כשנכנסים לעולם של סוזן בייר ("אחרי החתונה", "אחים") צריכים להיות ערוכים שטוב לא יהיה שם. צריכים להיות מודעים שבייר היא במאית שאוהבת להפיל מטען של עצב וקדרות על צופיה ושהיא רואה את העולם בעיקר בצבע אחד: שחור. זה לאו דווקא רע בפני עצמו. יש גם כאלה שאוהבים לשמוע שירי עצב ונהי, ויכולים לקשיב לניק קייב במשך ימים, בלי לאזן את זה עם קצת מדנס. וזה גם עניין של תקופות בחיים. אז נכון שאני עכשיו בפאזה בחיי שבה אין לי סבלנות לסרטים שמתאכזים רק באסונות, מצוקות, סכנות וטרגדיות. אני שם את זה מקדימה כדי שיהיה ברור שיש כאן עניין של טעם. מצד שני, אני גם מופתע מכך שבייר עשתה לעצמה קריירה מהיגון של דמויותיה. כשמישהו חוגג על יגונם של אחרים, אני מתחיל לחשוד לגביו.

החסד היחידי שסרטיה מציעים היא הידיעה שלעיתים היא מזכה את גיבוריה (לפחות חלק מהם) בחסד מסוים לקראת סיום. מעט החסד הזה, אחרי שעתיים של צער ויסורים, הוא מקור בלתי מבוטל לקתרזיס אפשרי, וכך קורה שלבייר יש כעת אוסקר ביד וניצניה של קריירה הוליוודית. כשרואים סרט אחד שלה, הוא נראה מהוגן. אלה פני הקולנוע האירופי של ימינו: פליטים, ניכור, מוות, ושוטים אסתטיים בצבעוניות מנחמת. אבל כשעוקבים אחרי רצף סרטיה מתגבשת תמונה שונה. והאמת, עד "בעולם טוב יותר" הייתי בקונפליקט לגביה – היו סרטים שלה שחיבבתי, ואחרים שלא, אבל היא במאית שסיקרנה אותי.

אולם, "בעולם טוב יותר" – למרות, וחשוב לציין את זה, שיש בו קטעים יפים למדי – עימת אותי עם התחושה הלא נעימה שבייר היא יוצרת מאוד מוגבלת. כבמאית, נדמה שסגנונה מתנדף ברוח עם אופנות מזדמנות. כשתנועת דוגמה 95' באופנה, בייר קופצת על העגלה (מבלי להבחין שדוגמה 95' היתה או אקט של שרלטנות, או מתיחה פרועה מבית מדרשו של לארס פון טרייר שרצה כנראה לבדוק עד כמה הוא יוכל להתל בעולם הקולנוע על ידי המצאת תנועה קולנועית איידיאולוגית שכל כולה סתירות פנימיות). כשעוקבים אחר האופן שבו בייר נשרכת אחר אופנות קולנעיות נוצרת תחושה קשה של קיטש. ואולי אף נצלנות. בייר יודעת על אילו כפתורים ללחוץ. פתאום אני לא מרגיש שום כנות או יושרה מסרטיה.

השטאנץ של בייר ברוב סרטיה הוא בחיבור של טרגדיות אישיות עם טרגדיות גלובליות. ב"בעולם טוב יותר" החיבור כה מלאכותי שזה כמעט כמו פארודיה. הסרט נע על הציר שבין אפריקה לדנמרק. רופא דני עובד במרפאה הומוניטרית באפריקה, מציל את הילידים ממחלות ומאלימות. אנחנו מבינים שהעולם הוא מקום חסר רחמים, ויש פה ושם כמה צדיקים שמסים לעזור לזולת. ובינתיים בנמרק: הלוויה. אשה הלכה לעולמה מסרטן. בנה הצעיר מספיד אותה. אביו, המנותק רגשית, לוקח אותו לבית הסבתא, שם הם יגורו מעכשיו. בילד יש זעם עצור. אנחנו מבינים שהוא יתפרץ. בבית הספר החדש שלו הוא יפגוש חבורת בריונים המתעמרים בילד חלש. הוא מחליט לנקום. הרופא חוזר לביתו בדנמרק. הוא ואשתו פרודים. הוא ניהל רומן. ובנו סובל מהצקות מהבריונים בבית הספר. ומכאן הסיפור מתייצב על שני הילדים, והציר הגולמני של בייר מקבל צורה: החיים הם מעגל של אלימות ודיכוי. זה מתחיל בין ילדים בבית הספר ונגמר באלימות בין שבטית באפריקה. יש כאן אמירה קטנה (האב שלא מצליח להציל את משפחתו, אבל מנסה להציל את העולם. ואולי הוא מנסה להציל את העולם משום חוסר האונים שלו בביתו שלו); ויש אמירה גרנדיוזית יותר: אלימות קטנה תגדל לאלימות קטנה. זה מתחיל בין ילדים ונגמר בין מעצמות.

אבל כבר בפתיחה אוצר המילים הרגשי של בייר נחשף: עוני, מחלות, אונס, אלימות כלפי ילדים, מוות, סרטן, יתמות, בגידה, גירושין, בריונות. כשמגיעה איזו נחמה לקראת הסוף היא כל כך מעושה ומביכה שכבר עדיף היה בלעדיה.

אבל מה שאין לבייר ברעיונות תסריטאים, יש לה ביכולת שלה לגנוב מאחרים. עכשיו דוגמה כבר אאוט, ופיוט מסוגנן אין. ואת סרט בייר וצלמה מרצפים בשוטים יפים ועדינים המתבוננים בטבע – אני מניח שהאמירה היא שאל מול האלימות האנושית, ניצב הטבע במלוא הדרו ואדישותו (שמישהו יזעיק את ורנר הרצוג, שבסרטיו אומר את ההפך: שהטבע הוא המקום הכי ברוטאלי שיש, ושאלימות האדם היא השתקפות לזו של הג'ונגל שבתוכו הוא חי). אבל החיבור בין כל האלמנטים והאמירות – וזאת, כאמור, למרות שבערך ב-2/3 של סרט יש כמה רגעים יפים – יוצר סרט נורא מלאכותי ומגושם.

ציוץ