16 אוגוסט 2007 | 10:27 ~ 29 תגובות | תגובות פייסבוק

בורן טו ראן

“וואלה” הקפיצו לי את הפיוזים שלשום. פתאום הם קוראים “וראייטי” וידעים ש”בופור” נקנה להפצה? פתאום הם לא מחכים לקומוניקטים מהיחצנים? אני מתערב אתכם שהם קראו על ההפצה האמריקאית של “בופור” אצלי, אבל בגלל שהאגו שלהם גדול מדי לתת קרדיט לקולגה על אייטם שכבר פורסם במקום אחר באינטרנט, הם מצאו מקור חלופי וציטטו ממנו (ייאמר לזכותם שהיו פעמים בהם הם כן נתנו לי קרדיט, אבל היו יותר פעמים בהם אייטם שלהם פורסם בסמיכות מחשידה לשלי כשהם טוענים ש”הם עבדו עליו במקביל”). עד כה האמנתי להם, אבל אני כבר לא מאמין להם, ואני חושב שזו בעיה עקבית של התקשורת הישראלית – בין השאר בגלל היעדר ערכים אתיים נאותים, וחינוך לערכים כאלה מצד עורכים שבעצמם לא בקיאים באתיקה – בו צריך לתת קרדיט (או סתם לינק, אחרי הכל, זה אינטרנט), מתוך ידידות, קולגיאליות, כבוד, למי שממנו למדת על הידיעה. אני יכול להבטיח לכם שאני מקפיד על זה, אם כי כשאני רואה אייטם כמו זה של “וואלה” על “בופור” אני לפעמים תוהה למה אני טורח.
שימו לב מה קיבלו קוראי וואלה אתמול: ידיעה על יציאת “בופור” באמריקה, ידיעה על הסרטים הישראליים בפסטיבל טורונטו וידיעה על הסרט התיעודי “פאקט ביי פאקט”. גם אם כתבי וואלה מעולם לא נכנסו ל”סינמסקופ”, את כל הידיעות האלה קיבלתם כאן לפני כולם.

===========

לידיעת כתבי הקולנוע ב”וואלה”: ב”הוליווד ריפורטר” התפרסמה הבוקר ביקורת מחמיאה על “מדוזות” של אתגר קרת ושירה גפן.

===========

תוספת, 11:30:

גם עמוס גיתאי יהיה בטורונטו. סרטו “התנתקות” יוקרן במסגרת ה”מאסטרים” המכובדת (לצד סרטים חדשים של אריק רוהמר, מנואל דה אוליברה, קרלוס סאורה, קלוד שברול וטאקשי קיטאנו). “הסודות”, “מדוזות” ו”ביקור התזמורת” יוצגו במסגרת “קולנוע עולמי עכשווי” הכללית יותר. על פי ההודעה לעיתונות הזאת של פסטיבל טורונטו, ישראל – עם ארבעה סרטים – היא אחת המדינות הבולטות השנה בפסטיבל, לצד אוסטריה וספרד (גם ארבעה סרטים) ויותר מיפן, הודו והונג קונג (שלושה סרטים) ומסין (שני סרטים). אגב, כל ארבעת הסרטים האלה הם קו-פרודוקציות עם צרפת ולכן מופיעים גם ברשימת הנציגות הצרפתית.

==============

אחרי שיונייטד קינג שמחו לספק כמעט מדי שבוע נתוני קופה מעודכנים ואמינים לגבי “אביבה אהובתי”, “בופור” ו”הסודות” היה מפתיע מאוד שבמשך שלושה שבועות הייתי צריך לרוץ אחרי יחצני “נודל” ולנדנד כדי לשמוע מה שלום הסרט בקופות. אבל הנתונים לא הגיעו. מצד אחד , זה סימן לכך שיש מה להסתיר. מצד שני, שמעתי מאנשים המקורבים לסרט שהמצב בקופות דווקא מעודד – בייחוד בהתחשב בכך שהסרט לא יצא עם אותו מספר עותקים עצום של הסרטים האחרים. אבל מספרים לא קיבלתי. עד אתמול.
יחצנית הסרט מוסרת ש-55,000 איש כבר ראו את “נודל”.

