17 אוגוסט 2007 | 07:48 ~ 24 תגובות | תגובות פייסבוק

האידיוט

בשעה טובה! אחרי עשר שנים של יסורים, לארס פון טרייר מנפיק סוף סוף סרט קליל ומהנה, ולרגעים די מבריק – “הבוס הגדול”. ועדיין, גם כשהוא מייצר דיוורטימנטו חביב, הוא עושה כמיטב יכולתו כדי לעצבן את צופיו, הפעם עם שיטת צילום גחמנית בשם “אוטומוויז’ן”.

לפני שנתיים, בסוף 2005, רגע לפני שיצא בארץ “מנדרליי”, סרטו הקודם של לארס פון טרייר, כתבתי עליו כך: “עד 1997 חשבתי שלארס פון טרייר הוא אחד הבמאים החיים הטובים בעולם. לראייה: סרטיו הראשונים, האפלים, האקספרסיוניסטיים ועוצרי הנשימה ‘מגיפה’, ‘אלמנט של פשע’, ‘רכבות לילה’ ושני חלקי ‘הממלכה’. מאז 1998 אני חושב שהוא אחד הבמאים הכי איומים בעולם. לראייה: סרטיו המיוסרים, המייסרים ולפעמים המכוערים – ‘האידיוטים’, ‘רוקדת בחשיכה’, ‘דוגוויל’ וכעת ‘מנדרליי’ (‘לשבור את הגלים’, ששבר קופות בישראל, מהווה לשון מאזניים בין התקופות – חלקו נפלא, חלקו איום)”.
לפני כמה שנים ישבתי וחישבתי שלארס פון טרייר, שהשנה מלאו לו 50, הוא הבמאי שכתבתי עליו הכי הרבה מילים. עד 1997 באמת חשבתי שהוא הדבר הגדול והגאוני ביותר שקרה לקולנוע. אלא שאז הוא התחרפן.
השבוע מגיע לקולנוע סרטו החדש, “הבוס הגדול”. וראו זה פלא: מדובר בקומדיה. ובקומדיה מצחיקה, שנונה, ואף חכמה למדי. ועוד פלא: זה הסרט הראשון של פון-טרייר מזה תשע שנים שדובר דנית, מאז “האידיוטים”. פון טרייר, יליד דנמרק הממעט לצאת את ארצו, מצלם את כל סרטיו במולדתו או בשבדיה השכנה, ולרוב באנגלית. אבל נדמה לי שבכל פעם שהוא מנסה להשיק מחזור יצירתי חדש בחייו, הוא מתחיל אותו עם סרט בדנית.
אלה שעוקבים אחר פון-טרייר מהשנים האחרונות עשויים לשאול: רגע, מה זאת אומרת קומדיה בדנית? מה עם החלק השלישי בטרילוגיה שלו, אחרי “דוגוויל” ו”מנדרליי”? אני אענה, “למי אכפת? הם היו סרטים איומים, טוב שהוא נטש אותם”. פון-טרייר, מצידו, טען שהוא זקוק להפסקה לפני שיגיע אל החלק השלישי, “ווזינגטון”, ושחוץ מקומדיה הוא רוצה לביים עכשיו גם סרט בלשי אפל. ייאמר לזכותו: פון-טרייר הוא אחד היוצרים שמקפידים אחת לתקופה לעשות חשבון נפש אישי ואמנותי, ומנסה להמציא את עצמו מחדש. “הבוס הגדול” לא נראה כמו פון-טרייר, אין בו את הברק הוויזואלי שמאפיין את סרטיו (להפך, נדמה אף שהוא מכוער במכוון), אבל יש בו ברק מחשבתי. הסרט הזה מרובד למדי. ובסופו של דבר, עוסק בנושא שהכי מעסיק את פון טרייר בכל סרטיו: הקולנוע עצמו.

