14 יולי 2011 | 17:11 ~ 8 תגובות | תגובות פייסבוק

פסטיבל ירושלים, דיווח #4

 

“היו זמנים באנטוליה”, במאי: נורי בילגה ג’יילון

אם אתם מספיקים, ואם אתם אמיצים, ואם יש בכם תשוקה אמיתית (אבל אמיתית) לקולנוע מהסוג הכי יוצא דופן רוצו היום לראות את “היו זמנים באנטוליה” של נורי בילגה ג’יילון. אם אתם, כמוני, מעריציו של ג’יילון, התכוננו להיות מופתעים ואולי אף מאוכזבים לכמה וכמה דקות (מתוך 150 דקות הסרט), שכן להבדיל מסרטיו הקודמים של הבמאי הטורקי האדיר הזה נדמה שהסרט הזה רב מלל ומרובה עלילה עד להתפקע. איפה הם השוטים הארוכים-ארוכים, המתבוננים בעננים, בדממה, ובעלילה המרוחה דק-דק על פרוסת הלחם שהיא הסרט, וכמעט שאינה מורגשת? אבל ג’יילון מנצח את כולנו – לפחות את המתמידים שבינינו – ורק אחרי למעלה משעתיים של סרט, הניסוי שהוא מעמיד בפנינו מתחיל להתחוור ולהצטלל.

 

עלילת “היו זמנים באנטוליה” מתפרסת על פני לילה ובוקר אחד בחייהם של צוות בילוש שיוצא אל איזורי הספר של טורקיה בחיפוש אחר גופתו של קורבן רצח. אם בסרטיו הראשונים חשתי שג’יילון הוא תלמיד מצטיין של טרקובסקי (הוא לא הסתיר את זה, “מרוחק” שלו הכיל הומאז’ מובהק ל”סטאלקר”), “היו זמנים” נראה כמו גרסה שלו ל”זכרונות מרצח” של בונג ג’ון הו (וזו, בסופו של דבר, אולי האכזבה העיקרית והיחידה שלי מהסרט, כי פתאום נראה לי שג’יילון קצת מזפזפ בין במאים מצטיינים במקום להינעל על סגנון יציב משל עצמו).

 

במשך שעתיים, נוסעים השוטרים והחשודים בדרכים, מחפשים את הגופה, במסע שכולו שלומיאליות אחת גדולה. אבל במשך שעתיים אנחנו מכירים כל אחד ואחד מהמשתתפים במשלחת ושומעים כמות אינסופית של סמול-טוק. לרגעים זה נראה חסר כל תכלית, ואילולא לא היה בסרט הזה שוט אחד שאינו מדהים ורב עוצמה מחשבות על כניעה לו ופרישה ממנו לא היו בלתי מוצדקות. אלא שאז, בסוף (שדווקא אינו וירטואוזי קולנועית) עושה לנו ג’יילון דווקא בית ספר לתסריטאות. רק בסוף אנחנו מבינים בעצם מי מבין כולם בחבורה הזאת היה גיבור הסיפור, וג’יילון הופך את היוצרות ומראה שדווקא מה שחשבנו שהיא העלילה הראשית היא עלילת המשנה, ומה שנראתה כמו אנקדוטה במהלך הלילה היא למעשה עיקר תכליתו של הסרט כולו.

 

יש לכם עדיין שתי הזדמנויות לראות את הסרט – הטוב בסרטי הפסטיבל, בסיכומו של דבר (בעיני): היום ב-20:00 בלב סמדר, ומחר (שישי) ב-14:14 בסינמטק 1.

