04 מרץ 2011 | 09:00 ~ 9 תגובות | תגובות פייסבוק

הסרט החדש של מוקי

מוקי גרדינגר, אחד משחקני המשנה הקבועים בבלוג, זכה היום לכתבת פרופיל מחמיאה ב”דה מרקר וויק”. בעולם של “דה מרקר” גרדינגר הוא ווינר: בעל חברת ההפצה הכי גדולה בארץ, בעל רשת בתי הקולנוע הכי גדולה בארץ, איש עסקים ישראלי שעושה חיל בשווקי מזרח אירופה ומרואיין מקומי ששיחה איתו מביאה לעיתון כלכלי ניחוח הוליוודי. אחרי הסיפור הכלכלי של משפחת גרדינגר אני עוקב כבר למעלה מארבע שנים, כשבדצמבר 2006 פרסמתי כאן את ניירות ההנפקה של חברת “סינמה סיטי אינטרנשיונל”, הזרוע הבינלאומית של מפעלות גרדינגר, בבורסה הפולנית.


כנהוג בכתבות מפיצים, אני מובא בתור זה שעומד מולם. כך גם כאן, בבוקסה בסוף הידיעה. אם כל תפקידו של בעל בית קולנוע הוא להרוויח כסף, הרי שמוקי גרדינגר הוא אכן אשף. וכמו שזה מתואר בכתבה, הוא סוג של עילוי בתחום הפיננסים ועם חוש תזמון נדיר, להיכנס לטריטוריות בתוליות ולכבוש אותן. מהכתבה עולה היטב התחושה שעבור קהל צרכני הקולנוע של פולין, צ’כיה ורומניה גרדינגר עשה ניסים ונפלאות. אלא שבדרך, לדעתי, הוא שכח קצת ישראל. אני גם מאותם אנשים משונים שמאמינים שלאילי הון אמורה להיות גם אחריות לתרבות שבה הם פועלים ושממנה הם עושים את הונם. אז אני מריע לגרדינגר על כך שבתי הקולנוע שלו הם הכי מהנים עבורי לצפות בסרטים (לא עניין של מה בכך, עד לפני שש שנים בתי הקולנוע שלו היו הכי גרועים עבורי לצפייה בסרטים), אבל אני גם נאלץ לתהות האם רשת יס פלאנט בכלל היתה קמה אילולא האחים אדרי הקדימו אותו והקימו את סינמה סיטי. הקמת סינמה סיטי אכן, כך נראה לי, דירבנה את גרדינגר לקום ולהתחרות בהם ולהקים את רשת יס פלאנט, לסגור בתי קולנוע מיושנים ולשדרג מבחינה טכנית את אלה שנשארו.


עכשיו בתור בעל הבית החדש של א.ד מטלון – אגב, מיזוג שלא ראיתי איזכור שלו בכתבה של “דה מרקר” – האם מדיניות הגניזה האגרסיבית של מטלון תישמר? זו עוד בעיה של אחריות. אם כל מה שמעניין אותך זה רווחיות, אז הקולנוע מפסיק להיות עניין תרבותי עבורך והקהל שלך נפגע מהבחירות הרפרטואריות שלך (הנקבעות על פי שיקולי טעם המתחפשים לנימוקים כלכליים, כי אחרת איך תסבירו את הגניזה של “יומנו של חנון” בארץ, סרט שבוודאי היה מטיס אליו ילדים רבים. למה? כי אף מפיץ לא יודע מה יעבוד ומה לא, והשיקול הסופי הוא על פי טעמו האישי). גרדינגר כאן מאכיל את כתב “דה מרקר” את הלוקש הידוע: “בהחלטה לגבי השאלה אם סרט ייצא או לא – החברה מחו”ל היא הקובעת הסופית. הוצאת סרט לקולנוע היא דבר יקר מאוד, והחברות הגדולות מחליטות לא להוציא סרט אם הן חוששות שלא יכסה את ההוצאות”. גרדינגר הרי יודע שזה לא ממש ככה: במקרים של סרטים שהאולפן האמריקאי יודע שלא יעבדו בטריטוריות זרות או שיש חשש שלא יחזירו את עלות ההפצה, הם משאירים את ההחלטה הסופית בידי המפיץ המקומי. השארת ההחלטה בידי המפיץ היא סוג של אור ירוק מבחינתם לאשר גניזה אם בכך יבחר המפיץ. אבל המפיץ יכול לבחור אחרת. ואז הוא מוסיף “כמעט אין סרטים בעלי משמעות שלא הוצגו בישראל בכלל”. ואת זה הוא אומר בשבוע שבו “127 שעות” ו”המעגל הפנימי” התחרו באוסקרים (“המעגל הפנימי” אף זכה) מבלי שיופצו בארץ. ולו בעותק אחד, רק כי יש למפיץ אחריות לקהל שלו.