לארס פון טרייר הוא הדווקאיסט הגדול של הקולנוע. אני, מגדולי מעריציו, הפכתי לאחד מגדולי שונאיו. ועכשיו, עם סרט שנון שכזה, הוא גורם לי שוב לבחון את היוצר הזה מחדש. התזה שלי היא שפון טרייר מנסה בכוונה להכעיס את צופיו. ובייחוד את מעריציו. על אחת כמה וכמה את המבקרים שהיללו אותו. אני מניח שיש שם יסוד בלתי מבוטל של יצר הרס עצמי, המגובה על ידי כשרון קולנועי באמת נדיר. העובדה שפון טרייר מנסה לחיות בקונפליקט תמידי עם העולם זוכה לאישוש מצד השחקנים שעבדו איתו בשנים האחרונות. מאמילי ווטסון ב”לשבור את הגלים”, דרך ביורק ב”רוקדת בחשיכה” ועד ניקול קידמן ב”דוגוויל”, שחקניות שעבדו איתו מספרות על חוויה טראומטית, איומה, בלתי נסבלת, עם אדם שלא יודע רגישות והתחשבות מה היא. זה דבר אחד כשיוצר מקדיש פרק מחייו כדי לעשות סרטים על נשים מיוסרות, סובלות, מעונות ומושפלות, זה דבר אחר כשהבמאי עצמו מעביר את שחקניותיו את אותם ייסורים. המיזנתרופיה והמיזוגניה של פון טרייר זלגו מהמסך, ואני מצאתי אותן בלתי נסבלות. וגם התחבולות הקולנועיות שלו הלכאורה שנונות שלו – מאה מצלמות קולנוע לצילום מיוזיקל נטול שמחת חיים ב”רוקדת בחשיכה”, או במה חשופה נטולת תפאורה ב”דוגוויל” ו”מנדרליי” – לא הצדיקו את מסכת הייסורים שהוא זרה על ראשינו.
ואז הגיע משבר. תחילה משבר נפשי – שכמו כל פרט ביוגרפי בחייו של פון טרייר קשה לדעת האם הוא אמיתי או מפוברק. פון טרייר אמר בראיון שהוא פורש מבימוי כי הוא סובל מדיכאון. כמה חודשים אחר כך הוא התראיין ובישר שהוא החלים, ועכשיו הכל בסדר. ואז הוא היה שותף לבימוי הסרט התיעודי-אקספירמנטלי, “חמש המכשלות” (חפשו אותו מדי פעם בערוץ יס 3), הגיג מבריק וחכם להפליא על עבודת הבמאי. שם חזר האמון שלי ביוצר הזה, שם הבנתי שוב שמדובר שאמן מוטרד, פצוע, מיוסר, שעסוק באופן תמידי בחיפוש דרכו האמנותית, תוך שהוא יודע להפוך גם את מלאכת השיווק לחלק מאמנותו, ולערב את התקשורת הבינלאומית בחיפושיו, לבטיו ותחלואיו.
מה שמעלה את השאלה הקשה מכולם: האם פון-טרייר הוא במאי שאפשר להאמין לו? האם יש כנות בסרטיו? או שמא הכל זאת הצגה אחת גדולה? הרי פון-טרייר הוא המוח מאחורי מניפסט “דוגמה 95”, שאני בטוח עד עצם היום הזה שהוא נולד כמתיחה. שפון טרייר יזם מניפסט הקורא לנזירות קולנועית – בו במאים לא אמורים לקבל קרדיט על סרטיהם, וכן אסור להם לערב מלחינים, תפאורנים או מעצבי תלבושות בסרטם – וישב מנגד מתגלגל מצחוק בשעה שיוצרים צעירים וותיקים מנסים לעמוד בעשרת הדיברות המגוחכות שלו, שדרדרו את הקולנוע האירופי לאחת התקופות המכוערות שלו.
אז אם הכל זה תרגילים בסגנון, ניסיונות בהרגזה, תחבולות תקשורתיות, איפה נמצא לארס פון-טרייר האמיתי? האם יש סרט שמייצג אותו? שהוא אישי עבורו?

“הבוס הגדול” שבה אותי מהשנייה הראשונה. פון-טרייר עצמו מדבר בקריינות בפתיחת הסרט. והוא מפנה את תשומת ליבנו לעובדה שאנו, הצופים, יכולים לראות ברגע זה בזגוגית החלון את ההשתקפות שלו, יושב מאחורי המצלמה על מנוף. התרגום לעברית מחמיץ את משחק המילים של פסקת הפתיחה שלו. “אתם רואים ברגע זה את ההשתקפות שלי, אבל אני מבטיח לכם שהסרט הזה לא ראוי לרגע של הרהור פנימי”. באנגלית, כמו בדנית, “הרהור” ו”השתקפות” זו אותה מילה: רפלקציה. מה שאומר לנו, כבר מהשוט הראשון, שהבמאי משקר לנו. אכן, זהו פון-טרייר שלמדנו להכיר. אם הוא אומר שהסרט הזה אינו דורש מאיתנו מחשבה, דעו שהכוונה הפוכה. אם הוא מכריז כבר בפתיחה שזו לא יותר מקומדיה קטנה וחסרת חשיבות, אבל אנחנו רואים שהסגנון שלה הוא רפלקסיבי במובהק – כלומר, כזה בו הצד של העשייה הקולנועית חשוף ופרום – הרי שהסרט בהחלט מנסה לומר דבר מה מרובד.
ב”הבוס הגדול” נשכר שחקן מובטל להתחזות למנכ”ל של חברת היי-טק. הסיבה: הבעלים האמיתיים של החברה רק רוצה שיאהבו אותו והוא לא מסוגל להיות סמכותי ליד עובדיו. לכן איש אינו יודע שהוא בעל הבית, הוא מציג עצמו רק כנציגו של המנכ”ל השוהה באמריקה, ובכל פעם שניחתת גזירה בלתי אהודה על העובדים הוא מביט בהם במבט מתנצל ומסביר שזו החלטה של הבוס הגדול, לא שלו. ועכשיו, רגע לפני שהוא מוכר את החברה לתעשיין פיני, הוא זקוק למישהו שיעמיד פנים שהוא המנכ”ל. וכאן, כמובן, מתחילה קומדיה של טעויות ובלבולי זהויות. זה מתחיל כפרודיה על שחקנים, שבשבילם גם החיים היא הצגת תיאטרון. אבל ממשיך כמשהו רק מורכב יותר. אם תרצו, אפילו רוחני: תמיד יש בוס מעלינו. תמיד יש מישהו שנהיה חייבים לו דין וחשבון. אנשים מאמינים ידברו על אלוהים. אבל האם לזה מתכוון פון טרייר? צריך לזכור: מנכ”ל, בוס, יו”ר, לא משנה איך תתרגמו את התואר. בדנית זה פשוט “דירקטור”. גם הבמאי הוא הבוס הגדול. והוא זה שמביט בחבורת העכברים בכלוב שלו, מבחוץ, מלמעלה, ממנוף, בשעה שהם בפנים, הולכים סחור-סחור, על פי הוראותיו.

