25 אוגוסט 2007 | 11:26 ~ 45 תגובות | תגובות פייסבוק

ים המוות

עמיתיי מתעלפים מ"חופשת קיץ". לא חושב שנתקלתי בכזה דבר מימיי. דובדבני. קליין. שניצר (בביקורת מצוינת).
ואכן, מדובר בסרט בכורה מרשים מאוד. לכן כשאורי קליין כותב "זו יצירה שלמה ובשלה של אמן אמיתי" אני מהסס לגבי ה"שלמה ובשלה", אבל מסכים לחלוטין עם האבחנה שדוד וולך הוא "אמן אמיתי". צריך להיות קצת חרדי כדי להיות אמן אמיתי, להמיר אובססיה אחת בשנייה.
אבל הטקסט הכי משכנע של סוף השבוע הוא דווקא המונולג של וולך עצמו לאלון הדר ב"מוסף הארץ". לרגעים זה גולש ללהג בלתי מובן, אבל לרוב זה טקסט של איש יצירתי, גועש המחפש תשובות ומצא את הקולנוע ככלי להתנסח בו. ההשפעות של ברגמן, דרייר וקישלובסקי מורגשות, וראויות להערכה, אבל וולך איננו ברגמן או קישלובסקי עדיין. כך שאני נוטה לומר לעמיתיי "תרגיעו". ייתכן שלוולך מסתתרת יצירת מופת בשרוול, אבל "חופשת קיץ" היא עדיין רק טיוטה, מרשימה מאוד, בדרך לשם.
את הביקורת שלי על הסרט, המובאת כאן בגרסה ארוכה יותר מזו שנדחסה לדפי הדפוס ב"פנאי פלוס", אני מציע לקרוא רק למי שכבר ראה את הסרט. המחמירים יגידו שהיא עמוסה ספוילרים. אלא שבסרט, שמתחיל מהסוף ואז עובר אחורה בזמן, אין איזשהו סוד שנחשף בסופו ושאני מגלה. ובכל זאת, מי שרוצה לראות את הסרט – והוא אכן ראוי לצפייה – שיילך ואז יבוא להתווכח איתי כאן.

"חופשת קיץ" הוא סרט בכורה קטנטן ומרשים שזועק "אין אלוהים", ואז מוכיח שיש

פורסם ב"פנאי פלוס", 22.8.07

"חופשת קיץ", יצירת הבכורה של דוד וולך, הוא סרט קטן, שנולד כדרמת טלוויזיה לפני שהורחב לסרט באורך מלא. יש בו ציר עלילתי אחד, שלוש דמויות ואין בו עלילות משנה. מצד אחד זה יוצר תחושה של דלות, של חוסר פיתוח. אבל מצד שני דווקא הצמצום יוצר איזושהי צלילות. יש משהו מרוכז ומדויק בסרט הזה.
צפיתי ב"חופשת קיץ" פעמיים. בפעם הראשונה בפסטיבל חיפה לפני כשנה, לשם הגיע כשהוא עדיין מוקרן מקלטת וידיאו. אחרי שזכה לציון לשבח כיצירת ביכורים בפסטיבל הוא הודפס בעותק פילם, הוקרן בפסטיבל טרייבקה בניו יורק וזכה שם בפרס הסרט הטוב ביותר. כעת, רגע לפני עלייתו להקרנות מסחריות בארץ (ורגע אחרי שהפתיע רבים והתברג לחמישיית הסרטים המתמודדים על פרס הסרט הטוב ביותר בטקס האקדמיה הישראלית לקולנוע) צפיתי בו שוב. והסרט הזה, עלי לציון בהתפעלות מהולה בתסכול, הוא סרט בכורה בוסרי, אבל עם רגעים מרשימים מאוד. ובעיקר, הוא סרט שכדאי לשים לב אליו. הוא עושה עבודה טובה בתרגום רעיונותיו לצורה ולאימג'ים, אלא שהוא כושל פה ושם בהחלטות בעייתיות, כמו גם בסתירות פנימיות. זה סרט פולמוסי, שבבסיסו זעקת מחאה, או קריאה לעזרה, אך לעיתים נדמה שהמסר של היוצר משתלט על הדרמה.
על כל דבר משובח בסרט יש רגע מאכזב. אולי לכן קל להתמיד לסרט את המילה "בוסרי". הוא חושף פוטנציאל מרשים, אך כזה שלא תמיד מצליח להיות ממוקד ומלוטש. הנה, לדוגמה, שתי הסצינות הראשונות בסרט. השוט הראשון: תקריב על פניו של אסי דיין, אותו די קשה לזהות בתחילה מתחת לזקן העבות של הדמות אותה הוא מגלם: רב ליטאי מחמיר וקפדן. המצלמה מסתתרת מאחורי ערימות ספרי הקודש על שולחנו, מציצה בו כמבין חרכי ירי. והרב פורץ בבכי. אלא שהבכי הזה, ברגע הזה של הסרט לפני שאנחנו מכירים את הדמות, וגם באופן בו הוא מבוצע, יוצר תחושה של אי נוחות. אני בספק אם מריל סטריפ היתה יכולה לפרוץ בבכי בשוט רצוף אחד ובכזה קלוז אפ, כך שהמטלה שדרש הבמאי מהשחקן שלו היתה די אימתנית. משהו בסצינה הזאת נראה צורם, משוחק, לא נעים. הסצינה הבאה: הרב, עשתונותיו חזרו אליו, עולה לשאת תפילה מול קהלו בבית הכנסת. האולם מלא, אבל כסא אחד ריק. על הכסא כתוב "מנחם אידלמן". הרב מביט בכסא הריק, ומשהו בו נסדק. הוא מוותר על התפילה. המצלמה מתרחקת ממנו, עוזבת את בית הכנסת. זאת, בעיני, סצינה נהדרת. מבחינת בימוי, צילום ומשחק. אין בה מילה אחת, אבל היא מספרת בשניות ספורות סיפור שלם, תוך דקה מתחילת הסרט: הרב מתאבל על מישהו שאיננו שם, שהיעדרו מודגש יותר מאשר נוכחותם של אלה שכן שם. ולמישהו הזה קוראים מנחם. סצינה שלישית: ילד בן 8, עיניו גדולות וסקרניות, יושב על שפת אמבט. האמבט מלא מים, אבל הילד מתמקד רק בפרט אחד קטן: קווצת שיער שצפה במים. הוא מסלסל אותה על אצבעו, מביט בתנועותיה כאילו היתה אורגניזם חי השט באגם קטן. שוב: ללא מילים, רגע צלול ומושלם שמציג בתמונה לירית אחת דמות שלמה: ילד, מים, עיוור לסכנות שבאמבט המלא, ומתמקד בפרטים הכי קטנים. ואז אנחנו לומדים מה שמו: מנחם. מוחו של הצופה כבר מחבר את הנקודות, ממקם את הסצינות בסדר הכרונולוגי המתאים, ומתחיל להיות מודע לטרגדיה שעומדת להיפרס מולו. ובאותה הזדמנות, ועדיין לא חלפו אלא דקות ספורות מתחילת הסרט, יש בו כבר שפה ויזואלית מגובשת לתיאור שתי הדמויות העיקריות בו: האב הקפדן, שעולמו מוצג בצילומים מרוחקים, שכן הוא אחראי על תמונת העולם השלמה, המרוחקת, האלוהית. והילד, שנקודת מבטו מוצגת בתקריבים, וכל עניינו אינו בדברים הגדולים, אלא בקטנים. עוד סצינה שמאוד אהבתי: כשהוא בדרכו הביתה מלימודיו, חולף הילד מנחם על פני אמבולנס אליו מועלית קשישה חולה שהורדה מדירתה. אלא שההמולה סביב הקשישה החולה, שכניה הדואגים, והפרמדיקים המטפלים, נמצאים ברקע ההתרחשות מבחינת מנחם. הוא מרוכז בכלב של הקשישה, שירד מהדירה ובאופן טבעי מנסה להיכנס גם הוא לאמבולנס, ולהתיישב ליד הבעלים שלו. כולם דואגים לקשישה, אבל מה יהיה על הכלב?
מנחם הסקרן דואג לכלבים, לגוזלים, לדגיגים. כשהוא יושב ליד אביו הלומד תורה, הוא מבחין בטיפת תה על צלוחית זכוכית, מביט בה, מהופנט ממנה. האב, לעומת זאת, מודאג מאיכות התפילין שישיג לבנו כשזה יגיע למצוות, בעוד ארבע או חמש שנים. אלוהים, כך אומרים (החילונים) לועג למי שמתכנן תוכניות.
בתום הצפייה בסרט, שעל יוצרו לא ידעתי דבר, שאלתי מישהו הבקי בהפקה, האם הבמאי וולך הוא חוזר בשאלה. התשובה היתה חיובית. רואים את זה בסרט, עניתי. זו, כמובן מחמאה. זה די מרשים כשאדם מצליח לגרום למישהו שמעולם לא שמע עליו להבין דברים על חייו הפרטיים בזכות יצירה בדיונית שלו. מצד שני (והביקורת שלי על הסרט הזה עמוסה ב"מצד שני"), יש לרגעים תחושה שזהו שיר – מרגש ככל שיהיה – המנוגן באקורד אחד. זעקת המחאה של וולך הופכת דוגמטית, הוא זועק "אבא, אתה עיוור לילדיך". כשהאבא הוא האב הממשי בסרט, הרב שלא מבחין בבנו, אך הוא גם האלוהים, שהסרט עוסק בו ללא הרף. הבמאי, שהגיע ממשפחה חרדית והתפקר, זועק (אם הבנתי נכון): אין אלוהים. אלא שאז סרטו מראה בדיוק את ההפך.
אחת המעלות העיקריות של הסרט הוא הצילום המעולה של בועז יעקב. יעקב (בנו של רוני יעקב, מנהל הפקה מיתולוגי בראשית ימי הקולנוע הישראלי) הוא אחד הצלמים שאני הכי מחכה לפריצה שלהם אחרי שהזדמן לי להתפעל מלא מעט פרויקטים שהוא היה מעורב בהם. יש משהו מאוד פשוט בצילום, אבל כמעט כל פריים בו מדויק ומושלם, מדובר בצלם עם עין מחוננת. לרגעים – שימו לב לסופרלטיב שהולך להגיע – נזכרתי במהלך הצפייה ב"חופשת קיץ" בצילום של ויטוריו סטוררו ב"אסטרטגיה של עכביש" של ברטולוצ'י (סטוררו היה לאחד הצלמים הכי ענקיים וגרנדיוזיים בתולדות הקולנוע, אלא שבסרט הזה, אחד מראשוניו, הוא צילם דרמה קטנטנה באמצעים דלים, והתוצאה מופלאה). וראו איזה נס: הבמאי חוזר בשאלה, הצלם חוזר בתשובה. האיש שאיבד את אמונתו מול האיש שמצא את אלוהיו. המתח הזה יוצר דימויים ויזואליים אדירים, שהופכים את הסרט לדיון מרשים למדי בנושאי אמונה. השוט היפה ביותר בסרט הוא גם הדרמטי ביותר: קבוצת מתפללים, ביניהם הרב שלנו, מתפללת ערבית בים המלח, פניה צפונה, וגבה אל הים, שם מתחוללת בדממה מוחלטת ומחוץ לטווח הראייה שלנו טרגדיה נוראית. המתפללים דחוסים לצד השמאלי של הפריים, הים ממלא את השאר. הקומפוזיציה נראית בלתי מאוזנת, שגויה, לא נכונה, אבל יש בה עוצמה בלתי רגילה, יש בה תחושה – המועברת, שוב, ללא מילה אחת – שמשהו איום קורה.

