20 ספטמבר 2007 | 19:09 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

צום צום קלאב

כמדי יום כיפור: המפיצים גנזו אותם, אבל אתם מוחלים על חטאיהם וצופים בסרטים הגנוזים שיצאו עכשיו בדי.וי.די עם תרגום לעברית. חלקם אפילו לא רעים

ספיישל מועדון הגנוזים. הוסיפו לו סרטים נוספים שנגנזו השנה ושכבר יצאו בדי.וי.די, רצוי כאלה שכבר ראיתם ושאתם יכולים להמליץ עליהם או להזהיר מפניהם.

כולנו מרשל
יש כמה סיפורים שהקולנוע אוהב לספר לנו שוב ושוב ושוב. נקודת המוצא כפולה: קודם כל, אלה סיפורים שהקהל תמיד ירצה לראות עוד מסוגם. ושנית, תמיד נוצר קהל חדש, שאינו של מבקרי קולנוע, שלא ראה את כל הסרטים מאותו סוג שקדמו לו. וכך תמיד יהיו סיפורים על בחור פוגש בחורה, מתאהבים, נפרדים, חוזרים, אבל גם סיפורים אחרים: כמו על מאמן כריזמטי שאוסף קבוצת ספורט מפוררת ומגבש אותה, באמצעות תקיפות ורוך, לקבוצה מלוכדת ומנצחת. קשה להעריך מה גורם לסיפור אחד להצליח ולאחר להיכשל. קחו לדוגמה את סרטי הפוטבול של השנתיים האחרונות. מצד אחד היה “אורות של יום שישי”, שהיה בעיניי סרט עם סיפור מרתק אבל בימוי די בינוני של פיטר ברג. הוא הפך להצלחה כלכלית והניב סדרת טלוויזיה. לעומת זאת, היה “כולנו מרשל”. לטעמי הוא עשוי טוב יותר, והוא מספר סיפור אמיתי באמת יוצא דופן, אבל הוא לא זכה להצלחה. מה שכן: גם זה וגם זה לא הגיעו להקרנות מסחריות בארץ וניתן להשיגם רק בדי.וי.די.
את “כולנו מרשל” ביים מקג’י, במאי קליפים ופרסומות שביים לפני כן את שני סרטי “המלאכיות של צ’רלי” וכנראה רצה הפעם להוכיח שיש לו גם לב ונשמה. זהו סיפורה האמיתי של עיירה קטנה בווסט וירג’יניה שכל מה שהיה לה בחיים הוא קבוצת הפוטבול של האוניברסיטה המקומית. גם זה אורח חיים שכבר למדנו להכיר מהסרטים: הסיפורים על העיירות שחוץ מהישגיה של הנבחרת המקומית אין להן כלום. ב-1970 נהרגה כל נבחרת הפוטבול, על מאמניה ומממניה, בהתרסקות מטוס שהוביל אותם בחזרה הביתה ממשחק חוץ. רק שלושה שחקנים, שנשארו מאחור בגלל פציעות, נותרו בחיים מכל 55 שחקני הנבחרת. ראשי האוניברסיטה רוצים לבטל את כל תוכנית הפוטבול, אבל לחץ מצד הסטודנטים והתושבים מניע את העלילה קדימה: הם יוצאים למצוא מאמן, לגייס שחקנים, לאמן אותם ולהגיע לפתיחת העונה עם נבחרת חדשה. מתיו מקונוהיי, בתפקיד קצת מנייריסטי ומעצבן, מגלם את המאמן החדש, שהוא טיפוס צבעוני ובלתי אמצעי. מתיו פוקס (“אבודים”) הוא עוזרו. כמו שבקודמיה רומנטית אנחנו יודעים למה לצפות, כך גם בסרטי ספורט. לא משנה אם הם מנצחים או מפסידים בסוף, ברור שעד סוף הסרט הלוזרים יהפכו לווינרים, כי אלה הם חוקי המשחק. “כולנו מרשל”, בכל זאת, מצליח לעבוד.