===========

יש סרט חדש עם אודרי טוטו, הבמאי הוא קלוד ברי הוותיק. אני השתעממתי.
לעומת זאת, “זהות אבודה” (The Bourne Ultimatum) הוא סרט פעולה פשוט משובח. הנה ביקורתי:

יש לי בדיוק שלוש מילים לכתוב על “זהות אבודה”: כן, בדיוק, ככה.
אוקיי, מעדכנים אותי עכשיו מהמערכת שעם שלוש מילים קשה לעמד את המדור והגרפיקאים מבקשים עוד כמה פסקאות. ניסיתי להסביר ש”זהות אבודה” הוא סרט שלא כדאי לחשוב עליו יותר מדי כי כל הפעלה של הגיון או שיקול דעת לגביו עשויה לפורר את הסרט. זו חוויה אדרנלינית, היפר-אקטיבית, פרץ סוכר, והסבר-יתר שלו רק יזיק לסרט, במקום לעודדו. אבל עם גרפיקיאים, כבר למדתי, אסור להתווכח. לכן, הנה שלוש הערות נוספות, אך מיותרות, על סרט השלישי בטרילוגיית ג’ייסון בורן, על פי ספריו של רוברט לודלום.
1. פול גרינגראס. נראה לי שיש מפיקים אמריקאיים שחושבים שפול גרינגראס הוא המשיח החדש של סרטי הפעולה. לי זה קצת מציק. גרינגראס הוא במאי ותיק, אבל נטול חותם, שאני מודה שתמיד היו לסרטיו עוצמה מעוררת הערכה. אבל האמריקאים שמו עליו עין כשביים את “בלאדי סאנדיי” ובאחרונה את “טיסה 93”. שני סרטים המבוססים על אירועים אמיתיים והמצולמים בסגנון כמו-תיעודי. מבחינה טכנית הסרטים האלה היו מצוינים. התחושה של “אנחנו שם, בקו האש” היתה חזקה מנשוא. אבל מבחינה אידיאולוגית, היה לי קשה עם זה. כאילו גרינגראס הוא במאי טוב מדי, שיוצר אשליית מציאות אמינה מדי, נטולת מודעות עצמית. וכשזה מגיע לשיחזור היסטורי, מי מבטיח לי שאין המדובר בפיברוק? אבל בהוליווד, כמובן, לא רואים את האידיאולוגיה אלא רק את הטכנולוגיה. ולכן יובא גרינגראס הבריטי לביים את “זהות במלכודת”, הסרט הקודם בטרילוגיית ג’ייסון בורן, כי הם הבינו שבפועל האיש הוא במאי אקשן. האמת, צודקים.
אלא שכבמאי אקשן ומתח גרינגראס פשוט לוקח מה דברים שקופולה עשה ב”השיחה”, ג’ון מקטירנן עשה ב”מת לחיות 3″ וג’ון פרנקנהיימר עשה בקריירה שלמה, ורק מגביר את הווליום. “זהות אבודה” הוא התשובה לשאלה: “איך ייראה סרט תיעודי על טרור בינלאומי בהפקה של 110 מיליון דולר?”. בהתחלה זה מעיק. אבל יש לסגנון הזה עוצמה סוחפת: הסרט עד מהרה שועט לעבר כמה מקטעי הפעולה הכי מהירים ומאיצי דופק שראיתי מזה שנים. הראשון בהם מתרחש ב…
2. תחנת ווטרלו. אחרי פתיחה קצת מגומגמת, שהכילה יותר מדעי תקצירים לסרט הקודם בסדרה, מגיע ג’ייסון בורן לפגישה עם עיתונאי בריטי בתחנת ווטרלו בלונדון. כאן מתחיל סיקוונס שלדעתי נמשך כחצי שעה, אם לא יותר – זמן עצום לקטע המתרחש באתר אחד – שמחזיק כסרט קצר בפני עצמו. ומדובר בקלאסיקה מיידית של מתח, אלימות, פעולה, ביון, וביון-נגדי. הקטע הזה כה חזק, והוא מסתיים בערך בנקודת האמצע של הסרט, שנדמה שאין סיכוי שהיוצרים יצליחו להגיע לעוד שיא, ומכאן הסרט רק יידרדר. אלא שאז הם מגיעים ל…
3. מרוקו. כן, ג’ייסון בורן הוא הג’יימס בונד של המאה ה-21. לא דניאל קרייג. אם מאט דיימון באמת רוצה לפרוש מפרקים עתידיים של הסדרה, הוא אידיוט. הסרטים האלה עושים לו רק טוב.
מרגע שהעלילה מגיעה למרוקו מתחיל סיקוונס מרדף – על אופנוע, ואז ברגל על גגות העיר – שמוציא את הקהל מדמם כמו הגיבורים. אבל כאן גם נחשפת המגרעת: הסרט לא עובד עם הגיון. כשמנסים להבין מי נגד מי, איך ההוא הגיע לשם, איך ההוא מצא את ההוא, למה זה עשה ככה, הוא מתחיל להתפורר. לכן סוף הסרט, שמנסה להיות דרמטי יותר, הוא חלש. הסרט הזה הוא כמו ג’ייסון בורן עצמו: כל עוד הוא רץ ומכה, הוא במיטבו. מחשבות זה לא בשבילו.