הצלם האוטומטי

כדי להזכיר לנו שהוא תמיד חדשן, אבל גם תמיד מנסה להיות שנוי במחלוקת, המציא פון-טרייר מערכת צילום אוטומטית בשם “אוטומוויז’ן” שאחראית על צילום הסרט והקלטת הקול. האידיאולוגיה מאחורי ההחלטה סתומה לחלוטין. משהו על קולנוע ללא מגע יד אדם, ללא שימוש במוח או באסתטיקה. התוצאה לרגעים מרגיזה וכעורה (אבל לפחות לא מצולמת מהכתף כמו סרטיו הקודמים). אבל הסרט מספיק קצר ומספיק מצחיק כדי שאפשר יהיה להתעלם מהדבר הזה. כן, נראה שגם כשפון-טרייר עושה משהו הפונה לקהל רחב, הוא ינסה לחבל בזה על ידי שימוש בצילום שירגיז את רוב צופיו. הגחמות שלו מבדרות, אבל בכל זאת בלתי נסבלות.

פורסם ב”פנאי פלוס”, 16.8.2007

נושאים: ארכיון

24 תגובות ל - “האידיוט”

  1. אור 17 אוגוסט 2007 ב - 10:32 קישור ישיר

    יש טקסט מצויין של ניב שטנדל על זה בנרג’
    http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/622/489.html

  2. דורון פישלר 17 אוגוסט 2007 ב - 10:34 קישור ישיר

    לא נכון! מייקל ביי דווקא במאי גדול ואתה לא מבין כלום!

    אה, רגע. סליחה. הכותרת בילבלה אותי.

  3. נתאי פרץ 17 אוגוסט 2007 ב - 10:44 קישור ישיר

    אני דווקא מת על האידיוטים. זה אחד הסרטים האהובים עלי באופן כללי.

    חוצמזה, זו כנראה תופעה של התחרפנות בימאים שכבר מרגישים שהשיגו הכל ע”ע גריינדהאוס של טרנטינו.

  4. סטיבי (לא בבית) 17 אוגוסט 2007 ב - 11:18 קישור ישיר

    רק הערה כללית: פינלנד ואיסלנד הן ממש לא אותו המקום.

  5. דן ברזל 17 אוגוסט 2007 ב - 11:25 קישור ישיר

    יאיר – בצד הדיון הפון טריירי, נדמה לי שראוי קצת לנמק לפני שאתה פוסל סגנון צילום שלם (“התוצאה לרגעים מרגיזה וכעורה אבל לפחות לא מצולמת מהכתף”).

    האם העבודות של רובי מילר (“לשבור את הגלים”) או קרלו דה פאלמה (“בעלים ונשים”), מבכירי הצלמים בהיסטוריה של הקולנוע, פסולות בעיניך?

  6. איתן 17 אוגוסט 2007 ב - 12:08 קישור ישיר

    דיסקליימר: הדברים הבאים נכתבים לפני צפייה ב”בוס הגדול” (כנראה הערב):

    לארס פון טרייר הוא בין הבמאים שאני הכי אוהב בעולם. למה ? קודם כל, מהסיבה ההפוכה ליאיר: אני אוהב שקורעים לי את הלב. ופון טרייר הולך בעניין הזה למקום הכי קיצוני שיש – ואז ממשיך עוד קצת. ראיתם את סצינת הרצח ב”רוקדת בחשיכה” ? או את הייסורים הפיזיים ממש שעוברת בס (אמילי ווטסון) כשיאן (סטאלן סקארסגארד) לא לצידה ב”לשבור את הגלים” (וזה עוד לפני שהיא מתחילה לשכב עם אחרים) ? או את סצינת האונס ב”דוגוויל ” ?

    שנית: שום דבר שהוא עושה, הוא לא עושה סתם. כשראיתי את “האידיוטים” בפעם הראשונה, היו סצינות שלא הבנתי למה הוא כל כך משתדל להגעיל אותי, אבל הפיי-אוף הרגשי מגיע קצת אחרי – ומגיע בגדול. לדוגמא: בסצינת האורגיה, שניים מהחבורה פורשים לחדר צדדי, בכדי לעשות אהבה יותר אינטימית, אבל עדיין תוך כדי “לשחק במפגרים”. רוצה לומר: בין השניים האלו יש קשר מיוחד. אולי מגעיל, אולי לא מובן לכל אחד, אבל מיוחד ולגיטימי. בסצינה שלאחר מכן, בבוקר שלאחר מכן, מגיע אביה של הבחורה ובטענה שהיא לא מקפידה לקחת תרופות ספיציפיות, לוקח אותה הביתה. או אז פורץ אהובה בצרחות אימים: “אל תיקח אותה ממני” … – סצינה מחרידה וקורעת לב, ורק בגלל שהסצינה הקודמת הכינה אותנו לכך.