יומני החופש
והנה עוד “מבוסס על סיפור אמיתי” אחד, ועוד סרט שכמותו ראינו כבר שוב ושוב. הז’אנר: מורה אידיאליסטית נכנסת לכיתה שכולם נואשו ממנה ומצליחה לגרום לה להתלכד, להאמין בה ולעשות מהפך התנהגותי וחינוכי. בימים אלה, למשל, מוצג בבתי הקולנוע הסרט הדני “חלומו של מרטין”, גם הוא עם נושא דומה. “חלומו של מרטין” – מיזוג בין “כשהנערים שרים” ל”רוק בבית הספר” – הוא בעיניי סרט כל כך איום ונורא, שבמהלכו הבעתי תפילה שלעולם לא אצטרך יותר לראות סרט העוסק במורה ותלמידיו, ובייחוד לא במורה העושה שימוש במוזיקה כדי לשבות את לב תלמידיו. כן, גם את “ללכת שבי אחריו”, “קוד לרצח”, “סיכון מחושב” ו”סימפוניית החיים” לא סבלתי. אבל “יומני החופש” – שבתחילתו גלגלתי עיניים ומלמלתי לעצמי בייאוש “לא עוד פעם” – הצליח להפתיע אותי. דמיינו את גרסת המיינסטרים הסכרינית ל”חצי נלסון” של ראיין פלק. עכשיו הוסיפו לכך את הנתון שתמיד מכניע התנגדויות: סיפורה של המורה הטירונית שמצליחה להשכין שלום בקרב תלמידיה העניים, השחורים, הלטיניים והקמבודיים מלוס אנג’לס, העסוקים בסמים, שודים וקרבות כנופיות, הוא אמיתי. אבל הטוויסט החמוד הוא איך היא עשתה את זה. אחרי שהיא הבינה שאיש מהם לא יודע מה היתה השואה, היא לוקחת אותם למרכז שמעון ויזנטל, ובהשראת יומנה של אנה פרנק היא משכנעת אותם להתחיל לכתוב יומן אישי. וכך, בעוד סרטים אחרים בנושא עוסקים בלידתו של משטר פרוטו-פשיסטי, בו המורה הוא דיקטטור נאור המשליט את מרותו על צאן מרעיתו, כאן הסיטואציה היא הפוכה. כאן המורה נכנעת לתלמידיה. במקום להכריח אותם להקשיב לה, היא עושה מה שאיש לא עשה לפניה: מקשיבה להם.
את הסרט ביים ריצ’רד לגרוונז, אחד התסריטאים ההוליוודיים האהובים עלי (“פישר קינג”, “הגשרים של מחוז מדיסון”). בתחילה תהיתי למה תסריטאי כה לירי מתעניין בעולם מחוספס, אך גם נדוש כל כך, אבל בתום 40 דקות בעייתיות, הסרט תפס אותי וריתק אותי: זהו סרט על כתיבה. על אנשים שגילו שבעולם של דיכוי והשפלה יש מקום אחד שבו הם יכולים לבטא את עצמם, לנסח את מגילת העצמאות הפרטית שלהם, לגרום לעולם להבין משהו מהם. נדוש, אולי – אבל בזכות אוסף הסיפורים ומשחק מצוין של הילארי סוואנק וחבורת נערים ונערות אנונימיים “יומני החופש” הופך לדרמת בית ספר קצת יותר מרתקת מהשאר.
(שווה לשים לב: לפסקול שותף וויל-איי-אם מהבלק אייד פיז. והצלם הוא ג’ים דנו, שצילם לאבי נשר את “חוקר המס”).