(אגב, בגניזות גרדינגר לא לבד. זו אשמה שמתחלקת היטב בין המפיצים. דווקא מטלון וג.ג היו בעיניי האלופים בתחום. נראה מה יהיה עכשיו כשגרדינגר יהיה אחראי גם על הספריה של מטלון).



טענה קבועה נוספת שלי היא שגרדינגר אדיש למהפכת הקולנוע הישראלי שהתחוללה כאן בעשר השנים האחרונות. הוא המפיץ היחיד שלא השקיע לירה בהפצת סרט ישראלי. אני מחכה ליום שמישהו מאחת הקרנות בארץ, אצלם מרוכזים כל נתוני מכירות הכרטיסים לסרטים הישראליים שנתמכו על ידם, יעשה חישוב כמה כסף עושה גרדינגר בשנה מכרטיסים לקולנוע הישראלי שנמכרים בבתי הקולנוע שלו בלי להשקיע בהם גרוש. על כך עונה גרדינגר: “חלק מהמפיקים של הסרטים הישראלים פשוט מפיצים בעצמם” – נכון, זה במקרה שאין מישהו אחר שיפיץ עבורם. ולרוב – חוץ מאשר במקרים ספורים – הפצה עצמאית של מפיק נגמרת באסון כלכלי. ואז הוא מוסיף: “אין לנו משהו עקרוני נגד התעשייה. אם יפנה אלינו מפיק, נשקול להפיץ את הסרט שלו”. או יה? ובכן, נראה עכשיו את המפיקים ואת היוצרים בארץ מעיזים סוף סוף לקום ולספר על פניות שלהם לפורום פילם להפצת סרטיהם.



וכן, כזכור מוקי גרדינגר זכור לקוראי הבלוג הזה גם בתור “המחרים הגדול”. הוא האיש שמסרב לראות ביקורות נכתבות על סרטיו בסוף השבוע של יציאתם, והוא עוד מעז לשקר לכתב “דה מרקר” חגי עמית ולספר לו שככה “מקובל בעולם”. כן? מקובל בעולם שמבקרים לא כותבים על סרט ביום יציאתו? אני לא יודע באיזה עולם גרדינגר חי, אבל זה ממש לא מקובל בעולם שאני מכיר (אני תוהה איך זה בפולין וברומניה). אני כן מכיר סיכומי אמברגו פרסומי שבו מבקרי קולנוע בעולם מתבקשים שלא לכתוב על סרט עד לרגע מסוים, לרוב יום-יומיים לפני יציאת הסרט. אבל זה לא קשור להשפעה של המבקרים על מכירת הכרטיסים אלא כדי לא ליצור אפליה בין מבקרי קולנוע שרואים את הסרטים במועדים שונים, ולתזמן את פרסום הביקורות לאותו רגע. את זה אני מכיר. יכול להיות שגרדינגר פשוט לא בקיא ב”הסכמים הג’נטלמניים” של עולם הקולנוע. ולכן, בכל פעם שמתאפשר לי, אני משתדל לכתוב על סרטיו שבוע לפני יציאתם. לעשות לשנינו נעים יותר. הוא זוכה לחשיפה, ואני מרגיש שדפקתי את הקופה.