    “מיוזיקל נטול שמחת חיים ב”רוקדת בחשכה” ?” – יאיר, הלא זו כל הפואנטה ! “רוקדת בחשיכה” הוא רקויאם ענק לכל סוגת המחזמר. הלא בסרט עצמו אומרת סלמה (ביורק) שהיא אוהבת לראות מיוזיקלס כי בהם תמיד יש הפי אנד. והנה סופה רע ומר (וגם הדרך אליו לא סוגה בשושנים). הנאמברים המוזיקליים בסרט צבעוניים, וכל שאר הסרט דהוי, ועדיין מתרחשים בחייה של סלמה דברים איומים. אין אסקפיזם בסרטים של פון טרייר (או בחיים, לפי אמונתו). זהו סרט שפועל במקביל גם במישור הסיפורי המיידי, וגם במישור האקדמי – הוא מרגש, מעניין, ונפלא בכל הקשור לסיפור, ובמישור החיצוני הוא קובר את המחזמר (ומאז, המיוזקל הולך יותר על זיקוקי דינור, ופחות על סיפורים: “מולן רוז'”, “שיקגו” וכיוב’).

    דווקא שני סרטיו הראשונים חלשים בעיניי: “אלמנט של פשע” הוא סרט של סטודנט מתלהב לקולנוע – הוא מאוד יפה ויזואלית, אבל לוקה בנראטיב (אם כי מבחינות מסוימות, הוא מתרים את סרטו השלישי), ו”מגיפה” – באופן מפתיע למדי, שעמם אותי עד מוות, אם כי הגאונות של פון טרייר פרצה בסצינה האחרונה שלו. כל הנתונים לסרט טוב היו בסרט – צמד כותבים שמתלבטים בקשר לסרט הבא שלהם, וכותבים על אדם שמחפש את המקור למחלה מסתורית מבלי לדעת שהוא זה שמפיץ את אותה מחלה בחיפושיו. אבל אין פיתוח לקו הנראטיב הזה. במקום זה, הוא מתעסק כל הזמן בחיבוטי הנפש של הכותב. אבל בסצינה האחרונה, (ספוילר ?)

    עת הם (פון טרייר והשותף שלו) עושים פיצ’ינג למשקיע פוטנציאלי, הם מביאים גם מישהי שתהיה “הקהל” בעת שהם מציגים לו את הפרויקט. אבל היא נכנסת במהלך הסצינה לטראנס בלתי ניתן לשליטה – בתחילה חושבים שזוהי הצגה, וזו אמורה להיות ההשפעה של הסרט הגמור, אבל היא לא יוצאת מהטראנס, והסוף הוא טראגי. כזהו הקולנוע של פון טרייר- טוטאלי.

    לאחר מכן בא “אירופה” – הסרט שהביא את ההכרה הבינלאומית לפון טרייר (ונתן את השם לחברת ההפקות שלו “צנטרופה”). סרט מופלא, שחוזר לנקודת זמן לא שגרתית (מיד לאחר תום מלחמת העולם השניה) בכדי להראות, שדווקא באותה נקודה, שבה הכול לכאורה ברור, אין לשבת בשקט. חייבים לנקוט בעמדה אקטיבית, כי פסיביות משחקת לטובת הרעים. חדשנות ויזואלית, לצד נראטיב מרתק, ומשהו שיש שסרט לומר (בתוספת סוף מחריד, שבו – ספוילר ?

    אנו צופים בשניות חייו האחרונות של הגיבור, כשאנחנו יודעים שזה מגיע, ואין ביכולתנו, או ביכולתו של אף אחד אחר, לעשות דבר).

    את ההיכרות שלי שלי עם פון טרייר עשיתי עם “הממלכה”, שהמם אותי ויזואלית, והראה שיש לאיש גם חוש הומור. לאחר מכן באו “לשבור את הגלים” המדהים, “האידיוטים” המרתק, ו”רוקדת בחשיכה” הגאוני.

    לגבי טרילוגית USA- אני דווקא מחכה לחלק השלישי. את “דוגוויל” אהבתי, למרות שיצאתי ממנו קצת מסויג. תימת הסבל הנשי יוצאת קצת בלתי מוסברת בסרט הזה. לא חלקתי על סבלה של בס ב”לשבור את הגלים” – לימדו אותנו שעושים הכל בשביל אהבה. לא חלקתי על סבלה של סלמה ב”רוקדת בחשיכה” – לימדו אותנו לעשות הכל בשביל הילדים שלנו. סיבלה של גרייס ב”דוגוויל” בלתי מוסבר לאורך הסרט, ולכן לא יכולתי להזדהות עם הדמות הראשית. למרות שהסוף של הסרט מתגמל, הדרך אליו היתה קצת פחות ברורה לי. ועדיין, נשארנו עם סרט מרתק צורנית – לא רק הבמה, אלא גם הצילום המרתק. אין דרך יותר טובה להראות את ה”שכנות הטובה” כאשר בחלק אחד של הבמה החשופה מתרחש אונס, ובחלקה האחר אוכלים ארוחת ערב.

    לפני שנתיים הייתי בחופשה בשוודיה. שם ראיתי את “מנדרליי”. אני מאוד אהבתי. יכול להיות שגם בגלל שאני שותף לדעותיו של פון טרייר על האימפריליזם המתנשא האמריקאי, אבל גם מכיוון שתימת הסבל הנשי נזנחה כאן, והדרך החכמה שבה המשל מוגש. הוויס אובר, שקצת עצבן אותי ב”דוגוויל” פשוט כתוב טוב יותר ב”מנדרליי”.