אבל מה עם אלוהים? וולך עוסק בכמה פלפולי תורה בסרטו, המבקשים לתאר את המתח בין הציווי האלוהי ובין הציווי האנושי. נדמה כאילו מטרתו של וולך להציג עד כמה האלוהים הזה שאנו סוגדים לו אכזר, ואכזר גם מי שמאמין בו. וכך, לומד מנחם אידלמן בחיידר שלו את פרשת עקידת יצחק. והרי איזה מין אל אכזר יצווה אל אב לעקוד את בנו יחידו, רק כדי להוכיח את נאמנותו? אלא שיש לזכור את מה שהסרט מותיר בחוץ: שיצחק בתורה לא נעקד לבסוף. אז מי כאן אכזר יותר, האל או הבמאי? ואז מתמקד הסרט במצוות "שילוח הקן" כדי להעמיק את הפער שבין האב ובנו, ולהדגיש את האכזריות האינהרנטית הטבועה במצוות התורה. הבן חומל את היונה וגוזליה המקננים על אדן חלון הישיבה, אבל האב הקפדן עיוור לרגישותו של הבן ומפרק את הקן, על פי הציווי בתורה. בסצינה אחרת בסרט מגלה בן היקסמות מקלפי "העולם המופלא" המעוררים את סקרנותו לנעשה מחוץ לעולם המצומצם בו הוא חי, אלא שהאב רואה בכך עבודה זרה ודורש מהבן לקרוע את הקלף, ובכך לדכא את יצר הסקרנות שלו. אז לא אלוהים הוא הבעיה כאן, אין כאן בעיה קהילתית, חברתית, מגזרית, אלא זהו סיפור פרטי של אב שיודע ללמד אבל אינו יודע לחנך. הפורטרט של הרב כדמות עיוורת שמלבד לימוד תורה אינו רגיש לדבר, ובייחוד נטול חמלה לבנו, היא אחת ממגרעותיו של הסרט ויוצרת את הדמות שמגלם אסי דיין לבלתי נעימה ובעיקר בלתי מורכבת. הוא מעורר כעס במקום הזדהות. מכיוון שהסרט יוצר אנלוגיה ברורה בין דמות הבא ודמות האל (אנלוגיה המודגשת בשמו האנגלי של הסרט "My Father, My Lord") הרי שאם יש אלוהים הרי שעל פי וולך הוא כעסן, נקמן, סדיסט ועיוור. אבל האם בכלל יש אלוהים? מצד אחד, נדמה שהסרט אומר שלא, אין. אנחנו לבד. מצד שני, וולך עצמו הצהיר שהסרט מושפע מטרגדיות יווניות, והרי שם נוכחותם של האלים אינו מוטל בספק, יש גורל הנכתב מראש וממנו אי אפשר לברוח. טרגדיה היא מבנה עלילתי שבא מאמונה, מפחד מפני הגורל, מהמתח שבין הרצון לציית לאלים ובין הניסיון להתחכם להם, לרוב במחיר כבד.
באחת הדרשות שלו מול תלמידיו מסביר האב הרב את ההבדל בין השגחה פרטית והשגחה כללית. אם הבנתי נכון רוצה הבמאי לומר בכך שהטרגדיה של משפחת אידלמן מפריכה את משנתו של האב, שהרי טרגדיה שכזאת היא הוכחה לכך שאין השגחה פרטית, ולפיכך שאנחנו לבד בעולם הזה, ללא אלוהים. אלא שעל פי דרשת האב, השגחה פרטית שמורה רק למי שמקיים מצוות, קרי רק ליהודים מאמינים, ולא לגויים או בעלי חיים. מכאן שעל פי אמונת האב הילד, אותו אנו רואים מתרחק מעולם הדת, מרחיק את עצמו מההשגחה הפרטית. וכך מעדיף הבן לחפש דגים במעין המים המתוקים, ללכוד אותם לפני שהם זורמים לים המלח ולפני שהם מוצאים שם את מותם הוודאי, והוא מעדיף לעשות זאת במקום להצטרף לאביו בתפילת מנחה. הוא בחר צד, בצד שמוותר על ההשגחה הפרטית, ואכן איש לא שמר עליו כשנותר לבד בים, לא אביו ולא אלוהיו. והרי כדי לטבוע בים המלח דרוש לא פחות מנס. ואם יש נס, משמע יש אלוהים. האב צדק.

45 תגובות ל - “ים המוות”

  1. א"ש 25 אוגוסט 2007 ב - 11:42 קישור ישיר

    אופטופיק –
    הזוכה ב"On the Lot" פוגש את ספילברג באולפני דרימוורקס. נראה בערך כאילו אלוהים בעצמו מכניס אותך דרך שערי גן עדן.

    http://www.thelot.com/episodes/?ep=18&vd=189

  2. רמי 25 אוגוסט 2007 ב - 13:12 קישור ישיר

    בעודי מדפדף בתכניית פסטיבל האנימציה שמתקיים החל מהיום בסינמטק, גיליתי למרבה אכזבתי שאין בו אף סרט אנימציה יפני. אולי לרז או למישהו אחר יש הסבר?