 

==============

 

דברים ששמעתי במסדררונות הסינמטק, השבוע:

 

– דובר קוסאשווילי מתחיל לצלם את סרטו החדש, “רווקה פלוס”, ב-1 אוגוסט. הסרט הזה נשמע קליל בהרבה מסרטו האחרון. הוא הציג אותו בפרויקט הפיצ’ים של פסטיבל ירושלים לפני שנה. קוסאשווילי, שנמצא כנראה בשוונג יצירתי, כבר הציג פרויקט חדש באירוע הפיצ’ינג של השנה: הסרט “מרלין”, על פי תסריט של שרה עזר (שהיתה שותפה לכתיבת “סוף העולם שמאלה”). הסרט, מספר על זונה בבית שאן של 1964. על פי המידע בחוברת אירוע הפיצ’ינג, צילומי “מרלין” יתחילו באמצע 2012.

 

– גור בנטביץ’ מתחיל לצלם את סרטו הארוך החדש, הראשון שלו מאז “משהו טוטאלי” מלפני 11 שנה, בספטמבר. בנטביץ’ נמצא היום בפסטיבל כשחקן ראשי בסרט “אורחים לרגע”, שביימה אשתו, מאיה קניג.

 

– הייתי אמור להעלות פוסט לסיכום אירוע הפיצ’ינג של השנה, אבל לפסטיבל דחיפויות משלו. אז לא מאוחר מדי לעדכן ש”אפס ביחסי אנוש” של טליה לביא היה הסרט שזכה בפרס הראשון בפיצ’ינג (לצד ״שלוש אחיות״ של סוהא עראף, ופרס מיוחד ל”בלתי נמנע”, סרטם של יונתן גורפינקל ורונה סגל). סרטה של לביא כבר זכה לחבילת תמיכה מטעם פסטיבל סאנדאנס.

נושאים: בשוטף

8 תגובות ל - “פסטיבל ירושלים, דיווח #4”

  1. רונן 14 יולי 2011 ב - 17:40 קישור ישיר

    האם זיכרונות מאנטוליה יוצג מסחרים בארץ?

  2. המתלבטת 14 יולי 2011 ב - 19:16 קישור ישיר

    מתלבטת אם לראות את הארי פוטר בתלת מימד או בהקרנה רגילה. יש המלצות?

  3. הש"ג 14 יולי 2011 ב - 19:26 קישור ישיר

    נראה לי שתגובה 2 עונה לשאלה בתגובה 1…

  4. מיכאל 23 14 יולי 2011 ב - 20:08 קישור ישיר

    גם לדעתי

  5. לביא 14 יולי 2011 ב - 22:15 קישור ישיר

    זהירות ארוך…
    אני דווקא הכי נהניתי מהחלק הראשון של הסרט ומהסמול טוקים, שכתובים, משוחקים ומבוימים באופן מרתק-מדהים-מושלם. גם אם הסרט היה נגמר עם ההגעה לבית החולים, הייתי ממליץ בחום לראות אותו. החלק האחרון של הסרט (בבית החולים) הרגיש לי ממושך ומעט מייאש, אבל בסופו של דבר הוא שעשה את הסרט לעוצמתי כל כך ובלתי נשכח. ברוב הביקורות לא ציינו את המשחק בסרט, שהוא הרבה יותר ממושלם. בקולנוע האמריקאי פשוט אין משחק כזה.
    ללא ספק הסרט הטוב ביותר שראיתי בפסטיבל, מאוד מומלץ.