29 תגובות ל - “בורן טו ראן”

  1. יוני 16 אוגוסט 2007 ב - 12:05 קישור ישיר

    יאיר-התיסכול שלך מהיעדר קולגיאליות מספקת מצד אתר כזה או אחר שמשתמשים במידע מהבלוג שלך, מידע שאתה “גילית” קודם, חוזר כחוט השני בבלוג הזה וכבר מתחיל ללבוש כסות קצת בכיינית של “אכלו לי שתו לי”. הבנו- הקולגות בארץ גנבים בני גנבים, אין להם את הכבוד המינימלי לציין שהמידע הגיע via יאיר רווה והקרדיט שמגיע לך נמוג ונעלם בשטף האינפורמציה שאנשים מעכלים מדי יום ברשת. אני מסכים- לא יפה, אבל הבנו. אתה חוזר על זה מספיק פעמים בשביל שנבין. ייתכן שאני מדבר רק בשם עצמי, אבל מלחמות הקרדיטים הפרטיות שלך לא כ”כ מעניינות אותי כשאני נכנס ל”סינמסקופ”. אני נכנס בשביל הביקורות שלך, הלינקים המצויינים והעובדה שמדובר בבלוג קולנוע מעולה. הריטנונים האינסופיים בעניין “מי היה קודם” לא ממש מוסיפים.

    רוה ליוני: תודה על המחמאות. אבל זה לא ממש “שתו לי לקחו לי”. אולי קצת. זה טקסט שנכתב באופן עונתי בעיקר עבור אלה שאינם קבועים בבלוג אלא מגלים אותו במקרה, כדי שיבינו שלא פעם דברים שהם קוראים באתרים הגדולים התפרסמו קודם כבר אצלי. המסר הוא “מי שחובב קולנוע חייב להתחיל את הדפדוף שלו אצלי”. אולי צריך להוסיף ליד הפיסקה הזאת (מ.). זה שיווק ופרסום, וגם מחאה נגד סטנדרטים עיתונאיים פגומים. אין לי את המשאבים של “וואלה” ו”וויינט”, ובכל זאת אני מביס אותם פעם אחר פעם. הם לא יכתבו על זה. לכן אני נאלץ אחת לכמה חודשים להיות טרחני, לעורר גילגול עיניים אצל הקבועים, ולדרוש את הקרדיט שמגיע לי, בדיוק כמו שאני מקפיד לתת לאחרים את הקרדיט שמגיע להם.

  2. אורון 16 אוגוסט 2007 ב - 12:21 קישור ישיר

    בהמשך לביקורת על “זהות אבודה”, אזכיר את החלק שאני הכי חיבבתי בסרט. הוא מתרחש בניו-יורק, וכולל מרדף מכוניות מאוד “ריאליסטי”, שהופך לשרשרת של תאונות שרשרת. כל זה לא גורע כמובן משני הסיקוונסים המעולים שהוזכרו, אבל עולה על שניהם בעיניי.

    הייתי רוצה להצטרף להמלצה, עם שתי הסתייגויות מהסגנון הריאליסטי של גרינגראס:
    1. הוא גורם לסרט לקחת עצמו ברצינות תהומית. כל מי שיחפש אפילו בדיחה אחת קטנה, לא ימצא.
    2. יש אנשים שסבלו מהצילום התזזיתי של הקודם, כך שאני שאני לא רוצה לחשוב אפילו מה הם יגידו על זה…

    שלוש המילים שלי על “זהות אבודה”, היו בעצם שתיים: בורן. ג’ייסון בורן.

    ולסיום, שאלה אישית ליאיר-
    כשאתה כותב:’ “זהות אבודה” (The Bourne Ultimatum) הוא סרט פעולה משוט משובח ‘, לאיזה משוט אתה מתכוון? 🙂

    רוה לאורון: תכף אתקן את הטייפו, אבל אנצל את הטעות כדי לאזכר באמת שוט אחד שמוטט אותי ושאלך לקולנוע פעם שניה רק כדי להבין מה ראיתי. אם מישהו רואה את הסרט היום-מחר, אנא שימו לב ודווחו לי: במרדף במרוקו, כשמט דיימון קופץ מגג, מעל סמטה, לתוך דירה, דרך חלון זכוכית, כדי להגיע לג’וליה סטיילס, האם המצלמה עוקבת אחר הקפיצה-שבירת חלון באמצעות זום מיומן או שהיא קופצת איתו?

  3. ברק 16 אוגוסט 2007 ב - 12:48 קישור ישיר

    לא יאמן.
    ההפנייה של יאיר לכתבה של הוליווד ריפורטר פורסמה ב- 10:27, הכתבה של “וואלה” על כך מפורסמת ב- 11:58, שעה וחצי אחר-כך.

    יאיר, אני חושב שזאת הכרזת מלחמה…

  4. Nimrod's Son 16 אוגוסט 2007 ב - 12:59 קישור ישיר

    אני מסכים ש”זהות אבודה” סרט אקשן מצויין, אך האם ההתלהבות ממנו לא קצת מוגזמת? בדיוק כמו שהסרט השני בסדרה מחזר את קודמו, הסרט השלישי בסדרה ממחזר את שני קודמיו.
    אם אתם מחפשים מנת אנדרנלין לוריד, זה הסרט. אם אתם מחפשים משהו שלא ראיתם בעבר, חפשו במקום אחר.