  3. ארטיום 25 אוגוסט 2007 ב - 16:09 קישור ישיר

    אוף רציני. כתבה -מעולה- של אסף אוני מהארץ על לארס פון טרייר + ראיון.

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/896230.html

  4. אורון 25 אוגוסט 2007 ב - 17:34 קישור ישיר

    הגיע הפוסט המיוחל על "חופשת קיץ", וכולם כאן עוסקים באוףטופיקים…מוזר. אז כנראה שאני ראשון.

    קודם כל יאיר, הביקורת שלך אכן עמוסה ספויילרים, שכן אין כמעט סצינה אחת בסרט שלא תיארת. אני מקבל את הטענה כי תחילתו של הסרט היא הספויילר ולא הביקורת, אך באופן אישי השתדלתי להימנע מכך כאשר כתבתי עליו בעצמי.

    ולסרט:
    אין ספק שמגיע לוולך, וגם לצלם שלו, כל הכבוד. על החלוציות, ועל הניסיון. אבל בעיניי, מדובר בסרט מזוייף, סליחה על החריפות. יכול להיות שאותו וולך הוא בחור מבריק ודעתן מאין כמוהו. אבל אם כבר השקעת ויצרת סרט קולנוע, מדוע לא לתת לו לדבר בעד עצמו? מדוע ההשתפכויות והניתוחים העצמיים? בייחוד, כאשר מדובר בסרט שהמסרים בו מוטחים בפרצופו של הצופה בחוסר חן, שאינו תואם (סטיבי תהיה גאה בי) את הצילום והעיצוב הכה מדוייקים ועדינים.
    וזוהי, בעיניי, המגרעה שגרמה לי לתחושת האנטי. הסרט הגדיר לעצמו את קהל היעד שלו – מבקרי קולנוע. כאלה שראו את הדקאלוג של קישלובסקי, ויוכלו לנתח אותו בלי סוף ולהתפאר בידע שלהם וביכולתם לזהות את המוטיבים שצועקים "אני אמנותי!!!".
    לכן לא מפתיעות אותי הביקורות הטובות, ולכן דיברתי כפי שדיברתי בדיון שהתרחש כאן בבלוג טרם יציאת הסרט.
    כצופה, ואני מדבר וכותב כצופה, הסרט אטם אותי רגשית מיד בסצינת הפתיחה שיאיר תיאר. מאז, עשה הסרט כל שביכולתו כדי ללחוץ לי על כפתורי הרגש. ואני, כלוחצים לי בכוח, אני מתנגד. בסצינת האמבולנס שתיאר יאיר, מבקרת אהובה שישבה לידי (לא חשוב מי זו הייתה) סיננה: "הסרט הזה לא בשבילי". אלה היו המחשבות שלי בדיוק. מניפולציות רגשיות חוזרות ונשנות – כלב, גוזלים, ילד קטן, כולם בסצינות נמתחות שמטרתן לרגש בכוח. ועוד משולבות עם מוטיבים צווחניים כמו עקידת יצחק ומצוות שילוח הקן.
    אני מצטער להגיד שלא אהבתי את ההחלטות הללו. ועוד יותר מצטער לא להצטרף לתשבוחות על סרט ישראלי. בייחוד בשנה המופלאה הזו. אבל זו דעתי.
    אני בטוח שוולך אכן ימשיך ליצור, ורוצה להדגיש כי הביקורת שלי אינה מופנית כלפיו, אלא כלפיי היצירה המסויימת הזו.
    אוף.

  5. דן 25 אוגוסט 2007 ב - 18:37 קישור ישיר

    אורון,
    אף פעם לא הסכמתי אתך יותר. אתה לא לבד. אני פשוט לא מצליח להבין את ההשתפכות הזאת. כמה שוטים יפים ועלילה "תובענית" (יש פה איזשהי דו משמעות, עזבו אתכם) הופכים את זה ליצירת מופת? לסרט הכי טוב של השנים האחרונות? הבעיה הכי גדולה של חופשת קיץ היא שהוא לא מצליח במקופ הבסיסי ביותר שבו סרט חייב להצליח- הוא לא מצליח לעניין באמת. המסרים שלו, כמו שאורון כתב, מוטחים בפניו של הצופה. עקידת יצחק, שילוח הקן וכל פרשה אחרת שהמבקרים מכירים (וקצת ציניות אוסיף – עם עזרה מחוברות היחצנות של הסרט?). הפואנטה ברורה מהדקות הראשונות והסרט חוזר על עצמו. המשחק, ומפתיע אותי שלא התיחסו לזה, הוא לא טוב ברובו. מילא אסי דיין, אבל שרון הכהן בר נראית לא קשורה למקום ומדקלמת משפטים עם עיניים גדולות והילד לא יותר מבסדר.
    ולמרות הכל, אני לא אומר שזה סרט רע. הנושאים מעניינים, יש סצינות יפות וצילומים טובים. אבל ביחס להתלהבות הלא ברורה הזאת חייבים להגיד שהיינו בחופשות הרבה יותר טובות.

  6. אור 25 אוגוסט 2007 ב - 21:07 קישור ישיר

    קודם כל, אני חייבת, בקשר לשרון הכהן בר: גם לי היו ספקות לגביה בכמה שלבים אבל הבנתי שהיא מושלמת. ממש ממש מושלמת. הסצינה בסוף כשהיא זורקת את הסידורים היא בעיניי אחד הדברים שעושים את הסרט.

    "הפורטרט של הרב כדמות עיוורת שמלבד לימוד תורה אינו רגיש לדבר, ובייחוד נטול חמלה לבנו, היא אחת ממגרעותיו של הסרט ויוצרת את הדמות שמגלם אסי דיין לבלתי נעימה ובעיקר בלתי מורכבת."
    אני חושבת שדווקא הפורטרט של הרב כאיש קשה, שהולך כל ימיו אחרי מצוות האל בנאמנות ובאופן שעושה עוול לבנו ולרגשות בכלל, היא שיוצרת את המורכבות. הסצנה המופיעה גם בתחילת הסרט, בה האב יורד מן הבימה לאחר דקות שבהן הוא מבין שאינו יכול לדבר, שאין כל אפשרות לדבר אחרי מצב כזה, היתה מאבדת המון מעצמתה אילו דמות האב היתה אחרת. בסרט הזה דווקא הצגת מצב קיצוני נותנת אופציה למבט עדין על הדמות, אופציה למורכבות.

  7. עדן 25 אוגוסט 2007 ב - 21:27 קישור ישיר

    חופשת קיץ הוא אולי לא המאסטרפיס ששניצקליינדובדבני עושים ממנו אבל לא צריך גם ללכת לקיצוניות השנייה ולומר שזהו סרט רע. מדובר בסרט טוב מאד, חכם ומרגש ואכן מעט בוסרי. אני התפעלתי מאד, גם אם לטעמי הוא לא נכנס לשלישייה הטובה של השנה "בופור"-"מדוזות"-"ביקור התזמורת".

  8. ידיד הבלוג 26 אוגוסט 2007 ב - 2:58 קישור ישיר

    ביקורת גרועה, אם כי ולמען ההגינות צריך לומר, שהיא הרבה יותר טובה מהטקסטים הסהרורים, מטופשים והבלתי רלוונטיים שהנפיקו שניצר, קליין ודובדבני.
    הכל שהוזכרו למעלה, טוחנים טקסטים (עלק ביקורת) ממקום שהוא עמארצות לשמה.
    אישית ומראש. אני לא אוהב סרטים שנכתבו כדראמת טלוויזיה בת 30 דקות ושפתאום (למה?) הפכו ל"סרט עלילתי באורך מלא". זה תמיד נראה לי יותר יצר פירסום מאשר רצון להגיד משהו שמסגרת הזמן לא מאפשרת.
    יותר מכך. לא אוהב כשמסתכל בסרט ורואה שאכן הוא לא "שווה" יותר מ 30 דקות.
    ולאלה שחושבים שהיוצר מזייף. הוא לא. הוא פשוט מעלה בכנות שלו טענות שיטחיות, רדודות, פיקטרניות כלפי העולם שממנו הוא בא ושאותו אתם פשוט לא מבינים. אבל רמת הטיעון והצגת הדברים היא כ"כ נמוכה במושגים של העולם שממנו הוא כביכול בא (אני מפקפק) שמה שנותר לו הוא רק לסמוך (להאמין) על בורים (שניצר וכאלה) שהם ינפיקו לטובתך טקסטים מטופשים. וזה מה שבאמת קרה.
    מישהו אמר שמבקר קולנוע הוא דמות חיונית או הכרחית להתפתחות קולנועית?

