הרבה סרטים שעוסקים בנושא הזה ברצף זמן כה קצר זה אומר ש: א. התהפכו היוצרות. עכשיו קומדיות הסקרובול יהיו על הנשים ש*רוצות* להתחתן. או: ב. הקולנוע ההוליוודי כל כך עסוק בלמחזר את עצמו שהוא לוקח רעיון אחד שהצליח וחוזר עליו. העניין הוא שגם ב"קשר לא מחייב" וגם ב"אהבה וסמים אחרים" וגם "איך אתה יודע" הבמאים (רייטמן, אד זוויק וג'יימס ברוקס, בהתאמה) הם יוצרים ותיקים ומוערכים (אני, לפחות, מעריך אותם), שהאופן שבו הם קוראים את תמונת המצב החברתית של הרגע מרתקת אותי. הם תמיד איבחנו יפה את מערכות היחסים בין ג'נדרים ובין מעמדות בשלוש העשורים האחרונים, וכעת שלושתם אומרים: התהפכו היוצרות. מה זה אומר מבחינת הפוליטיקה של המינים, את זה עוד צריך לברר. מה שזה אומר בינתיים הוא שהתהפכות היוצרות הזאת הוציאה כמה במאים בכירים מאוד מאיפוס והביאה אותם ליצור את הסרטים הכי חלשים בקריירה שלהם.

ציוץ