  5. יוסי 16 אוגוסט 2007 ב - 13:09 קישור ישיר

    לדעתי חלק גדול מגדולתו ויתרונותיו של בלוג על פני פינה בעיתון, היא היכולת של בעל הבלוג לומר את כל אשר על ליבו, גם אם זה צורם לכמה מכם.
    ההארות וההערות האישיות והפרטיות שבעל הבלוג שולף מתחת לאצבעות המקלדת, המלצות ופרטים שנראים זוטרים מדי כדי להתפרסם במגזין מודפס ומיינסטרימי מידי ומוצאים בית חם על דפי האתר, וכן… גם הקיטורים והליכלוכים הקטנים,
    כל אלה מוסיפים “בשר” לבלוג ומעניקים לו בעיני משנה תוקף. הווה אומר – כאן תשמעו את האמת הבילתי מתווכת.
    מה לעשות שזה לא מתאים לכולם.

  6. דן 16 אוגוסט 2007 ב - 13:11 קישור ישיר

    “זהות אבודה” הוא אחלה סרט, אבל אני קצת פחות מתלהב מכם. אני עדין מעדיף אקשן שבו אני יכול להבין מה קורה, לראות את התנועות הארוכות של היד הקמוצה עושה דרכה לפנים של הרשע התורן בשוט אחד מבלי להתבלבל. אבל לדעתי, דוקא באקשן גרינגאס קצת נרגע, יחסית לקודם, שהחלק האחרון שלו היה מבחינתי בלתי ניתן להבנה.
    בקשר לרצינות של הסרט – גרינגראס לא מביים כאן סרט בונד או “הג’וב האיטלקי”, הוא מביים מותחן פוליטי. מה שאני חשבתי זה ש”זהות אבודה” הוא לא המשך לסרט הקודם בסדרה אלא המשך לסרט הקודם של גרינגראס, “טיסה 93”. המרדף חסר הפשרות וההיגיון שמנהל הממשל אחר בונד דומה למרדף אחר חסר הגיון שמנהל אותו ממשל נגד בן לאדן (ורבים אחרים), שגם הוא, כמו בורן, אומן ע”י המוסדות שעכשיו רודפים אחריו. אם בטיסה 93 גרינגראס הראה את ההתקפה והפאסיביות של הממשל האמריקני, עכשיו הוא מראה את תגובת הנגד המאוחרת והמוגזמת, שמנהס להגן יותר על הבכירים מאשר על האזרחים והאנשים הפשוטים.
    והסצינה בווטרלו היא סצינת הפעולה הטובה ביותר של השנה, וזה למרות שיש בה מעט מאוד מגע פיסי אלים. שלטי פרסומת כבר לא יהיו אותו דבר.

  7. איתן 16 אוגוסט 2007 ב - 15:54 קישור ישיר

    1. יאיר, אני עם יוני. מי שיקלע לפה במקרה, יבוא לפה (וישאר פה) בגלל אהבת הקולנוע, הביקורות המאירות, הויכוחים המעניינים, וכן, גם המידע הבלעדי. לכתוב פוסטים שלמים המקטרים על “סטנדרטים עיתונאים פגומים” זה באמת טרחני.מספיק לזרוק הערה סרקסטית מדי פעם. (בדומה, אגב, למדיניות הפצת הסרטים המשונה בישראל. אתה זורק מדי פעם מלה מלגלגת, בצדק. לא שזה עוזר, אבל זה מבהיר מחדש איפה אתה עומד, מבלי לכתוב הרבה).

    2. מוזר לי הסיפור על גיתאי. לפי הידיעה הזו:

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/893930.html

    הסרט שלו עדיין לא גמור (ציטוט מתוך הכתבה: “…שנמצא עדיין בתהליכי הפקה”).

    3. אני קצת מאוהב באודרי טוטו. יש לה את החן שהופך סרטים בינוניים (“נערה זהב”, למשל) לנעימים לצפייה. שני סרטים שלה שלא הוקרנו בארץ, אבל שווים צפייה :”אלהים גדול, אני קטנה” – בו היא נעשית יותר יהודיה מהחבר היהודי שלה בסרט (מאוד משעשע,אם כי במשקל נוצה), “לא על הפה” – סרטו הקודם של אלן רנה. מחזמר קליל ומהנה עם קאסט רחב. לא ממש חשוב על מה הסרט. הקלילות שלו כובשת.

    3א. את “צופן דה וינצ’י” לא ראיתי. יש גבול.