  9. דני קטנטני 26 אוגוסט 2007 ב - 7:41 קישור ישיר

    תגובה לידיד הבלוג
    את הסרט CASHBACK ראית ?
    גם הוא התחיל כסרט קצר, 17 דקות, והפך לסרט מלא. שני הסרטים טובים מאד וללא כל קשר ליצר פרסום.

  10. היפנית 26 אוגוסט 2007 ב - 8:08 קישור ישיר

    ידיד הבלוג הוא אחד האנשים היותר מוגבלים בנפשם ובשכלם שיצא לי לקרוא פה בשנתיים (כמעט) האחרונות.
    הוא מלא שנאה וטינה, רגשי נחיתות, ובעיקר יכולת הבנה וניתוח של אנשים לקויי התפתחות. הוא מסוגל לראות רק את המובן מאליו, את מה שמעל פני השטח. מילימטר לא מעבר לזה.
    את הדמיון שלו אפשר היה לארוז בחלל שמתחת לזרת ועוד היה מקום ללכלוך השחור שמצטבר שם. ולא שהיה הבדל במרקם. אין לו שום יכולת שהיא: לא אנושית ולא אינטלקטואלית. הוא פועל כגנב במחתרת, ובחסות האנונימיות שופך את הזבל שלו בכל הזדמנות. מוטב היה עושה בעל הבלוג לו היה חוסם אותו על שלל הניקים הסתומים שלו לעד ונוקט באמצעים דרסטיים יותר.

  11. אורי (האמיתי) 26 אוגוסט 2007 ב - 8:13 קישור ישיר

    אין לי זמן לכתוב הרבה וברצינות אבל אני חייב להגיד:
    יש. אני לא לבד.
    'חופשת קיץ' הוא סרט רדוד מאוד אידיאולגית. אותי זה פשוט ש-ע-מ-ם מהר מאוד. משעמם, דויד!
    העולם החרדי זה פויה. הבנתי. עקדת יצחק זה פויה (כאילו שזה לא מה שקורה ה-ר-ב-ה יותר בעולם החילוני…). הבנתי. אנשים מאמינים הם טיפשים. הבנתי. אה, והם גם שוביניסטים. וואלה.
    הבעיה היא כמובן לא עקרונית. שיחשוב מה שבא לו. הבעיה היא זה יוצא תסריט דמגוגי, שטחי ומשעמם (כבר אמרתי?). תסריט טוב בעיני הוא כזה ש(א) מבין את הדמויות שלו ומסמפט אותן בצורה כלשהי ו(ב) מביא דילמה אמיתית. בין שתי אופציות מוסריות תקפות.
    את שני אלה אין ב'חופשת קיץ' מה שהופך אותו, בעיני, לסרט מעצבן ומקומם (ועוד משהו שכבר אמרתי פעמיים אז אני לא אחזור). זה שבחו"ל ישתפכו עליו זה ברור אבל מה יש לכל הקליינים בארץ להתמוטט?
    כל כך משעמם!
    אגב, וולך היה מביך בעיני ב'הארץ'. לא ככה מדבר אמן. ככה מדבר אדם באגו טריפ רע במיוחד. קצת צניעות ודרך ארץ היו אומרים במקומות מסויימים, אבל אנחנו יודעים מה וולך חושב על המקומות האלו.

  12. רותם 26 אוגוסט 2007 ב - 8:55 קישור ישיר

    א. ידיד, אף אחד לא אמר שהיוצר מזויף – אלא שהסרט. אני אישית הרגשתי שהוא מציג קריקטורה של החברה החרדית יותר מאשר את הדבר האמיתי, לא משנה כמה הצילום ראליסטי וחודרני.

    ב. עקדת יצחק ושתיקה – יש ספר קטן, הוא נחשב פילוסופי, אבל הוא ברור ומובן לכל לדעתי, "חיל ורעדה". על כוחה של אמונה ושתיקה וכו'. בסופו של דבר, ההרגשה שלי, שהסרט הזה רק מתאר את בעיית האמונה וכו' ולא מנסה להתמודד עם כל הבעיות הקיימות עימה והעולם החרדי.

    ג. מצד אחד בלי הביקורות המהללות לא הייתי הולך לראות את הסרט אולי, מצד שני, אולי לא הייתי מאוכזב ממנו כל כך.

    ד. השם של הסרט – זה שבאנגלית My Father My Lordהאם רק לי הוא מזכיר במעט את "פדרה פדרונה"? העיסוק דומה במעט. אם כבר עשו עניין גדול השבוע על תרגום שמות, זה מקרה מאד מעניין. האם חששו מפגיעה בדתיים בשימוש בשם כמו "אבינו אלוהינו"?

  13. רז 26 אוגוסט 2007 ב - 11:50 קישור ישיר

    לרמי: אני לא מעורב בבחירת הסרטים לתכניה של הפסטיבל, לא בשנה הנוכחית וגם לא בשנים עברו. מצד שני, כאשר ארגון אוק"י קיבץ הרצאות עבור הפסטיבל, כן דאגו שם שתהיה קבוצת הרצאות שעוסקות בנושא. לא אעיד על ההרצאות שלי, אבל שמעתי שמההרצאות האחרות הקהל יצא מרוצה.

  14. דרורית 26 אוגוסט 2007 ב - 14:23 קישור ישיר

    לא ראיתי את "חופשת קיץ" עדיין. מאמינה שאראה בקרוב.
    המונולוג של וולך ב"הארץ" הביך אותי גם. הזכיר לי מאוד את הסרט הדוקמנטרי ששודר לפני כמה שבועות בערוץ 8 "ויהי חושך ויהי אור" על החזרה בתשובה של מני פיליפ, הזמר החסידי. משהו מהבילבול הנוראי הזה, הדיבור כאילו בטריפ כל הזמן, לי אישית עושה רק אנטי. אבל אין ספק שלהרבה אנשים זה יכול להוות מוקד משיכה רציני ביותר.

  15. אלטמן 26 אוגוסט 2007 ב - 15:57 קישור ישיר

    נראה לי שמבקרים קצת יוצאים מדעתם כשהם רואים סרטים שנעשים בתקציב דל, הם כלכך מרגישים צורך עז לעודד את היוצרים שהם מפריזים בביקורות, כך קרה עם קליין על וסרמיל וכך קורה עכשיו עם דובדבני וחפשת קיץ.
    לא שאני לא מעריך וחושב שזה לא ראוי להערכה היכולת לעשות סרט מעניין בתקציב דל אבל עדיין אני מתייחס לביקורת וציוני סרטים בצורה רצינית ושאני רואה ציון 5 כוכבים והשתפכות כזו כמו של דובדבני על חופשת קיץ זה ממש מוריד מערך המבקר וגורם להרגיש שמזלזלים בקורא.
    חופשת קיץ הוא סרט טוב, שלא תבינו אותי לא נכון, ואני ממליץ למי שלא ראה ללכת ולראות. עדיין אני חושב שחסר בו קצת עלילה ויש הרגשה שלקחו סרט קצר ומשכו אותו בכוח לשעה ו5 דקות (מדוד).

  16. אורי 1 26 אוגוסט 2007 ב - 16:49 קישור ישיר

    "חופשת קיץ" לפי הפירסומים 80 דקות. לפי המבקרים 75 דקות. לפי אלטמן 65 דקות. אם זה נכון, זהו סרט הקולנוע הישראלי הקצר ביותר.

  17. יוסף מוקיר שבת 26 אוגוסט 2007 ב - 22:45 קישור ישיר

    גועל נפש חוסר הפירגון והצורך הזה להיראות ציניים ו"להרגיע" את דובדבני קליין את שניצר.