    (“חמש מכשלות” הוא בעיניי סרט מעניין, אבל מעט מתיש. “שלוש מכשלות” היה יכול להיות טוב יותר).

    ועכשיו – “הבוס הגדול”.

    אלה היו שישים (אלף) שניות על לארס פון טרייר.

  7. איתן 17 אוגוסט 2007 ב - 12:20 קישור ישיר

    הערה קטנה ומשועשעת: את שמה של השחקנית Iben Hjejle (שהתפרסמה ב”שירו האחרון של מיפונה”) יש לבטא איבן יאילה (כיתוב פונטי :Yay-le) ולא כפי שהיא נקראת בוואלה :ג’ג’לה.

  8. אורון 17 אוגוסט 2007 ב - 14:53 קישור ישיר

    בענייני פון טרייר:
    את אחד הדברים בזכותם אני מעריך אותו, ניתן למצוא בבירור בטקסט של יאיר. לאיש יש סרט חדש, אבל 80% מהפוסט הזה עוסקים בפון טרייר עצמו, ולא בסרט. הוא מצליח תמיד להישאר מעניין, להצית דיונים, להתנסות ולהשתטות.
    (לא שאני משווה, אבל גם לי יצא טקסט שעוסק יותר בבמאי ובניסוייו, מאשר בסרט גרידא).
    באופן אישי, סרטיו המוקדמים, המכונים “הטרילוגיה האירופאית”, בהחלט לא אהובים עליי. אבל גם בהם ניתן למצוא את המילה החמקמקה הזו שמייחדת את היוצר הזה – קתרזיס. אצל פון טרייר אני מוכן לסבול שעתיים, בשביל סיצנה אחת סופר-מתגמלות בסוף (ולכן מאוד מאוד אהבתי את “דוגוויל”. הוא פשוט מבריק בעיניי במובן הזה, חרף הפלצנות).

    אבל יאיר, עזוב טעם אישי, אל תטעה את הציבור. “קליל ומהנה”, הן צמד מילים מעט מוגזמות בהתייחס לסרט הזה. גם לי יש יחסי אהבה-שנאה עם פון טרייר, אבל תאר לך שמישהו יבוא אל אולם הקולנוע בתקווה למצוא סרט קליל ומהנה, ואז יוגש לו “הבוס הגדול”, המאוד מאוד מנדנד. עם הצלם האוטומטי המחרפן הזה. השם שלך יסונן בעצבים ממש לאחר זה של הנודניק 🙂

  9. ברווז גומי 17 אוגוסט 2007 ב - 16:28 קישור ישיר

    קשה לי להבין איך אנשים שאהבו את “לשבור את הגלים”, אפילו חלקית כמו יאיר, שנאו את “רוקדת בחשיכה”. בעיני רוקדת הוא סרט הרבה יותר טוב והמיזנתרופיות של פון טרייר מעט פחות צורמת שם, ומנומקת יותר. בכלל, במאים שונאי אדם יכולים להיות מרתקים, גם אם בסופו של דבר אתה מוצא את עצמך שונא אותם ואת דעותיהם (ע”ע טוד סולונדז).

    אגב “חמש מכשלות”, קראתי באיזשהו מקום שפון טרייר שוב רימה את הצופים שלו ולמעשה הוא ביים את כל המכשלות בעצמו. יכול להיות?

  10. רמירז 17 אוגוסט 2007 ב - 20:06 קישור ישיר

    הממ.. גם אני נמצא ביחסי אהבה/שנאה עם פון טרייר כבר כמה שנים טובות. אבל במקרה שלי אחרי דוגוויל פשוט החלטתי שהוא גאון, שאני לא גאון, ושרוב הזמן אני מוכן לסבול את הגחמות שלו, כי בסוף העצבים הוא תמיד מביא לי אותו בהפוכה, כלומר, שוב מזכיר לי כמה שהוא כשרוני ואני לא, שזה מענג לא פחות ממה שזה עולה על העצבים.
    בקיצור, לסרטים של פון טרייר לא באים בשביל להנות, ואם במקרה נהנת זו תופעת לוואי והוא עוד ימצא איזו דרך לקלקל לך אותה מעבר הסיבוב.

  11. חן חן 17 אוגוסט 2007 ב - 20:17 קישור ישיר

    אם אני זוכר נכון, כתבת השבוע שמכל סרטי פוסט-אמלי של אודרי טאטו, שלושה לא הוצגו כאן מסחרית – כולל אחד של עמוס קולק, כלומר “הפי אנד”.
    אבל “הפי אנד” דווקא כן הוצג כאן, אם כי יחסית במחתרת. זה היה בקולנוע דיזנגוף במשך כמה שבועות
    אז מה הולך פה?

  12. דן ברזל 18 אוגוסט 2007 ב - 1:11 קישור ישיר

    ברווז יקר,

    הנדון: “לשבור” מול “רוקדת”

    ב”רוקדת”, למעט ביורק המלכה, אין שחקן אחד שמשחק טוב (כן, אפילו לפיטר סטורמייר יש ימים רעים). ב”לשבור” כולם נפלאים 100 אחוז מהזמן.