  8. זו ש 16 אוגוסט 2007 ב - 16:39 קישור ישיר

    תמיד אפשר לשתול איזו ידיעה כוזבת ולתת להם להעתיק אותה 🙂

  9. ידיד הבלוג (לשעבר ס.ב ויותר לשעבר ח.ל) 16 אוגוסט 2007 ב - 16:51 קישור ישיר

    אתיקה שמתיקה ומצעד ערכים. מישהו פה התחלק חזק על השכל. מאיימתי יש חובה אתית להזכיר את המצטט??? נהוג לתת קרדיט למי שהביא ידיעה בלעדית או לראשון שמפרסם. במקרה הזה גם אתה וגם “וואלה” מיחסים את מקור הידיעה ל”וראייטי” אז איפה בדיוק הבעיה שלך? וזה בכלל לא חשוב אם הם הגיעו ל”וראייטי” בכוחות עצמם או שנעזרו במה שאתה פרסמת. עדיין החובה שתחול עליהם תהיה לאזכר את ה”וראייטי” (המקור) ולא אותך.
    אתה רוצה להגיד שאתה קראת קודם את ה”וראייטי”? ביג דיל. אז קראת קודם סו וואט? מה לעשות שלמרות שאתה קראת ופרסמת קודם אני דווקא קראתי על זה קודם ב”וואללה”? תרגיע קצת. זה די ברור שאנשים ב”וואללה” קוראים את הבלוג שלך כמו שברור שאתה קורא אותם, את ויינט ועוד אלף בלוגים ברחבי הרשת. נראה לך רציני לבקש מ”וואללה” שהם “יודו באשמה” של קריאת הבלוג שלך?

    רוה לידיד: כן.

  10. הפינגווין 16 אוגוסט 2007 ב - 17:19 קישור ישיר

    זו ש,
    אחרי שנרג’ העתיקו ללא קרדיט כתבה פיקטיבית מ”דה אוניון”, לא נראה לי שמישהו בוואלה ישים לב אם יאיר יפברק ידיעה.

  11. ברווז גומי 16 אוגוסט 2007 ב - 17:58 קישור ישיר

    NRG ואיתי שטרן אולי פישלו קשות אם הגניבה מהאוניון, אבל הם לפחות הקדימו את רוה בכמעט שבוע עם הידיעה על גיתאי ופסטיבל טורונטו (באותיות הקטנות):
    http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/620/305.html

    איתן, אני לא מבין את הפליאה הגדולה. בקצב שבו גיתאי עובד, ועל פי סטנדט ההפקה שלו – אין שום סתירה בין הידיעות. היום בעבודה – מחר בפסטיבלים.

    ולעצם הויכוח ‘יאיר – נודניק, צודק או שניהם’ אני תמיד בעד נזיפות בנורמות האתיות הקלוקלות של עתונאי ארצנו, בעיקר בארץ ההפקר של תקשורת האון ליין. אם זאת, זהו מאבק חסר סיכוי – וולווט לחמה ונכשלה כבר. ממש כמו במאבק נגד שמות הסרטים – צריך להתמיד בביקורת ולקוות לנצחונות קטנים.

  12. ברווז גומי 16 אוגוסט 2007 ב - 17:59 קישור ישיר

    *עם* הגניבה.
    אני כזה דיסלקט.

  13. ברק 16 אוגוסט 2007 ב - 19:44 קישור ישיר

    לא רק ש”וואלה” לקחו ממך את האייטם על “בופור”. הרי אתה עקצת אותם והפנת אותם ל”הוליווד ריפורטר”, והם, בלי בושה, שעה וחצי אחר-כך, מפרסמים ידיעה בעניין, שוב – בלי קרדיט.

    לא התאפקתי והגבתי על כך ב- “וואלה”.

    לדעתי, בעולם העיתונות הכתובה זה אכן לא נהוג לתת קרדיט על הפניה למקור. אבל – ידיד הבלוג – אנחנו לא שם. בבלוגים ובאינטרנט, אני מאמין שזה שונה. לדעתי חובה לתת גם קרדיט וכשירות, גם לינק.

    יש לזכור יאיר, שאתה רואה בקולגות שלך עמיתים, ואין לך שום בעיה לתת להם קרדיט, כמה שיותר. לדוגמה, יחסך ל”עין הדג”. הדבר קצת שונה לגבי וואלה ויתר האתרים המסחריים. שם הקולגות רואות אותך ואת כל האחרים כמתחרה.

    צריך לשים לב, ידיד הבלוג, שהדרך של וואלה יש לה השפעה גם עליך כמקבל השירות. האיזכורים והלינקים של יאיר מפנים אותך לאתרים ולבלוגים נוספים, בנושאים שמעניינים אותך. יאיר למעשה מפנה וממליץ לך לבקר באתר הנוסף, אם זה מעניין אותך. מלבד העדר הקולגיאליות, הדרך של וואלה פוגעת גם בך, כצרכן.