    כל כך ישראלי הצורך הזה להיות "קול" ולבוז להתרגשות מיצירה מרגשת והיא מרגשת. מאד.

    בעצם, גם זאת דרך להתנער מהדמעות שזלגו לכם תוך כדי הצפייה (ותודו שזלגו, שמעתי את הטישויים נשלפים), ולהתנער מ"המניפולציה" שלכאורה עשו עליכם שגרמה לכם להתרגש ולצאת "פריירים". אוי כמה שזה ישראלי.

    ראיתי את הסרט הוא יפהפה. כל השתיקות וחוסר העלילה כביכול בדיוק במקום. הכל נמצא במידה הנכונה בסופר בשלות ובאופן אינטלגנטי ומורכב. בוסר זה חוסר הפירגון. לא יותר

    גם כל הסיפור על האב ממש לא חד צדדי. ההיפך הוא הנכון. האבא מתחטא לפני האל כבן לפני אביו, הוא מאד אוהב את בנו (ראה סצנת ההובלה אל המיטה לאחר הירדמות מנחם בחדר הלימוד), אבל כאיש רוחני (ולא במובן ה"רוחניות" והקריסטלים המוכר ממאמיני השדים והרוחות) האל נמצא אצלו במקום הראשון. קח את בנך את יחידך אשר אהבת והעלהו לעולה…

    הספרים בסוף הם ביטוי לכאב ולהתמוטטות העולם הקיים בט דברי הקודש מוטחים בפרצופו של איש האלוהים. השמים פתחו את לועם ומענה אין.

    מבין את יאיר, הוא עושה ככל יכולתו כדי שביקור התזמורת יזכה באוסקר (ולדעתי חופשת קיץ עוד עלול להפתיע הפתעה מרעישה ואני את הצבעתי כבר עשיתי), אבל קשה לי להתחבר לחוסר הפירגון וצרות העין של הגולשים לבמאי חדש ופורץ דרך שעשה משהו שונה ולא מוכר..

  18. אורי 1 26 אוגוסט 2007 ב - 23:02 קישור ישיר

    וגם: לפי "הארץ" וולוך צילם את הסרט ב10 ימים! [לא כולל השלמות]. גם זה נשמע לי כמו שיא מסוים.

  19. מפרגן עם גבול 26 אוגוסט 2007 ב - 23:05 קישור ישיר

    לפרגן למשהו רק בגלל שהוא שונה ולא מוכר, הוא ילדותי ולא מקצועי בדיוק כמו החסור פרגון שאתה מדבר עליו.
    זו בדיוק הבעיה של הסרט: הוא בא להראות את האחר והלא מוכר, אז הוא מחפף בכל כך הרבה מקומות. מי שקצת לא מתרגש ממשהו חדש או שונה רק בגלל שהוא כזה(או שהוא פשוט לא כזה בשבילו) יכול להבחין בלא מעט לקויות קולנועיות שישנם בסרט.
    אין שום דבר רע בלפרגן, אין שום דבר רע בלהעיר על הפרגון ועל הסרט עצמו.

    ואם אתה קורא למה שיאיר כתב על הסרט צרות עין וחוסר פרגון, אז עדיף שתקרא ישר קומינקטים ולא ביקורות – הם יפרגנו ללא ספק.

  20. יוסף מוקיר שבת 26 אוגוסט 2007 ב - 23:11 קישור ישיר

    דוקא כתבתי שאת יאיר אני מבין (ע"ע ביקור התזמורת), מה שאני לא מבין זו את המקהלה המתוזמרת שמדברת על "פגמים" לא קיימים. בולשיט. נאדה. פלצנות בגרוש.

    ולויודע למה, זה נשמע לי גם מתוזמר מדי.

    נ.ב. הביקורת של וולווט שציטטתי נעלמה לה. אתם מוזמנים לעיין בבלוגה (מופיע קישור בראש הבלוג).

    ערב מקסים לכל צרי העין והאופק

  21. אורון 27 אוגוסט 2007 ב - 0:31 קישור ישיר

    מר יוסף מוקיר שבת היקר,
    השבת כבר יצאה לה, אז אני מרגיש חופשי לענות לך.
    בעצם, אני צריך שתסביר לי רק דבר אחד – לי יש דעה שונה לגביי הסרט, אבל אני מוכן לקבל את דעתך המנוגדת לשלי. לעומת זאת, אתה *לא* מוכן להאמין שדעתי היא אכן דעתי, ושאני רשאי להחזיק בה, ואף ממציא כל מיני תיאוריות הנוגעות לסיבה בגינה אימצתי את דעתי המזוייפת. ואז, אתה טוען ש*אני* הוא צר האופקים מבין שנינו.
    תעלומה!

    ואני יודע שלא פנית דווקא אליי באופן אישי, אבל חשתי צורך לענות, להרחיב לך קצת את האופקים. אני לא יכול להעיד על אנשים אחרים, אבל אני לא התחברתי לסרט הזה, ובכל זאת היה לי חשוב להגיד כל הכבוד לבמאי/תסריטאי שלו, ואף לצלם. אני לא מבין היכן הסתירה עליה אתה מצביע.

    והכי חשוב – לפני שאתה מעליל עלילות, על קמפיין בדיוני שמנהל יאיר להרצת "ביקור התזמורת" לראשות הממשלה, אולי כדי שתתעדכן בעובדות. "בופור" הוא הסרט המועדף על יאיר השנה, וכבר נוהלו ממש כאן בבלוג הזה, המון דיונים על כך.
    אז תקרא קצת, תרחיב אופקים. הכי קל והכי ישראלי, זה ישר להשמיץ, בלי לדעת את העובדות. פשוט תקשיב לעצות של עצמך, הן יעזרו לך מאוד.

  22. יוסף מוקיר שבת 27 אוגוסט 2007 ב - 0:52 קישור ישיר

    אורון, תן לי קרדיט – לפחות בכל הקשור למאחורי הקלעים ולאקדמיוות כאלו ואחרות – שאני יודע על מה אני מדבר 🙂

    נ.ב. אני מוקיר גם את ימי ראשון ושני, אנשים בכלל, וסרטים על אנשים בפרט (וכזה הוא הסרט האנושי, הצנוע והמופלא על משפחת אידלמן).