מצד שני, הכתבה של “דה מרקר” באופן משונה נורא החמיאה לי. לא לי באופן אישי, אלא לי בתור מי שמשתייך לשבט “מבקרי הקולנוע”. אני קורא שהרווח התפעולי של עסקיו של גרדינגר הוא 50 מיליון יורו. אם הוא ממשיך להחרים מבקרים, ולדרוש מאלה שכן מגיעים להקרנות המוקדמות של סרטיו לציית ל”הסכם ג’נטלמני” שמונע מהם לפרסם ביקורות ביום יציאת הסרט ובכך למעשה לבגוד בכל שיקול של אתיקה עיתונאית, כנראה שהוא חושש שביקורות גרועות יפגמו ברווחים שלו. כלומר, הוא ממש מחזיק ממבקרים. וחושש מהם. אבל האמת? גרדינגר מבין נהדר בעסקים, אבל דומני שהוא לא מבין דבר בתקשורת.

נושאים: בשוטף

9 תגובות ל - “הסרט החדש של מוקי”

  1. איתן 4 מרץ 2011 ב - 10:34 קישור ישיר

    סליחה על האוף-טופיק, אבל זה מציק לי:
    אתמול ראיתי את “שן-כלב” היווני. באמת שאני לא מבין מה הניע את מי שזה לא היה להעניק לו מועמדות לאוסקר. סרט זוועתי, שמציג בלי להתנצל בכלל סדרה של סטיות וזוועות אחרות, בלי שום ערך קולנועי או פילוסופי. האנקה או טוד סולונדז, לצורך הענין, צוללים עמוק אל תוך הבורגנות, ושולפים משם את ההפרעות האנושיות הקשות ביותר, שמוסתרות היטב מתחת להעמדת פנים יפת נפש. “שן כלב” אפילו לא מנסה להסתיר. גילוי עריות, הריגת חתולים, וסתם התאכזרויות אחרות מוגשות באריזה מכוערת (הצילום לבן ועני) עם תסריט שרק חופר בסחי במשך תשעים וקצת דקות.
    אולי יש כאן מקרה מודרני של “בגדי המלך החדשים” – אף אחד לא רצה להגיד שהמלך הוא עירום, עד שהסרט הגיע לאוסקר,
    וכמעט נגע בו. סרט מתועב.

  2. רותם 4 מרץ 2011 ב - 11:34 קישור ישיר

    תוכל אולי אחת ולתמיד להסביר לי מה הקשר בין אתיקה לבין פרסום בשבוע הראשון?
    זה הרי לא קשור לתוכן הרי, אלא לתזמון. לא אומרים לך מה – אלא מתי.
    והיי, אם לא יזמינו אותך להקרנה, אז לחלק מהסרטים שטרם יצאו בחו”ל (בצורה חוקית או שלא) לא תוכל לכתוב ביקורת לפני הקרנת העיתונאים. לוגיקה ולא אתיקה.