    (לדוגמה, יאיר נותן לינק להוליווד ריפורטר. וואלה לא. זה הבדל חשוב).

    ונקודה אחרונה, תחשוב על זה, וואלה למעשה מצנזרת ומשמיטה חלק קטן מהידיעה מטעמים מסחריים ואינטרסנטים שלה (שער בנפשך, מה היה קורה אם “וואלה” היתה חושבת שגם “הוליווד ריפורטר” הוא מתחרה שלה ? אז היא היתה משמיטה גם את הפרט הזה מהידיעה).

    יאיר, תמשיך בעבודה הטובה.

    ובעניין וואלה, עקיצה קטנה, בכל פעם שזה קורה (וגם כנגד הכתב הספציפי שלהם), היא בהחלט הולמת.

  14. דורון פישלר 16 אוגוסט 2007 ב - 20:55 קישור ישיר

    ברק, דווקא את הידיעה על ‘בופור’ לא היתה לוואלה שום סיבה לגנוב/לשאול/לקבל השראה. היא מבוססת על קומוניקט שנשלח לפני הפרסום בוואלה או כאן. לא שלנהל אתר חדשות שמבוסס רק על קומוניקטים זה כבוד גדול.

  15. ידיד הבלוג (לשעבר ס.ב ויותר לשעבר ח.ל) 16 אוגוסט 2007 ב - 21:02 קישור ישיר

    לברק.
    סליחה אבל אתה מבלבל את המוח ויותר אתה מבלבל בין שרות, חריצות ושאר ירקות כאלה לבין אתיקה וערכים. אם אתה רוצה לטעון שיאיר הוא חרוץ ןספק שירות יותר טוב אז אין בייננו מחלוקת אבל להסיק מכך שוואללה גונבים ממנו או שהם חייבים לו איזכור למרות שהוא בכלל לא מקור, זה אפס דרך חשיבה קצת משונה. בס”ה אדם שפוי יכול להניח שפער השעות מעיד שיאיר מתעורר בחמש בבוקר ומיד אץ רץ לחטט באינטרנט ואילו בוואלה האנשים קצת יותר “שפויים”, כאלה שקמים בשמונה בבוקר, שותים כוס קפה ורק אח”כ ניגשים באדישות לחטט באינטרנט. אני מניח שהפער ה”מנטלי” הזה נובע מהמחשבה שם שלא ממש חשוב להודיע לך בשלוש בבוקר שה”בופור” נמכר אבל אם לך בכל זאת נורא חשוב לדעת את זה דווקא בשתיים לפנות בוקר אז תכנס קודם לכאן ורק אח”כ תכתת רגליים לוואללה או שאל תכנס אליהם בכלל. זו כל התורה כולה ואל תבלבל את העניין הטפשי הזה של מי ראה ראשון בימבה אדומה עם אתיקה, (מניין לך בכלל שיאיר בעצמו לא הגיע לידיעה דרך לינק אחר, מה הוא מוסר לך דו”ח על דרך החיפוש שלו?) ערכים וגנבות סופרים. ולינק הוא לא חובה אתית הוא בס”ה עוד סוג של שרות ותו לא.

  16. יוסי 16 אוגוסט 2007 ב - 21:03 קישור ישיר

    עכשיו חזרתי מ”נודל” ואני לא מפסיק לחשוב על הסרט הזה.

    מזמן לא יצאתי מאולם קולנוע עם סקרנות אמיתית לגבי גורל הדמויות שאיתן חלקתי שעה וחצי מחיי.
    מעניין אותי איפה הדיילת (מירי אם אני לא טועה) תהיה עוד עשר שנים, ואיך ולאן יטלטל וישא אותה כל הבלאגן הריגשי שהיא עברה עם הילד המקסים.

    אגב יאיר, בניגוד אליך אני חושב שיש הצדקה לכיעור הויזואלי שבסרט.(ייתכן שצולם ב 16 מ”מ והוגדל ל 35 בשביל לקבל את הצבעים העייפים והחיוורים? מישהו יודע?) הרי איך אפשר לצלם את כל הסבל וחוסר התיקשורת (הכל כך זועק לשמיים) של הדמויות האלה בכרומטיות גבוהה ועל חצובה? אם איילת מנחמי, אחרי ההשקעה האסטתית הגבוהה ב”סיפורי ת”א” ושאר פירסומות (שדורשות מן הסתם לוק של גלויית תיירים) בחרה במה שבחרה, אני מעדיף לחשוב שזה נעשהבמודע.

  17. איתי 17 אוגוסט 2007 ב - 0:38 קישור ישיר

    יאיר,

    המצלמה אכן קופצת איתו לתוך הדירה השניה.

    מאחוריי הדיימון (או הפעלולן שלו) רץ צלם שמחובר למנוף וכך הוא קפץ ישר אחריו אבל לא לתוך החלון עצמו אלא נשאר תלוי בין הבניינים.