    ומאוד לא מומלץ- בלדה טריסטה דה בולשיט. קשה מאוד לעמוד בפיתוי ולא לראות את הסרט. הוא הרי נראה כל כך מדהים: מקורי, הזוי, פרובוקטיבי ומשובח- אחרת איך הוא היה זוכה בפרס הבימוי וגם התסריט בוונציה? כמה חבל שהסרט לא עומד בציפיות ושהוא פשוט קישקוש ריקני. אחרי חלק ראשון נהדר ומאוד מבטיח מגיע החלק השני- ארוך, מייגע, מגעיל בטירוף מבחינה גראפית ופשוט ריקני. הבמאי –תסריטאי אלכס דה לה איגלסיה מאוד מנסה להיות טרנטינו (ולפעמים גם נולאן- יש המון מהדמות של הג’וקר בסרט) רק כמה חבל שיכולות הכתיבה של איגלסיה לא מגיעות לקרסוליים של טרנטינו. הסרט הוא אורגיה אחת גדולה של רעש, פיצוצים, פנים שרופות, פסבדו פילוסופיה וניסיונות להדהים. וזה לא שהסרט הוא בזבוז זמן מוחלט: יש בו רגעים מדהימים של בימוי וירטואוזי, הברקות של כתיבה, סצנות עוצרות נשימה ואין סוף מקוריות. רק כשמאחורי כל הרעש וההמולה לא עומד כלום מתקבלת יצירה שהיא פורנוגרפיה של הביזאר. המון פוטנציאל שהתפספס.
    אם בכל זאת החלטתם לראות את הסרט, כדאי לשים לב לסצנת “הקרב על הצלב” המעולה, שהיא פרודיה נפלאה לכל אותן סצנות סיום שבהן הנאהבים נלחמים ברשע במקום גבוה ומפילים אותו למטה (למשל הגיבן מנוטרדאם). ואם אתם שואלים איך בכל זאת הסרט קיבל פרסים בוונציה, אז זה ברור. הסרט מאוד מנסה להיות טרנטינו ,דבר שכמובן החניף לאגו של יו”ר חבר השופטים בוונציה…

  6. עופר קרוננפלד 15 יולי 2011 ב - 0:02 קישור ישיר

    היי יאיר,
    ראיתי אותך בהקרנה ביום רביעי של הסרט, ובאמת תהיתי אם אתה נהנה ממנו או לא, כי נראית קצת לא נינוח (אני קצת אובסיסיבי לפרטים בלתי חשובים מסביבי). רציתי להגיד לך שאני מאוד אוהב את הכתיבה שלך ושבזכותה ראיתי את הסוס מטורינו, אבל כמוך לא עשיתי זאת מביישנות. נו, מילא. אני מאוד אהבתי את היו זמנים באנטוליה. אבל החלק הראשון שלו בהרבה מהחלק השני, כל מה שהתרחש בלילה ובחוץ היה מרשים בהרבה ממש שתרחש באור היום. בעיקר מרת צילום ופואטיקה קולנועית. סרט מאוד מורכב מבחינות רבות, אני בהחלט מסכים, אבל היה יכול לוותר על הפרטנות הקצת מוגזמת. בכל מקרה סרט חזק ומעורר מחשבה, לדעתי. סרט כ”כ פרטני שלמעשה מותיר כ”כ הרבה עניינים בלתי פתורים.

  7. המתלבטת 15 יולי 2011 ב - 11:06 קישור ישיר

    היי, חבר’ה, אין צורך להיות ציניים. הארי פוטר וסרטים כמו היו זמנים באנטוליה יכולים לדור תחת קורת גג אחת, יש קהל לכולם.
    השאלה נשאלה בפוסט הספציפי הזה כי הוא האחרון שפורסם.

  8. הרטלי 15 יולי 2011 ב - 17:01 קישור ישיר

    ללביא: הבמאי-תסריטאי אלכס דה לה איגלסיה מאוד מנסה להיות טרנטינו?! יותר הגיוני שההפך הוא הנכון. מדובר בשני בימאים שביימו את סרט הבכורה שלהם בערך באותן שנים, טרנטינו ב 94, דה לה איגלסיה בשנת 92. דה לה איגלסיה הוא אחד הבימאים היותר יציבים מבחינה סגנונית-טראשית המהולה באימה והומור שחור ומתובלת באמירה חתרנית פוליטית. טרנטינו כדרכו נוהג להשאיל מאחרים וכהרגלו גם לרוב עולה על המקור, כך שיש מצב שבסרטו הקרוב של טרנטינו יפציע ליצן.


השאירו תגובה ל - לביא