    ===============

    רוה לרותם: דנו בזה כאן רבות. הנה תמצית. כשאתה משתף פעולה עם יחצן באופן שבסופו של דבר מועיל לקוראיך, הרי ששניכם עושים את עבודתכם. אבל כשהיחצן מבקש ממך דבר שפוגע בקוראים, ומבקש ממך להסתיר מידע במשך שלושה ימים כשהמידע הזה כבר זמין לקהל שלך, אבל אתה מסתיר אותו, זו בעיה אתית. לעניין כאן: הסרט יוצא ביום חמישי. ההקרנה הראשונה שלו, על פי רוב ברב-חנים ובפלאנטים, היא ב-14:00. אבל בגלל שאריה וכרמל הזמינו אותך להקרנה אתה מחויב לא לפרסם את הביקורת עד יום ראשון בבוקר. זאת בשעה שכל אדם, בלי קשר למקצועו או לקשריו עם המפיץ או יחצניו, יכול לצאת מהצגה יומית של אותו סרט כבר ביום חמישי ב-16:00 ואם יש לו אלפי חברים בפייסבוק הם יידעו תוך שניות מה הוא חשב על הסרט. כנ”ל בלוגרים. כנ”ל כל מי שעובד בעיתון יומי או באתר אינטרנט, שעוד באותו יום או למחרת כבר יכולים לפרסם ביקורת. כלומר, לבעיה האתית נקרא בפשטות: “עצלנות”. יותר נוח – אני מודה, זה באמת מאוד נוח – להיות מוזמן להקרנה בתאריך מסומן מראש, לכתוב את הביקרת, לשלוח לעיתון או לאתר ולהגיד “נו, את שיקולי תזמון הפרסום עושים עורכיי ולא אני”. אבל לדעתי בעידן האינטרנט מי שמפרסם ביקורות ביום ראשון ולא ביום חמישי או שישי פשוט לא מבין את הצד העיתונאי של עבודת המבקר והוא מעדיף לתחזק את מערכת היחסים הנעימה שלו עם היחצנים על פני המחויבות שלו לתת שירות לקוראיו. אגב, האשמים האמיתיים כאן הם עורכי העיתונים ואתרי החדשות, כי אם הם היו מחליטים שביקורות מתפרסמות ביום היציאה, אף יחצן לא היה מצליח לשנות את זה. הבעיה היא שעבור עורכי העיתונים קולנוע הוא תחום זניח שהם מוכנים לקבל בו סטנדרטים ואתיקות שהם לא היו מסכימים לקבל בשום תחום כיסוי אחר. למה זה קורה ב”ידיעות”, אני מבין. למה זה קורה ב”הארץ” וב”ישראל היום” אני לא מבין. אני פשוט לא מבין איך עורך חי עם עצמו כשהוא מפרסם ביקורת על סרט ימים אחרי יציאתו. ואיך זה יכול להיות שכל יום שישי, כבר 40 שנה, רוג’ר איברט מפרסם בעיתון שלו ביקורות על (כמעט) כל הסרטים שיוצאים באותו סוף שבוע בשיקגו, אבל אין אף עיתון ואף מבקר שעשה את זה בארץ. זה מדהים בעיניי.

  3. hamlet 4 מרץ 2011 ב - 11:47 קישור ישיר

    Eitan, you’re more than
    right. It’s a bad film
    that some semi wise journalists
    promoted as a masterpiece.
    The worst movie i saw
    last year

  4. רותם 4 מרץ 2011 ב - 12:28 קישור ישיר

    מהתשובה שלך נדמה שאתה בניגוד לגרדינגר לא מעריך מבקרים אם אתה משווה את עצמך ואחרים לבלוגרים (שאתה אחד מהם גם) ולסטאטוסים בפייסבוק. אני הולך להקרנות מוקדמות, וכותב בפייסבוק שלי – ההשפעה שלי על מאות החברים שלי, חלקם תלמידים שלי לקולנוע, היא כלום לעומת ביקורת אחת בעיתון כלשהו. כנ”ל כל בלוגר ישראלי שהוא לא גם מפרסם בעיתון.
    ברור שזו מגמה שתשתנה ותעלם, כי אני רק יכול לשער שלא רק תחום ביקורת הקולנוע תשתנה אלא כל תחום העיתונות ימשיך בתהליך אותו הוא עובר. אבל איך אפשר היום להשוות בין השניים?

    =================

    רוה לרותם: התחום השתנה מזמן. הרי אף אחד בעולם היח”צ/הפצה לא מתעניין עד כמה שנון וחד מחשבה המבקר ומה ניסיונו המקצועי והאקדמי, אלא רק כמה קוראים יש לו. ובעידן שבו יש אנשים עם רבבות עוקבים בטוויטר ובפייסבוק, הם הופכים לצמתי השפעה לא פחות משמעותיים מלא מעט מגזינים קטנים או תוכניות רדיו. הניסיון של גרדינגר למנוע ביקורות בסופ”ש הראשון (משמע: הוא האיש הראשון ביקום ששוכר משרד יחסי ציבור כדי למנוע פרסומים ולא כדי לדרבן אותם) הוא עדות לכך שהוא מן הסתם לא מודע לכל מה שקורה בפייסבוק ובטוויטר ועל כך שהכל נהיה מיידי הרבה יותר.