    ב”רוקדת” אין רגע אחד בעלילה שמצליח (או מנסה?) להיות אמין (ע”ע אישה צ’כית עם מראה ומבטא איסלנדי שחולה במחלה מיסתורית שלא קיימת במציאות ומנסה להגיע למרפאה מסתורית שנמצאת בקצה חורשה, וזה עוד מבלי להתייחס לסצינת המשפט המגוחכת), ועל כן גם אין אף רגע שבאמת מרגש. ב”לשבור”, המקום והדמויות מרגישים אותנטיים לחלוטין.

    ב”רוקדת” אין שורת דיאלוג אחת שיש בה ולו טיפה אינטלקט או תחכום או שנינות או אירוניה או קריצה או קתרזיס. ב”לשבור” כל פעם שבס או יאן פותחים את הפה, זה מותיר אחריו משהו.

    ב”רוקדת” כל הדמויות מתנהלות בצורה טכנית ומלאכותית, למטרות קידום עלילה בלבד (ע”ע ג’ף המחזר שמגיע בדיוק בזמן ללא שום הצדקה). ב”לשבור” התנהלות הדמויות היא פועל יוצא ואורגני של העלילה.

    ב”רוקדת” אין אף דמות שבאמת אפשר לסבול (לרבות סלמה, שמה לעשות, רוב הזמן היא סתם אישה אפורה שפשוט מייבבת ומתנהגת כמו ילדה מפגרת). ב”לשבור” לבס יש מבט מדהים, עיניים שובות, קסם תמים, הרבה רגישות, ואהבת אדם ואהבת חיים ששובים אותך חרף המגבלות שלה כאדם.

    ב”רוקדת” הדמויות סטריאוטיפיות ופלקטיות (ע”ע “החברה הטובה”, “המחזר”, “האיש הרע”, “השכנה המרשעת”). ב”לשבור” הדמויות עגולות ומורכבות (ע”ע הכומר).

    ב”רוקדת” הרוע הוא טכני, רוע לשם רוע (ע”ע גזר הדין שניתן לסלמה, שמאשים אותה לא סתם ברצח, אלא בהיותה “אדם רע”) והוא נכפה על הדמויות משמיים, באופן טכני, כסוג של התעללות של הבמאי בדמויותיו. ב”לשבור” הרוע קיים, ונובע מסיבות ברורות (התעקשותה של בס להיות שונה בתוך חברה שמרנית). והדמויות בוחרות להתעמת עם הרוע הזה מרצונן החופשי, ומתוך סיבות שאפשר להזדהות איתן.

    ב”רוקדת” אין ולו רגע אחד של פיוט. “לשבור” מתפייט פעם ב-5 דקות בממוצע.

    ב”רוקדת” יש צילום מכוער להפליא. ב”לשבור” יש צילום מהמם להפליא.

    ב”רוקדת” יש פסקול מזעזע, עם כל הכבוד לביורק. ב”לשבור” יש את אחד הפסקולים המושלמים בהיסטוריה.
    _______

    אז כן. אני מת על “לשבור את הגלים”, וחושב שהוא יצירת מופת. וכן, אני חושב ש”רוקדת בחשיכה” הוא אחד הסרטים האיומים בהיסטוריה.

  13. איתן 18 אוגוסט 2007 ב - 9:52 קישור ישיר

    טוב, “הבוס הגדול”. אני מאוד נהניתי ומאוד צחקתי.

    קודם כל, תיקון: זה לא האוטומאויז’ון שמחרפן. זאת העריכה. אני לא חושב שיש בסרט שוט שנמשך למעלה מ 3 שניות. פון טרייר חותך כמו מטורף, גם אם השוטים לא מתחברים. גודאר היה מתחרפן. ג’אמפקאטים כאילו אין מחר. גם את הסאונד הוא לא מתקן במעבר בין שוטים (ניתן לשמוע את אותו אדם באמצע משפט חלש-חזק-חלש-חזק וחוזר חלילה). הסרט, כתוצאה מכך, יוצא מאוד אינטנסיבי, גם כשהחומר התסריטאי קליל. האמת, אני חושב שללא הסגנון המטורף, היינו מקבלים קומדיה פושרת, מכיוון שאין הרבה בתסריט, שכמותו ראינו הרבה.
    האוטומאויז’ון כן תורם לחירפון הטוטאלי בבחירת פריימים מלוכלכים, חתוכים או עם הד-רום גדול מדי, או מיקום משונה של הדמויות והאוביקטים בפריים (בצד מדי, למטה מדי או למעלה מדי). גם העיצוב עני מאוד. הקירות לבנים, התאורה לבנה, מעט מאוד פרופס. הייתי חושב שמשרדים של חברת היי-טק יהיו קצת יותר מקושטים.

    אני דווקא הלכתי עם ההצהרה של פון טרייר בהתחלה. אמנם, אין לקחת אותה ברצינות גמורה, אבל גם את הסרט אין לקחת ברצינות תהומית. יאיר צודק בנקודה מסוימת – הסרט הזה, מבחינתי, הוא רפלקציה של הבמאי על יצירתו עד כה. יש בסרט כמה דיאלוגים (וגם מונולוגים) על תפקידו של השחקן. פון טרייר עצמו נכנס לסרט עוד פעמיים (חוץ מההתחלה, הוא עוצר באמצע על מנת להציג דמות חדשה, ובסוף כדי לסכם). אם ממש רוצים לצלול פנימה, יש עם מה לעבוד, אבל, כשמתרגלים לסגנון, יש לנו סרט קליל, מהנה, ומאוד מצחיק. עדיין, אם פרסטון סטרג’ס (ובטח אם קאפרה) היו מביימים את התסריט הזה, הם היו מסיימים אותו אחרת. אבל אנו מדברים על פון טרייר, שמתעב את הקפיטליזם האמריקאי. באמת ציפיתם לסוף אחר ?