  23. ידיד הבלוג 27 אוגוסט 2007 ב - 2:08 קישור ישיר

    ראשית ולפני שאני הולך לומר את מה שיש לי לומר, אני רוצה להבהיר ולא מתוך הצטדקות אלא כציון עובדה, שאין לי טענה כנגד "חופשת קיץ" כי אני בעיקרון לא עוסק כאן בביקורת סרטים אלא בביקורת על ביקורת סרטים (מין תחביב כזה).
    לשם הדוגמא. כאשר יאיר כותב: ", רגע צלול ומושלם שמציג בתמונה לירית אחת דמות שלמה: "ילד, מים, עיוור לסכנות שבאמבט המלא,…" מותר לי לתהות בקול מהן בדיוק הסכנות הטמונות באמבט מלא לילד בן תשע? אגב, על-פי הסרט המדובר לא בילד בן תשע אלא באחד שהוא קרוב למצוות, אלא אם כן הכותב מאמין שהדוסים הם כ"כ מטומטמים שהם בודקים איכות תפלין ארבע שנים טרם הזמן.
    או כששניצר כותב (ביקורת ממולצת לדעת הבלוגר) ברצינות תהומית משפט כמו: "..הציווי המקראי הראשוני "יהי אור" – כנקודת זינוק לכינונם על הבד של עולמות לא מוכרים, שעצם נוכחותם הווירטואלית בחשכת אולם הקולנוע, כאשר רק אור המקרנה מתווך בינם לבין הצופים, משולה לעבודת הבורא." מותר לי לנסות ולהבין על מה בדיוק השנואצר הזה מדבר כשכל סרט אחר, מטומטם ככל שיהיה, מתווך עם הצופה בעזרת מקרנה שהיא (לדעתו) קיום המושג "ויהי אור". אז אם דברים כאלה הם לא בבחינת שטות מוחלטת אז לי אין מושג מהי שטות מוחלטת.
    אבל אלה (שעוד אפשר להוסיף עליהם המון ) הם לא ממין העניין שהיה גורם לי לשוב ולטחון בנושא. מה שגורם לי לכתוב את כל מה שאני כותב זה הופעתם ותגובתם של שניים. האחת מכנה עצמה "היפנית" והאחר מכנה עצמו "יוסף מוקיר שבת".
    שניה. הערת ביניים לרותם. לא "פאדרה פאדרונה" ולא בטיח. התרגום והכוונה הם "אבינו מלכנו" אבל אל תתעמק בזה יותר מידיי כי בהמשך ל"אבינו מלכנו" נאמר "עשה עימנו צדקה וחסד.." ועוד יבוא לך איזה שניצקליידוב שיתחיל לפלפל לך בנושא הצדקה וחסד ואיך שהיוצר מתכב עם זה.
    חוזר ל"יפנית" שהביאה עלי כאן "מי שברך" רציני ול"יוסף מוקיר שבת"ומכאו נכנס ל"פרדס"- עניין שאולי יהא מובן ל"מוקיר", לא מובן בכלל ל"יפנית" וביחס לשאר אין לי מושג.
    פ. הטקסט הבלוגרי של ה"יפנית" כ"כ מובהק שקשה שלא לדעת מי עומדת מאחוריו וגם הטקסט ה"פשקווילי" של "היקיר" כ"כ מובהק שגם כאן לא קשה לנחש מי כתב אותו.
    גם ה"יפנית" וגם ה"מוקיר" הם אנשים פשטניים שמסובכים עם עצמם בגלל (פרויד) עניין של זהות מינית.
    ד. "יהללך זר ולא פיך" או "אין הנחתום מעיד עיסתו" עניין של ענווה ברדיפת הפרסום וקובעת כללים בפרסום תגובות.
    ר. ל"מוקיר" תנסה לצאת מהקטע שלך של "להוכיח", באומנות כמו בדת עניין ההוכחה הוא שולי ובלתי רלוונטי לאמונה/תחושה/ולדרך.
    ס. הניסיון לומר אנחנו מבינים (או בכלל יכולים להבין) הכל הוא פשוט מטומטם, אנחנו לא מבינים כלום ואנחנו סתם מקשקשים. עובדה.

    וליאר באגב. לא. אני חוללתי תמהומה בסינמטק אני דווקא (תבדוק) הייתי שם מאלה שהגנו על גרבוז בכך ששלחתי (הצעתי) תעצבן להרביץ לקופאית (יש לי חשבון איתה). לא יודע מה קרה עם ההצעה שלי כי הייתי עסוק בלהבריח תגרבוז.

  24. יוסף מוקיר שבת 27 אוגוסט 2007 ב - 2:37 קישור ישיר

    ידיד, אהבתי שעלית על הבעיה שלי עם זהות מינית. אשתדל לפתור אותה בהקדם.

    אמרתי כבר שאין לי בעיה עם ההעדפות של יאיר לבופור ולתזמורת – בעלת הסיכויים הרבים יותר לדעתו (והיא מנגנת ועוד איך, אורון). לא ממש הבנתי מה רוצה הידיד (אהבתי אותו דוקא יותר כסתום בלחיצה / חתום למחיקה :-)) ממני ומהיפנית. מקווה שזה לא קשור לזהות מינית, למרות שדי מחבב יפניות.

    לא אהבתי את הביקורות הקוטלות כאן על חופשת קיץ וגם על מדוזות של חלק מהאנשים (הבחירות המובהקות שלי השנה), למרות הסיכויים היותר נמוכים שלהם. שניהם סיפורים משפחתיים קטנים ויפהפיים שלא מתרחש בהם הרבה אבל קורה בהם הכל.

    דוקא מסכים עם הסתום בלחיצה באופן עקרוני לגבי אנחנו לא מבינים כלום ואנחנו סתם מקשקשים.

    אבל גם קשקשת צריכה להיות מאוזנת איכשהו

  25. ידיד הבלוג 27 אוגוסט 2007 ב - 2:54 קישור ישיר

    "תלמיד חכם", ואת זה אתה מן הסתם כבר יודע, אתה לא. כל השאר שטויות.

  26. אורון 27 אוגוסט 2007 ב - 18:07 קישור ישיר

    יוסף מוקיר שבת וגם כל יום אחר,
    אין לי בעיה לתת לך קרדיט בכל תחום, בתנאי שתעשה אותו דבר גם אתה. בתגובות שלך בולטת הדעה שלך, שמסתמכת משום מה על כך שדעתם של אחרים לא נכונה. שזה מוזר, בהתחשב בעובדה שאתה מוקיר גם אנשים.

    הבנתי שלא אהבת את הביקורות השליליות שהשמיעו חלק מהאנשים על סרטים מסויימים. זה גם טבעי שתרצה להגן על הסרטים שאהבת. אבל יש דרך לעשות זאת, והיא לא כוללת קריאה לאנשים שחושבים אחרת ממך בשמות, או סיווגם כלא מבינים כלום מהחיים שלהם. לא לכולם יש אינטרס כזה או אחר, חלק מהאנשים פה הם פשוט צופי קולנוע מן השורה, שאומרים את דעתם הלגיטימית.
    אני, למשל, מאוד אהבתי את "מדוזות", ממש כמוך. אני אגזים ואומר שזה הסרט הכי טוב שראיתי השנה (אולי להוציא את הסרט של נולאן מתחילת השנה). ובכל זאת, את "חופשת קיץ" באמת שלא.

    ומה שרצה הידיד הסתום ממך ומהיפנית זה מה שהוא רוצה תמיד, אבל – ושאלוהים יסלח לי על מה שאני עומד לכתוב עכשיו – יש משהו בחלק מדבריו. אם אפעל לפי הצעתה של היפנית, ואסנן את כל הזוהמה שמקיפה את הגרעין שבדבריו, הרי שגם אני חושב שבאיזשהו מקום, "חופשת קיץ" נעשה בעיקר בשביל שיכתבו עליו טקסטים מנתחים על-ידי מבקרי קולנוע. ושוב, זו רק הרגשה אישית שלי.

  27. ידיד הבלוג (לשעבר ס.ב או ח.ל) 27 אוגוסט 2007 ב - 21:10 קישור ישיר

    לאורן היקר.
    הופתעתי לקרוא שאתה מסכים עם הגרעין שבדברי.
    לא הופתעתי להיווכח ש"הגרעין" שמצאת בדבריי לא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה.
    הייתי יכול להיות מופתע אם היית מצליח להבין מה אני כותב אבל לנוכח המגבלות הטבעיות לא חושב שהפתעה כזו אפשרית.
    אז לפעם הבאה תעשה לעצמך ולי טובה ואל תחשוב אפילו להשתמש בי כדתניא דמסיע לטקסטים שלך ובכלל תפסיק לחטט באשפה.

  28. ידיד הבלוג 28 אוגוסט 2007 ב - 0:59 קישור ישיר

    לאדון אורון היקר.
    אם לא היית קיבוצניק היית מכיר הלכות נימוס ודרך ארץ (וזו להשכלתך, קודמת לתורה) ויודע שעל האופן שבו שירבבת את שמי לתגובתך אנשים תרבותיים היו מבקשים סליחה. אבל אתה קיבוצניק וזו בעיה שלא אפשרית לפתרון.

    אין לי שום בעיה להשאר אדיש לטקסטים שלך ולא להגיב אליהם כי תאמין או לא, אני לא קורא אותם – זו עובדה ולא ירידה עליך.
    לעניות דעתי, מעולם לא התייחסתי לטקסט שלך ולא "ירדתי" עליך, אולי פעם אחת בטעות. המצב לטעמי הפוך. אתה הוא זה שטורח לזמזם ליד אוזני כל הזמן (כמו במקרה שכאן) ומבחינתי אתה יכול להמשיך ולזמזם. התרגלתי.
    ולפעם הבאה שלא יעמוד לך יצרך, תשאל את דבורית שרגל (ה"יפנית") לאיזה טקסט שלי היא מכוונת לפני שאתה כהרגלך קופץ להגן על המבקר/ת.
    ובזאת ידידי אני אומך לילה טוב וביי.