    נדמה לי שאפשר לראות קצת איך זה נעשה באחד מסרטי מאחורי הקלעים שמופיעים באתר הבית של הסרט. (בלינק)

    אכן שוט מרשים ביותר.

  18. ליזי 17 אוגוסט 2007 ב - 11:52 קישור ישיר

    יוסי, התשובה לשאלתך לגבי הצילום של “נודל” היא – כן.

  19. אורון 17 אוגוסט 2007 ב - 14:37 קישור ישיר

    בעניין השוט שמוטט את יאיר ב”זהות אבודה”:
    במהלך הצפייה בקטע הספציפי הזה, אני זוכר שמלמלתי משהו פלצני בסגנון:”וואו, איזה צילום/זום לא שפוי!”. אחרי הסרט, שותפי לצפייה טען שכלל לא מדובר בזום, אלא שהצלם באמת רץ אחרי דיימון וקפץ יחד איתו.

    ונדמה לי שכאן ראוי להגיד, שאותו שותף מעולם לא צפה בשני הסרטים הקודמים, ונהנה עד מאוד. אם מישהו מתלבט באם כדאי לו להתחיל את ההיכרות שלו עם בורן דווקא מפרק מספר שלוש, אאלץ להמליץ לו לעשות כן. מצטער, אבל השניים הקודמים היו די מפוהקים בעיניי.
    (עוד על בורן רק ביום ראשון, כולנו מכירים את החוקים).

    ניק-לינק: אני אורון שמיר, לא חכם יותר מילד בכיתה ו’. או במילים אחרות – ראיתי “בראץ”, וזה לא היה הסרט הכי גרוע אי פעם.

  20. אורי 1 17 אוגוסט 2007 ב - 18:51 קישור ישיר

    אוף טופיק: יאיר כתב כתבה מסקרנת היום על הסרטים הישראלים של שנה הבאה [“7 לילות”]. רק חסרים כמה: החדש של משה מזרחי, “ערבים רוקדים” ו”סיפור גדול” שאוטוטו מתחיל צילומים. ונכתב פה בעבר שיש גם סרטים ליניב ברמן [לא יודע מי זה] וסרז’ אנקרי.

    הכי מסקרנים הם “איים אבודים” [נשמע כמו להיט בטוח לפחות בקרב הצופים], החדש של איתן גרין ו”אבדות ומציאות” של שבי גביזון שיש לו קאסט עשיר.

  21. סטיבי 17 אוגוסט 2007 ב - 20:00 קישור ישיר

    החדש של יניב ברמן, “שלום פלוגה א'”, יוקרן בבכורה בסינמטק ב-4/9. יש אתר רשמי.
    http://www.alpha-diaries.com

  22. סטיבי 18 אוגוסט 2007 ב - 1:21 קישור ישיר

    בעקבות דיון שהחל אצל רוג’ר איברט, דיוויד בורדוול המלך כותב על בורן3.
    http://www.davidbordwell.net/blog/?p=1175
    כלומר, הוא כותב (וכותב) על הצילום בבורן3.

  23. Elik 18 אוגוסט 2007 ב - 19:33 קישור ישיר

    The original Bourne Identity:

  24. ידיד הבלוג (לשעבר ס.ב או ח.ל) 19 אוגוסט 2007 ב - 1:17 קישור ישיר

    דבר ראשון ליאיר. אם אתה באמת מתלבט בין שתי האופציות שאתה מזכיר ורוצה לדעת בוודאות מהי האמת, אז תאמין לי שעוד עשר-עשרים- או כמה שרק תרצה ציפיות בבית קולנוע, לא יעזרו לך..
    ראשית. למי שלא ראה, או למי שכן ראה ומיצמץ, או למי שראה ובדיוק בדק מה קורה בקופסת הפופקרן שלו, ה”שוט המרשים” אורכו הוא קצת פחות משתי שניות! לא אתם לא צריכים שום משקפיים כתבתי באמת שתי שניות. גם אני, לפני שראיתי את הסרט, חשבתי לתומי שיאיר מתייחס למשהו שהוא בסדר גודל של שוט מזהות אחרת, “זהות גנובה” ששם אורך השוט שש דקות. ועוד קצת הסבר למי שלא ראה. הסיקוונס כולו מורכב משברי שוטים שאורכם בין חצי שניה לשתיים וחצי שניות עם זומים ושאר תנועות. אז ראבק. אתה מבקר רציני, או לפחות אמור להיות כזה, אתה מתעסק לי כאן בשתי שניות בתוך כל הסיקוונס הזה, אתה בסדר?
    אבל מיכוון שאתה, ומשום מה, באמת מוטרד אני אעשה מעצמי צחוק ואשיב לך בשני אופנים.
    בתחום התיאורטי. בסיקוונס כזה, שבנוי על קצב חיתוך מהיר של שוטים קצרים, שכל אחד מהם לעצמו הוא חסר משמעות ושצירוף הכל ביחד הוא הנותן לו את הכוח, אם אני המפיק והבמאי היה בא אלי בדרישה של מנוף או כל אופרציה מטורפת אחרת, כדי לצלם שתי שניות שניתנות להשגה בקלות בזום אלמנטרי (לא מיומן ולא בטיח), אני הייתי שם את הבמאי הזה על מנוף וממהר לחפש לו מחליף.
    בתחום המעשי. המדובר בזום (למרות שבשתי שניות קשה לקבוע מסמרות אבל לתחושתי זה נעשה בדולי ולא בזום) מהסיבה הפשוטה המצלמה (למרות התחושה שהיא מייצרת) לא רצה בעקבות הקופץ אלא הוא נכנס לפריים שלה.
    עד כאן הערת הביניים שלי וכבר אני מקלל עצמי שבכלל נכנסתי לתחום הטיפש הזה של דיון בקישקוש.