    סרט מטורף, שבעזרת סגנון קופצני ו”לא נכון” לוקח תסריט בינוני והופך אותו לסרט מצחיק ומהנה, שניתן למצוא בו עומק, אבל לא ממש חייבים. מצחיק ומומלץ (אבל כדאי שתדעו לקראת מה אתם הולכים לפני שתיכנסו לאולם).

  14. ברווז גומי 18 אוגוסט 2007 ב - 10:52 קישור ישיר

    דן, מצטער. לא ראיתי את ההגיון הפנימי והעלילה המובנית ב”לשבור”. כן ראיתי התעללות סדרתית מנומקת באופן רופף. חברה שמרנית שמתעללת בשונה אינה יותר הגיונית ממערכת משפט שעושה דמוניזציה של הנאשמת כחלק מההצגה מול המושבעים. מחלה מסתורית שגורמת לעיוורון אינה מופרכת יותר ומנומקת פחות עלילתית ממכה בראש שהופכת אדם אוהב לסדיסט.
    חוץ מזה, לא סבלתי את בת על עיני העגל שלה ועל הכניעות שלה (אהבת אדם קראת לזה?)והפסקול של “רוקדת בחשיכה” נהדר בעיני, יותר טוב מרוב הדברים שביורק עשתה מאז.

  15. איתן 18 אוגוסט 2007 ב - 22:09 קישור ישיר

    עם כל הכבוד (ויש כבוד. הרבה כבוד) לפון טרייר, יש עוד כמה סרטים בתל אביב.

    “קפה טרנזיט” זוכה, משום מה, להתעלמות. חבל, כי זהו סרט יפהפה, ואפילו קצת לא שגרתי. אמנם, הוא דן בנושא שסרטים אירניים רבים דנים בו – מעמד האישה במדינה איסלאמית שכזו – אבל אני לא מכיר סרט אירני בינלאומי שכזה – שיש בו דמות רוסיה ודמות יווניה, והשפה הרוסית והיוונית נשמעת בו. סיפורה של אישה שכל רצונה להיות עצמאית ולנהל בית קפה משלה. כמו בסרטים רבים אחרים, גם כאן האוכל מהווה מטאפורה למעשה אהבה. הסצינה שבה “מתקנת” גיבורת הסרט את המוסקה של היווני היא מעשה אהבה של ממש. מזכיר קצת את “קפה בגדד”, עשוי באהבה גדולה, מקסים ומומלץ.

    “ביחד זה הכל” שב ומאשש את מה שכתבתי כאן אתמול : אודרי טוטו עושה את הצפיה בסרטים בינונים לנעימה. אין הרבה מה להוסיף על הסרט העייף והמשומש הזה. לא השתעממתי כמו יאיר – זה לא סרט כזה נורא, אבל זהו סרט סתמי לחלוטין. טוב, לפחות יש את אודרי טוטו.

    “כשהורי נסעו לחופשה” מחזיר אותנו לתשובה שסאלי פילד ענתה לטום הנקס כשפורסט גאמפ שאל את אמא שלו מה זאת חופשה : “A vacation is when you’re going somewhere… and you never come back”. הוריו של מאורו (מוישל’ה) נוסעים ל”חופשה” ומשאירים אותו אצל הסבא. ואז הסבא נפטר והשכן היהודי המבוגר נאלץ לטפל בו. “קוליה” ברוטב ברזילאי, מטובל ביידישקייט, כדורגל (הסרט מתרחש ב-1970, על רקע זכייתה של נבחרת ברזיל באליפות העולם), וקצת פוליטיקה. מצולם יפה (משתמש לא מעט בהשתקפויות), משתמש במוזיקה בצורה יפה (לא מעט סצינות סוערות מעוטרות במוזיקה שקטה), ובעיקר מבוים ברגישות. רחוק מיצירת מופת, אבל יפה, מרגש ומומלץ.

  16. יניב אידלשטיין 19 אוגוסט 2007 ב - 10:15 קישור ישיר

    ::: הנדון: “לשבור” מול “רוקדת”.

    בשבוע הבא: “שוברים” מול “מסוכנת”.
    (או אולי מול “ריקוד מסוכן”?)

  17. אורון 19 אוגוסט 2007 ב - 12:05 קישור ישיר

    איתן יקר, האוטומוויז’ן זאת העריכה!
    בהנחה שהבנתי נכון, השיטה הולכת כך:
    הבמאי מניח את המצלמה בסט. מבקש מתוכנת המחשב שתקבע לו פרמטרים אקראיים של פריימינג, ושים לב – עוצמת סאונד. כעת, הוא יכול להתחיל לצלם את הסצינה, או לקבוע שוב פרמטרים אקראיים.
    מכיוון שפון טרייר לא אמור להתערב ולתקן טעויות בסאונד ובתמונה, שכן יהיה זה ערעור על קביעותיו הרנדומליות של המחשב, מתקבלת העריכה שהזכרת.