  5. אליהו 4 מרץ 2011 ב - 17:29 קישור ישיר

    באתרי האינטרנט בארץ גם המבקרים שמוזמנים להקרנות התחילו לפרסם ביקורות ביום שישי או אפילו בחמישי בערב. זה ככה בוואלה, בווינט ובעכבר. והמפיצים לא טורחים לעשות משהו בעניין כי הם יודעים שאם לא יזמינו את המבקרים שכותבים באינטרנט אז הם יכתבו בלעדיהם. בדפוס הרי אי אפשר כי זה מודפס לפני שהסרט עולה. ולמה למפיצים מותר לפרסם במודעות שלהם ביקורות של מבקרים שהם לא הזמינו להקרנות שלהם? זה צביעות, רק שלהם מותר כי הם עושים מה שהם רוצים וכמו שאמרת לעורכים זה לא משנה והם רק שמחים שמישהו מצטט את העיתון שלהם.

  6. עדן-ב' 5 מרץ 2011 ב - 5:16 קישור ישיר

    מצחיק שגרדינר מצפה להגינות בקרב המבקרים ומנסה למנוע ביקורות מסויימות או ביקורות בעיתויים מסויימים, ומצד שני בוואלה בשנה האחרונה למרות שיש להם לפחות שני מבקרים מקצועיים ראויים (שביט ומרט) פורסמו כמה כתבות אוהדות וראיונות עם כוכבים לסרטי יס פלנט.
    כנראה שמישהו חושב שרובנו לא שמים לב לזה (קרי מטומטמים) ויודע שמאלה ששמים לב לאף אחד לא באמת אכפת.
    פה הבעיה בעיני היא שהעורכים בעיתונות מתרפסים באופן קבוע מול יח”צנים. רוה, אולי תוכל להגיד איך זה בחו”ל בקשר שבין יחסי ציבור לעיתונות? מה שגרוע זה גם שהעוכרים מיישרים קו עם היח”צנים לגביי דעת הקהל, לא רק אוכלים את השטיקים שבושלו במשרדי היח”ץ, אלא גם נותנים ליח”צנים או לאלה שהם מייצגים לקבוע מה יגיע לציבור.

    =======================

    רוה לעדן: יחצנים ודוברים שולטים בעורכים בכל העולם, ובכל התחומים. לא רק בקולנוע. וראיונות עם כוכבים זה לאו דווקא דבר רע. ומכיוון שיש כבר עדן אחר שכותב כאן בקביעות, ומכיוון שאתה מרבה לשנות כינויים, שיניתי לך את הכינוי שלך, שלא יהיו בלבולים.

  7. רותם 5 מרץ 2011 ב - 8:41 קישור ישיר

    עדן, בלי להיות בקיא במה קורה בחו”ל, אני מוכן לשער שזה לא הג’ניוס היהודי שהמציא את הנזילות הזו.
    אני בעצם בקיא במה שריקי ג’ארוויאס “רמז” לו בטקס גלובוס הזהב בהקשר של “ברולסק”

  8. עדן 5 מרץ 2011 ב - 9:48 קישור ישיר

    העדן שהגיב פה הוא לא אני. היות ואני מגיב כאן כבר זמן רב אודה לו אם ישנה את כינויו או יצרף תוספת כלשהי ל”עדן”.

  9. אורי 1 6 מרץ 2011 ב - 11:37 קישור ישיר

    גם אני ראיתי אתמול את “שיני כלב” ובעיני זה סרט חזק מאוד, עוכר שלווה, מצולם ומשחק נפלא. נכון שהביקורת כלפי ההורים אינה ישירה בסרט, אך ברור שיוצרו ניסה לעורר זעזוע וביקורת קשה כלפי המוסד המשפחתי. הילדים הרי בכלל לא מודעים עד כמה ההורים שלהם מופרעים ולכן, למרות הסצנות הקשות, הם מעוררים הזדהות. זה סרט שאתה כל הזמן חושב בו ולא כמו סרטים רבים בהם אתה יכול לצפות ועדיין להישאר אדיש.מפתיע שהאקדמיה אהבה, אך בהחלט ראוי למועמדות לאוסקר


השאירו תגובה