  29. אורון 28 אוגוסט 2007 ב - 1:16 קישור ישיר

    תגובה אחרונה לידיד,
    אני התנצלתי ברצינות, ומוכן לעשות זאת שוב, בנוגע לשרבובים. אני גם מבטיח לא להזכיר אותך בתגובות העתידיות שלי, כדי לא לגרור עוד עימותים. אה, וסליחה גם על הזמזום הנוכחי, אני פשוט מוכרח להבהיר שני דברים:
    1. אני לא קיבוצניק, ומעולם לא הייתי. לכן, אין כאן בעיה שיש לפתור.
    2. תאמין או לא, לא היה לי מושג מי זו היפנית, עד לרגע שגילית לי. כן, אני עד כדי כך אידיוט, נשבע לך.

    אז לילה טוב גם לך, והמשך אדישות נעימה.

    (ואם אני כבר מתנצל, סליחה בפני קוראי הבלוג שהדיון הזה לא עניין אותם.)

  30. היפנית 28 אוגוסט 2007 ב - 22:34 קישור ישיר

    לעכברוש מדובלל הזנב, כבד הפה, בעל רגשי הנחיתות העמוקים, הבינה הלקויה, האינטליגנציה המועטה, ההשכלה המדוללת והבהמיות המוכחת, המכנה את עצמו "ידיד הבלוג" (סתום בלחיצה וכן הלאה) – אתה הרי קלישאת הקלישאות של כל הטוקבקיסטים, אלו שבחסות האנונימיות של הרשת משחקים אותה גבר-גבר. האומללות שלך, התסכול והמרירות זועקים לשמים. והכי נורא – אין לך מזור. אין שום דבר שירפא את המצוקות שלך. עד יומך האחרון תישאר מנודה ובודד כאחרון המצורעים, כספחת על לחיו של הבלוג הזה, כנגע ממאיר ועיקש שכמה פעמים שלא תסלק אותו, הוא יחזור ויצמח.

  31. גל-Z 28 אוגוסט 2007 ב - 22:59 קישור ישיר

    וואו, יפנית, להרגע…

    דבר ראשון, הוא לא אנונימי, אנחנו יודעים מי זה.

    דבר שני, לא צריך לקלל. הוא נהנה מזה.

  32. היפנית 28 אוגוסט 2007 ב - 23:04 קישור ישיר

    לקלל? מי מקלל? מנה קללה אחת שיצאה מפי. כולה תיארתי את מבנה האישיות שלו.
    ואם אתה יודע מי זה, ספר לי בבקשה. אשמח לדעת.

  33. גל-Z 28 אוגוסט 2007 ב - 23:32 קישור ישיר

    "עכברוש מדובלל הזנב"? בכלל לא צריך לכתוב קללות בשביל לקלל בכל מקרה. זו הייתה השתלחות. הוא סתם נהנה מזה.

    זה לא ממקומי לגלות אם את לא יודעת, אבל אם תחפשי אחורה בתגובות תמצאי.

  34. סטיבי 29 אוגוסט 2007 ב - 0:01 קישור ישיר

    די, במקום מכות, תקראו קצת על מי שהלך מכות באייטיז.
    http://www.latimes.com/entertainment/news/business/la-et-80sactionstars-pg,0,7301454.photogallery

  35. ידיד הבלוג 29 אוגוסט 2007 ב - 15:00 קישור ישיר

    ליאיר.
    תודה מקרב לב שמחקת תתגובה שלי.
    הפאדיחה לטעות ש"היפנית" הוא הגב' שרגל כולה שלי. איפה שהוא נפלתי בפח הניק הנקבי שבחרת ויצא שהחמצתי לגמריי את זמן פרסום התגובה שלך ועוד יותר מכך את הסגנון.
    אז אורן קבל תיקון קטן. ה"יפנית" איננה דבורית אלא יאיר בכבודו ובמלוא סגנונו המליצי והמבריק.
    ואם יצא שהדבורית חלפה כאן וקלטה שאני מזהה אותה כיפנית אז אני מתנצל על שחשדתי בכשרים.

  36. יובל 29 אוגוסט 2007 ב - 19:43 קישור ישיר

    ידיד, מעניין אותי לדעת איך מישהו שמודה בטעויות מביכות שעשה בביטחון עצמי חסר כל פרופורציה, עד האשמות בבעיות בזהות מינית, מחליט לעשות בדיוק את אותה טעות שוב. לרוב האנשים, גם במצבי שיכרות אינטנסיים יש מודעות כלשהי למעשים שלהם, אני חושב. אתה מאמין לדברים שאתה כותב בזמן שאתה כותב אותם?

  37. ידיד הבלוג 29 אוגוסט 2007 ב - 21:20 קישור ישיר

    יובל שומר החותם.
    אם אתה כ"כ סקרן.
    אם לא הבנת, אז ההודאה שלי בטעות התייחסה רק לעצם הטעות בזיהויי שבטיפשותי לא קלטתי ישר שמאחורי הטקסט המטומטם הזה עומד יאיר. זה הכל. אין שום טעות בטקסט וודאי שלא טעות מביכה. בכל מקרה גם אם הייתי מזהה נכון הייתי כותב את אותו טקסט כיוון שהמדובר הוא בס"ה באותה סחורה עם אותם הפגמים בדיוק.

  38. יובל 29 אוגוסט 2007 ב - 23:01 קישור ישיר

    הבנתי אותך, גם אם טעית בזיהוי, הטקסט מתאים למציאות כפי שאתה רואה אותה עכשיו ולא היית משנה אותו. כי יאיר ודבורית הם זהים, ולשניהם אותה בעית זהות מינית שאבחנת. ושוב נשאלת השאלה – אתה מאמין לדברים שאתה כותב בזמן שאתה כותב אותם?

    "הטקסט הבלוגרי של ה”יפנית” כ”כ מובהק שקשה שלא לדעת מי עומדת מאחוריו וגם הטקסט ה”פשקווילי” של “היקיר” כ”כ מובהק שגם כאן לא קשה לנחש מי כתב אותו."
    אני לא יכול לגרום לך להרגיש מבוכה, אבל כשאתה כותב "מובהק" ו"קשה לא לדעת" על משהו שהמצאת בטיפשותך, זאת דוגמה למבוכה עבורי. ולזה אני מתכוון.
    BUT HEY, YOU SAY TOMATO I SAY EMBARRASING

  39. ידיד הבלוג 29 אוגוסט 2007 ב - 23:54 קישור ישיר

    בואנה אמרוך כבר שאתה נודניק רציני?
    1. משכוונתי דברים לדמות מסויימת הרי שאין טעות במה שכתבתי שהרי כיוונתי אליה. בנת ברוך?
    2. מה הבעיה שלך עם טקסט מובהק? עובדה שאני שב ואומר טקסט מובהק. לא קורה לך שאתה מקשיב לקול של גבי גזית ברדיו ואומר לעצמך שהקול נשמע לך מוכר ואז אתה אומר לעצמך שזה ירון דקל וכמה שניות אח"כ אתה מתקן לעצמך? אז לדעתך הבילבול הרגעי משנה את העובדה שמראש היה ברור לך שאתה מקשיב לקול מוכר שהוא מובהק? מה עוד שבמקרה שכאן סגנון ההתבטאות/התכסחות ורמת הטיעונים הפשטניים שמסתתרת מאחורי משפטים כביכול מורכבים היא פחות או יותר זהה אצל השניים ויכולה לבלבל קצת במידת המובהקות אם כי לא בהרבה.
    3. ולעניין הזהות. אצל האחת הנושא די ברור ואילו אצל השני ואם מתעקשים ניתן לזהות סימנים חשודים.
    יש מבין או שתמשיך להתקיף עם הממברסינג שלך?

  40. יובל 30 אוגוסט 2007 ב - 1:20 קישור ישיר

    1. לא ברור, כיוונת את הדברים לדבורית היפנית? או לדבורית הלא יפנית? או ליאיר היפנית? מי בדיוק הדמות המסוימת? האשמת כבר גם אותי ואת אחרים בהיותנו יאיר. אתה מכוון את דבריך לדמויות מסוימות כמו פצצות מצרר. אני מניח שכולנו מובהקים.
    2. שמת לב איך הוספת את ה"כמה שניות" ו"אומר לעצמך" לתיאור שלך? אם המקרים היו דומים מן הסתם לא היית מובך, כי אין מבוכה בלטעות, בטח לא כמה שניות ובטח לא אם הטעות נשארת בראש שלך. מצד שני, אם אחרי ששמעת את גבי גזית, גלשת לבלוג של ירון דקל, כתבת עליו דברים מבזים בגלל שחשבת שהוא מדבר מגרונו של גזית, אז אדם סביר היה מובך. מה אתה היית מרגיש? זאת באמת שאלה טובה.
    3. מאיפה הידע בזיהוי בעיות מיניות? מהם הסימנים החשודים? אתה רוצה לחנך אותנו בידע הפסיכולוגי שלך?