עשר המכות
ושוב הילארי סוואנק. כן, שנה וחצי אחרי האוסקר השני שלה על “מיליון דולר בייבי” מתברר שקללת האוסקרים עוד עובדת: גם “יומני החופש” וגם “עשר המכות” יצאו השנה ומעדו בקופות. מילא “יומני החופש”, שהרי זה ממילא סרט קטן וצנוע. אבל מה עושה סוואנק בסרט אימה מאת הבמאי של “הטורף 2″ ו”סיוט ברחוב אלם 5” (וגם “24” הטלוויזיונית)? אני מניח שגם לכלות אוסקר יש משכנתאות על הראש.
אם “מבול של צרות” הפך את סיפור נח המקראי לקומדיה, מגיע “עשר המכות” והופך את סיפור מכות מצרים לסרט אימה. בעיירה קטנה בלואיזיאנה קורה דבר מוזר: בנהרות זורם דם, צפרדעים נופלות מהשמים, כינים, ערוב. אתם כבר יודעים מה הבא בתור. סוואנק היא מדענית שהמומחיות שלה היא לתת נימוק מדעי לתופעות על-טבעיות. היא לא מאמינה באלוהים, רק במדע. יש לה הסבר מדעי מדויק להיתכנות של תופעה כזאת, והתערבות אלוהית אינה באה בחשבון (אם כי אדם מאמין היה יכול להסביר לה שזה שבקטריה נדירה גורמת למים להפוך אדומים לא סותר את הרעיון שאלוהים הוא שהביא את הבקטריה למימי הנהר ויצר את תגובת השרשרת התנ”כית הזאת). עד סוף הסרט – שבו היא גם מתמודדת עם פרשת רצח ועם איזשהו עניין לא פתור בעברה – היא תצטרך כמובן לבחון מחדש את אמונתה. הרעיון מעניין, אלא של”עשר המכות” יש בעיה אחת קריטית, הרבה יותר קריטית מזה שסוואנק נראית בסרט כאילו היא לא רוצה להיות שם: הוא לא מפחיד.

שוטרים לוהטים
העובדה שחלון ההפצה בין הקולנוע לספריות הדי.וי.די רק הולך ומצטמק גורמת לכך שגניזתם של סרטים לפני הגעתם למסכי הקולנוע עשויה לגרום לכך שהם דווקא יגיעו אלינו מהר יותר מאשר אילו היו מופצים מסחרית. ובכל זאת, אני לא יכול שלא להיות נדהם מההחלטה לא להביא לבתי הקולנוע את “שוטרים לוהטים”. אומר זאת בחסכנות: זה אחד הסרטים הכי מהנים שראיתי השנה. אומר זאת בטון נבואי: נדמה לי שאילו היה מופץ בבתי הקולנוע הוא היה הופך לסרט פולחן. אומר זאת בייאוש: אני פשוט לא מבין את המפיצים הישראליים והטעם שלהם. אבל אומר זאת גם בעליצות: למי אכפת? הסרט יצא בדי.וי.די, מתורגם לעברית, עם המון תוספות, והוא פשוט ענק. עזבו השכרה, קנו אותו. הוא עד כדי כך טוב.
זהו סרטם השני של אדגר רייט (במאי ותסריטאי) וסיימון פג (שחקן ותסריטאי) אחרי “מת על המתים” המופלא. נחשו מה: גם הוא לא הובא ארצה. “שוטרים לוהטים” הוא פשוט קומדיית פעולה אדירה. בשני השלישים הראשונים היא נראית כמו פרודיה על כל סרטי הבלשים והשוטרים שאתם מכירים, כשם ש”סודי ביותר” היה פרודיה על סרטי ריגול. אלא שבתפנית די מופלאה, בשליש האחרון הסרט זונח את הפרודיה, מזנק לפעולה שרירית והופך בעצמו לסרט אקשן מהזן שקודם לעגו לו. והדבר המדהים הוא, שקטעי הפעולה בסרט – מרדפים, יריות, פיצוצים, עריפות ראשים – נראים כמו הדבר האמיתי ולא כמו חיקוי זול. זה סרט שנראה צנוע בתחילה, אבל אז מפציץ עם תחמושת כבדה. ההפתעה גמורה (טוב, אולי הרסתי אותה קצת עכשיו, אבל היא עדיין מהנה).