  25. אורון 19 אוגוסט 2007 ב - 12:12 קישור ישיר

    יאיר, סליחה שאני נודניק, אבל מהתגובה של אורי 1 (מספר 20) עולה כי שוב עשית איפה ואיפה בין קוראיי הבלוג, לבין קוראיי העיתונים הסוף-שבועיים.

    כמובן שזו היא אך ורק זכותך לבחור את החומרים שיעלו לרשת. אבל כתבה מסוג “כך תיראה השנה הבאה בקולנוע הישראלי”, נשמעת לי כמו טקסט קלאסי לסגנון הבלוג הזה ולגולשיו.

    ניק-לינק: אם זה לא היה ברור עד עכשיו, אז גם אני אהבתי את “זהות אבודה” AKA בורן 3.

    רוה לאורון: תיכף עולה. מחשב חדש, אם כי מגניב למדי, בלם אותי בימיים האחרונים בזמן שאני מתקין עליו את כל תוכנותיי ומסמכיי מחדש.

  26. סטיבי 19 אוגוסט 2007 ב - 19:03 קישור ישיר

    ניתוח, נקרא לזה יוצא דופן, לבורן:

  27. ידיד הבלוג (לשעבר ס.ב או ח.ל) 19 אוגוסט 2007 ב - 22:38 קישור ישיר

    לבעל הבלוג התמהוני (הייתי מחליף תמהוני במילה יותר מדוייקת אבל מתחשב בעדינותך המופרזת).
    במקום שבו אתה עם השטויות שלך מקונן בפאטטיות על היעדר ערכים אתיים, רצוי להזכיר לך כי כל כניסה שלך לטקסט של מישהו אחר על מנת לערוך בו שינויים ומבלי שאתה מבהיר לקוראיך שאתה נוהג כך, היא היא הסימן המובהק לחוסר ערכים אתיים בכלל ולהיעדר דרך ארץ נאותה בפרט. אז לפעם הבאה ולפני שאתה מטפס על הגבעות הדימיוניות שאותן אתה מצייר כהרים נישאים, רצוי שתוציא את הקורה שכבר נתקעה עמוק מידיי בין עינייך.

    רוה לידיד: אוי. נגעו לך בטקסט המחפיר שלך? מסכן. אני במקומך הייתי מעניש ומחרים את הבלוג הזה ולא מגיב כאן שוב לעולם. זה לא בסדר.

  28. ידיד הבלוג (לשעבר ס.ב ויותר לשעבר ח.ל) 20 אוגוסט 2007 ב - 3:02 קישור ישיר

    בואנה. הצלחת להנפיק טקסט יותר מטומטם ממה ששערתי, כי אני הייתי סגור על מחיקה.

  29. יובל 20 אוגוסט 2007 ב - 6:23 קישור ישיר

    הבנתי את מי אתה מזכיר לי ידיד –

    כמובן שאתה צריך להוריד את המוסיקה, להעלות את האלימות המילולית, ולשכוח מהכריזמה והיכולת המילולית השוטפת. אבל כל העקרונות הבסיסיים נמצאים שם.
    יאיר, להגיד לידיד להפסיק להגיב פה זה כמו להגיד לאלכוהוליסט להפסיק לשתות. ההגיון תומך ברעיון, אבל זה לא יקרה עד שיחליט לצלוע לו אל בלוג אחר, או עד שתחסום אותו. אני אישית מעדיף שתשאיר את ההודעות שלו, אבל במקום שיעמדו ככה בשורה עם הודעות אחרות, שפויות בפוטנציה, תעביר אותן למדור שיוקדש רק להן. מין LETTERS FROM A NUT או אולי NOTES FROM UNDERGROUND. תלוי אם תתיחס לזה בצורה קומית או טרגית.


השאירו תגובה ל - ידיד הבלוג (לשעבר ס.ב או ח.ל)