    בקיצור, שיטה שמאוד מעצבן לעבוד על-פיה, אבל יותר מחרפן לצפות בה. והכל נכתב בחיבה, כמובן.

  18. עדן 19 אוגוסט 2007 ב - 12:46 קישור ישיר

    אוףטופיק
    הגיעו היום טפסי האקדמיה להצבעה הסופית לפרס אופיר ואני מוצא את עצמי בשתי קטגוריות נקרע בין שתי אופציות ולא יכול להחליט.
    הראשונה היא פרס הסרט שם אני מתלבט קשות בין “בופור” ו”ביקור התזמורת” שהיו שניהם מצויינים. (גם “מדוזות” מצויין אבל לטעמי טיפה מאחוריהם).
    השנייה היא שחקן המשנה שם אני מתלבט בין סאלח בכרי שהיה נהדר ב”ביקור התזמורת” לבין אדיר מילר שהיה הדבר הכי טוב ב”הסודות”.

  19. אורי 1 19 אוגוסט 2007 ב - 13:09 קישור ישיר

    לא ראיתי את בכרי, אבל אדיר מילר ב”הסודות” אכן אדיר.
    ואם כבר פרסי אופיר – שוב, לא ראיתי את “ביקור התזמורת” – אבל מארבעת השחקניות שכן ראיתי אין ספק שאניה בוקשטיין הכי ראויה לפרס. קרן מור חלשה, שרה אדלר לטעמי עושה בכל הפקה את אותו תפקיד, מילי אביטל הייתה טובה, אבל באמת שבוקשטיין מתעלה עליהן.

  20. איתן 19 אוגוסט 2007 ב - 17:40 קישור ישיר

    אורון יקר, נראה לי שיש בינינו אי הבנה. בוא ניקח בתור דוגמא את אחת מ”חמש המכשלות”. לארס פון טרייר מציב אתגר בפני יורגן לת – לצלם את הסרט שלו כשאף שוט לא עולה על חצי שנייה (12 פריימים). יורגן לת עוקף את המגבלה בצורה מבריקה: הוא צילם מספר שוטים מוגבל, העלה אותם למכשיר העריכה, וכל 12 פריימים הוריד פריים או שניים. כך שהוא השתמש בעצם באותו שוט, אבל ערך אותו.

    שום דבר ממה שכתבת על האוטומאוויז’ון לא סותר את מה שכתבתי – גם אם נקבעים פרמטרים של פריימינג ושל סאונד , בהנחה שהמצלמה לא מפסיקה לצלם ומתחילה מחדש באופן אקראי, כל קפיצה בשוט היא עריכה.

  21. ארטיום 19 אוגוסט 2007 ב - 18:24 קישור ישיר

    אופטופיק לחלוטין, סליחה.

    קטע מדהים של ג’ונתן רוזנבאום מהניו יורק טיימס בו הוא טוען שברגמן היה מוערך יתר על המידה. אני נוטה להסכים, אם כי לא מהסיבות שרוזנבאום מציין. שימו לב באיזו קלות הדיון גולש לפסים אנטישמיים.

  22. סטיבי 19 אוגוסט 2007 ב - 18:57 קישור ישיר

    הקטע הזה של רוזנבאום כבר זכה להרבה תגובות ברשת, כולל בבלוגו של איברט.

  23. ארטיום 19 אוגוסט 2007 ב - 23:06 קישור ישיר

    לסטיבי – אין עליך. מצרף לינק למעוניינים.

    http://rogerebert.suntimes.com/apps/pbcs.dll/article?AID=/20070807/PEOPLE/70808002

  24. טיפטיפ המיתולוגית 20 אוגוסט 2007 ב - 2:36 קישור ישיר

    עוד לגבי לשבור את הגלים (מצטרפת לדבריו של דן ברזל) – לשבור את הגלים הוא סוג של אגדה. יש בו משהו פנטסטי, מעל למציאות, שנמצא אי שם במישור הרוחני. זאת לעומת רוקדת בחשיכה שנמצא אי שם.. בחשיכה. אפשר להקביל אותם לגן-עדן מול גיהינום. כפי שישנה התעלות רוחנית מבחינת הגיבורה בראשון (בייחוד הגאולה בסוף), כך יש יאוש ארצי בשני. גיהנום עלי אדמות, שאין לו תכלית.
    נכון ששתי הגיבורות חוות ייסורים קשים, ואנחנו איתן, ונכון שבשני הסרטים אני אישית מצאתי את עצמי בוכה בכי של כאב ללא הפסקה (היחיד שמשיב מלחמה לפון-טרייר מהבחינה הזאת הוא מייק לי), אבל בסופו של דבר ‘רוקדת’ השאיר אותי עם איזושהי תחושת רמייה, תסכול וחוסר רצון לחזור ולראות את הסרט. ‘לשבור’ סחף אותי, עם כל הכאב, למקום של יאוש עם תקווה בצידו. אתה יוצא מהקולנוע או מדליק את האור, ומרגיש את הטלטלה משתקעת בך, אבל לא חובטת בך עד זוב דם באופן אכזרי וללא מטרה.
    בסופו של דבר, ההבדל המהותי ביותר בעיני הוא שבלשבור את הגלים – בס, בעצם, ביצעה בחירה.

    ולסיום, נ.ב. אופטימי של האגודה למען לשבור את הגלים: אה, כן, והמבטא, אוח המבטא…


השאירו תגובה ל - אורון