פורץ הדרך
תייקו תחת “גילטי פלז’ר“.
על כל “300” אחד, שמצליח להפוך סרט הרפתקאות היסטורי ללהיט ענק ולתופעה תרבותית שזוכה להערכה מצד הקהל והביקורת כאחד, יש לא מעט סרטים שכושלים בדרך. “פורץ הדרך”, סרטו השני של במאי הקליפים יליד גרמניה מרקוס ניספל (“המנסרים מטקסס”, הרימייק), הוא מאותם סרטים שהלכו לאיבוד במולטיפלקסים. הוא יצא באפריל, ו”דיסטרביה” כיסח לו את הצורה בקופות. לארץ הוא כלל לא הגיע. וכך, לצד “אפוקליפטו” של מל גיבסון ו”הלוחם ה-13″ של ג’ון מקטירנן, הוא הופך לסרט בעל פוטנציאל פולחני: לא מספיק טוב כדי לזכות להכרה בזמן אמת, אבל מספיק טוב כדי שיגלו אותו באיחור ויעשו לו כבוד, עם מידה שווה של הערכה ולעג (“מרקו פולו” ו”מלך של קבצנים” הישראליים חברים במועדון הזה). זה מאותם סרטים שבהם כל מה שקשור בעלילה ובדיאלוגים נלעג לחלוטין: הסרט מספר על מלחמתם של האינדיאנים בצפון אמריקה בוויקינגים שחוצים את האוקיינוס האטלנטי כדי לטבוח ולבזוז. ילד ויקינגי שנותר מאחור הופך למנהיג האידיאנים ונלחם באבותיו כשאלה חוזרים לפוגרום נוסף. הדי.וי.די, שלמרבה התדהמה מגיע לישראל עם מיקס DTS ראוי, מכיל סצינות קרב אלימות, של פצפוצי גולגולת, כריתות איברים ועקירות עיניים. תענוג. האם מרקוס ניספל הוא הפול ורהובן החדש?

4 תגובות ל - “צום צום קלאב”

  1. ZN 21 ספטמבר 2007 ב - 1:15 קישור ישיר

    ממליץ בחום על “יומני החופש” ו”כולנו מרשל”.
    “כולנו מרשל” שייך לז’אנר סרטי הספורט, סרטים שבדר”כ לא מגיעים לארץ. נכון שהוא צפוי ויש יאמרו שהוא קיטשי, אבל אני מעדיף את המילה מרגש.
    סרטים נוספים שאפשר להוסיף ל”מועדון הגנוזים”:
    “פפריקה” – סרט אנימה של סטושי קון על מכשיר שמאפשר להיכנס לחלומות של בני האדם. סרט פשוט חגיגה לעיניים מבחינה ויזואלית.
    והסרט שהוא גילטי פלז’ר שלי – “D.O.A” של קורי יואן.
    עוד סרט שמתבסס על משחק מחשב עם עלילה מטופשת. אבל כל מי שאוהב סרטי אומנויות לחימה, ובמיוחד בחורות מהממות שמכסחות לגברים את הצורה (או כל מי שאהב את “המלאכיות של צ’רלי”) – זה הסרט בשבילכם.

  2. ליאור 21 ספטמבר 2007 ב - 4:03 קישור ישיר

    אני רוצה להמליץ על Vacancy, מותחן אינטנסיבי ודי מפחיד עם גיבורים שלשם שינוי לא מתנהגים כמו שני מטומטמים. טוב, לפחות לא כשהחרא פוגע במאוורר.
    90 דקות חסכניות של הזעת יתר. אהבתי. האם הסרט הזה הגיע לארץ? אני חושב שלא.
    אני יודע שהמותחנים וסרטי האימה של של Screen Gems בד”כ לא מגיעים לארץ, ובד”כ זה לא הפסד גדול. אבל הפעם דווקא מדובר בסרט מוצלח.

  3. נונין 21 ספטמבר 2007 ב - 8:34 קישור ישיר

    ודווקא את “ללכת שבי אחריו” מאוד מאוד אהבתי (ולדעתי אין שם מוזיקה)

  4. יובל 21 ספטמבר 2007 ב - 12:33 קישור ישיר

    “כהשחרא פוגע במאוורר”, אהבתי. אין סיבה שתרביץ לנו מסביב לשיח.


השאירו תגובה ל - יובל