    דר"א, הטקסטים שלך לא קשים להבנה, פשוט קשה להבין איך צמחו הכעס וחוסר הביטחון העצמי שהובילו אליהם. חשבתי שזה רק אלכוהול, אבל לא כל שיכור מפחד כל כך מהעולם שנמצא מחוץ לראש שלו עד שהוא תוקף אותו כדי להרגיש חשוב. וכן, כל מילה שאתה כותב כאן תזכה לביקורת עד שתתפכח. המקום היחיד שבו אתה מלך הוא בראש שלך, אם אתה מקיא את הזבל שלך החוצה, אל תתפלא אם הוא מופיע שוב מולך במלוא תפארתו המצחינה. לפעמים אתה משעשע ולפעמים לא, אבל אתה תמיד ראוי לביקורת.

  41. ידיד הבלוג 30 אוגוסט 2007 ב - 2:14 קישור ישיר

    אתה קשה קשה אבל לפחות גורם לי לחייך למרות הכעס וחוסר הבטחון שהוביל אותי למצב הזה. אז בא נעשה קצת סדר בבלגן שמסתובב לך בראש וכאן צריך (נהוג) לבקש סליחה משאר שוכני הבלוג שהליהוג הזה לא נראה לי שממש מעניין אותם.
    1. קראתי טקסט שנשמע לי מוכר וטעיתי לחשוד שהוא נכתב על-ידי דבורית ולכן הגבתי ואמרתי את דעתי עליה – דעה שהיא לא סוד והיא ידועה לה היטב (כמו שהדעה שלה עלי ידועה לי) כך שבדברים שלי כלפיה לא היה משום חידוש או התנפלות רגעית בכוונה לבזות מתוך כעס מקומי.
    2.לאחר שהגבתי הנחתי את העניין בצד ושכחתי ממנו.
    3.מששוב צצה תגובה תחת אותו הניק ובפה מלא ליכלוך הגבתי אליה באופן אוטומטי, תגובה שאתה לא רואה כאן כי יאיר (שחש נבוך מול הבלגן שהוא אירגן) מחק.
    4.המחיקה שמבחינתי היתה תמוהה ולא צפויה, הפנתה אותי שוב לעיין בטקסטים ואז זיהיתי את הטעות שלי.
    5. כל מה שעשיתי לאחר הזיהוי הנוסף היה להודות בטעות הזיהוי שלי. זה הכל. ומיכוון שדעתי על יאיר ידועה לקוראי הבלוג לא חשתי שום צורך להוסיף טקסט על הזיהוי הזה.
    אז עכשיו אתה יודע גם דעתי על דבורית וגם את דעתי על יאיר, אז איפה הבעיה שלך?
    ואם חשדתי בך פעם שאתה גם יאיר (הוא מרבה כאן בשימוש בזהויות בדויות) אז החשד הזה עדיין תקף (השימוש התכוף במילים זבל, זוהמה, לכלוך). למרות שאתה משנה סגנון, ההחלצות האוטומטית שלך, יחד עם הטענות המוזרות שאתה מעלה לטובתו (ראה דיבור שלך עם ידידונת) נותנות מספיק מקום להאמין שאתה באמת הוא או שאתה מעריץ מטופש שאימץ לעצמו באופן מוחלט תזהות שלו. אבל תמשיך אתה משעשע עם השטויות שלך.
    ואם "היפנית" היא לא יאיר אני אחשוף את זהותי כאן.

  42. יובל 30 אוגוסט 2007 ב - 3:12 קישור ישיר

    אין לי שום רצון שתחשוף את זהותך, אלא אם כן אתה פושע נמלט ובמקרה הזה ארצה שיאיר יעביר את כתובת ה-IP שלך לרשויות החוק. אם אתה רוצה, תאמין שאני יאיר, גרופי של יאיר, שהיפנית היא יאיר, שאורון הוא יאיר, שדבורית היא יאיר, שכל מי שהוא לא אתה זה יאיר. כל האפשרויות קיימות מבחינתך. מבחינתי יכול להיות שאתה יאיר, ובמקרה הזה, אברך את יאיר על יצירת דמות מקורית שתופסת את חוסר הביטחון כפי שהוא מתעצב בעידן הבלוגים. למרות שהייתי מבקר אותו על כך שהדמות כמעט אינה קשורה לקולנוע, ויותר לשיגעון גדלות באופן כללי. יותר צ'רלס מנסון מאשר האוורד יוז.

    אם זה הוכחה מבחינתך אתה יכול להסתכל פה
    http://cinemascope.co.il/?p=624
    כן, יכול להיות שזאת דוגמה ליאיר שמדבר עם עצמו. הכל אפשרי כאמור. תלך לישון, תספור יאירים ותחלום על יאירים גדולים שרודפים אחרייך אל תוך בריכה גדולה שממנה תיוולד כיאיר החדש.

  43. דבורית 30 אוגוסט 2007 ב - 6:25 קישור ישיר

    יובל, הצחקת אותי מאוד 🙂
    באשר להוא שהתנצחת איתו, אני לא רוצה להרחיב, אבל משעשע לראות איך הוא, על זהותו הבדויה, מפשפש בלי הרף בקרביהם של כותבי התגובות כדי לחשוף ולמצוא מי הם.

  44. דן ברזל 31 אוגוסט 2007 ב - 2:41 קישור ישיר

    "חופשת קיץ" מחזיר את הקולנוע הישראלי 30 שנה אחורה, לימים של איטיות, סירבול, חוסר תיקשור, שתיקות הרות גורל, מבטים דרמטיים אל האופק וסימבוליות בשקל.
    סרט נורא, לטעמי. כתם של ממש על שנה מאוד מוצלחת סך הכל.
    את הנימוקים המלאים אולי אשפוך בעתיד ב"עין הדג", אם וכאשר תעלה ביקורת.
    בינתיים, אשאר עצבני.

  45. דני 10 ספטמבר 2007 ב - 13:36 קישור ישיר

    סליחה שאני מתערב, אני רק צופה פשוט ואני לא יכול לרפרר לקישלובסקי ודומיהם. אני וזוגתי הלכנו לראות את הסרט בלב, אתמול, אחרי ביקורות טובות שקראתי.
    אני רק יכול רק לתאר את מה שהרגשתי כשראיתי את הסרט. הרגשתי שעובדים עליי בעיניים. שמותחים סיטואציות של כמה שניות לכמה דקות. שזורקים עלי דימויים בכוח, בלי שום עידון, בלי שום חן. קן. יונה. דימוי, סמל, הבנת? רגע, בוא נוודא עוד פעם שהבנת. עקידת יצחק. הבנת? רגע עוד הפעם: עקידת יצחק. ככל שעבר הזמן, נעלם לו הקרדיט שנתתי לסרט. את מקום הציפיה החליפה תחושה של עלבון לאינטילגנציה, יחד עם שעמום מהלעיסה המאולצת של הסצנות, משחק לא טוב, חזרה על קלישאות, ונסיון להעברת מסרים שטוחים. אני וזוגתי יצאנו מהסרט כשהאב והבן עמדו להצטרף לחבורת המתפללים. די לא יכלנו יותר. נשברנו.
    אני בעד אקספרימנטליזם. יותר מזה, אני מעדיף לראות סרטים אקספרימנטליים שבודקים דברים שעדיין לא נוסו, שמרחיבים נקודות שלא התייחסו אליהן בעבר. אבל לקרוא לחיקוי קלישאתי, משעמם ורע כמו זה בשם אקספרימנטליזם, זה קצת יותר מדי.

    ואני מסכים עם קודמי, דן, שלושים שנה אחורה.

    במילה אחת: שיעמום.


השאירו תגובה