15 יולי 2011 | 12:09 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

פסטיבל ירושלים, דיווח #5

“הדרך חזרה”, במאי: פיטר וויר

 

 

גילוי נאות: את שלושת הסרטים הבאים בכלל לא ראיתי בפסטיבל ירושלים. את “13 מתנקשים” ואת “הדרך חזרה” ראיתי בדי.וי.די.שניהם יוקרו בסוף השבוע בירושלים. ולא רק: “13 מתנקשים” יגיע לסינמטק תל אביב בקרוב; והשבוע הגיעה הבשורה ש”הדרך חזרה” יגיע באוקטובר להקרנות מסחריות בישראל, 13 חודשים אחרי בכורתו בפסטיבל טורונטו. במילים אחרות: לקח לחבורת השבויים בסרט פחות זמן ללכת ברגל מסיביר להודו משיקח לסרט הזה להגיע במטוס מאמריקה לישראל.

 

את “מותרות” של דוד אופק ראיתי בפסטיבל קולנוע דרום בשדרות (הסרט, שהוקרן השבוע גם בירושלים, ישודר בשבוע הבא ביס דוקו).

 

 

פורסם ב”פנאי פלוס”, 13.7.2011

 

 

“13 מתנקשים”. במאי: טאקשי מיקה.

טאקשי מיקה הוא ככל הנראה אחד הבמאים המופרעים בעולם. ואם לא המופרעים, אז ההיפראקטיביים. לפני כעשר שנים ניסה פסטיבל הקולנוע בירושלים לסמן אותו כמי שכדאי לשים לב אליו ובמשך כמה שנים הביא כמה מסרטיו – הבולט שבהם היה סרט האימה “אודישן”. אלא שמאז התברר שכמעט בלתי אפשרי לעקוב אחרי הפילמוגרפיה של מיקה. האיש הזה מסוגל לביים לעיתים עד כארבעה סרטים בשנה אחת. חלקם יצירות מקושקשות וטראשיות לגמרי, חלקן מושקעות יותר. כל סרט שונה לחלוטין מקודמו. אבל עיקר פרסומו הגיע בזכות העובדה שסרטי האימה היפניים הפכו למוצר מבוקש בעשר השנים האחרונות, ומיקה יצר את האימה שלו מופרעת ואלימה במיוחד (לפעמים. ולפעמים, כמו ב”שיחה לא מזוהה”, דווקא לא).

 

לא ברור לי לגמרי מי השפיע יותר על מי – טאקשי מיקה עלך קוונטין טרנטינו או ההפך – אבל לפני כמה שנים דרכיהם נפגשו. מיקה ליהק את טרנטינו למערבון היפני שלנו “מערבון סוקיאקי”, ובהשראתו יוצר עכשיו טרנטינו מערבון ג’אנגו בעצמו. ואם תרצו, אפשר להגיד באופן מעט וולגרי ש”13 מתנקשים” עושה לסרטי הסמוראים את מה ש”ממזרים חסרי כבוד” עשה לסרטי מלחמת העולם השניה: גם הומאז’ מדוקדק, אבל גם סערה פסיכוטית של פרץ אלימות וירטואוזי, שלא עושה כבוד למקור אלא חוכא ואיטלולא.

 

“13 מתנקשים” מתרחש בימי הסמוראים של יפן, אי שם במאה ה-19, והוא מתרחש דווקא בימי שלום. זה מידע שיתברר כאירוני למדי כשנגיע לסוף הסרט. דווקא בימי השלום האלה מתברר שאחד השליטים הוא סדיסט חסר תקנה. דקות ארוכות משקיע מיקה – שאני חושד שהוא סאדיסט לא פחות מהלורד שנגדו הסרט יוצא – כדי להמחיש לנו עד כמה מרושע ורע לב הוא אותו שליט. הסרט מתחיל בסצינה של חראקירי, התאבדות טקסית. אחד מקציניו של אותו שליט נוטל את חייו. השליט, כנקמה באותו קצין, משתמש בכל משפחתו כמטרות לאימון ירי חץ בקשת, כולל ילדיו. ואז הוא אונס אשה ורוצח את בעלה לנגד עיניה. אשה אחרת הוא לוקח כשפחת מין, לא לפני שהוא קוצץ את זרועותיה, רגליה ואת לשונה ושוחט את כל משפחתה. אני מודה שבשלב מסוים חשבתי להרים ידיים ולנטוש את הסרט. בסרטיו האחרים של מיקה (יוצר שתמיד קצת קשה לי איתו ועם המופרעות שלו) לפחות היה איזושה נימה של הומור המתלווה לאלימות. אבל מזל שלא ויתרתי. אמנם זה מגיע קצת באיטיות, אבל כדי לטפל באותו שליט מרושע מתארגנת חבורת מתנקשים שיוצאים למשימת התאבדות: לצלוח את חילותיו של הלורד ולחסל אותו. וכך, בערך שעה מתחילת הסרט (הנמשך למעלה משעתיים) הסרט נהיה דבר אחר לגמרי: סרט מלחמה מרהיב למדי ועם כוריאוגרפיית קרבות פנטסטית.

 

קראתי כמה וכמה מבקרים מהעולם שמשווים את “13 מתנקשים” ל”שבעת הסמוראים” של קורוסאווה. ואני מניח שמיקה, בכמה שוטים מהודקי קומפוזיציה בתחילה, רצה שנחשוב לדקה או שניים על קורוסאווה. אלא שהסרט דווקא מגיע ממסורת פחות קנונית של סרטי סמוראים, ומנקודת האמצע הוא גם מבהיר שאם ב”שבעת הסמוראים” קורוסאווה ניסה לתרגם את המערבון ליפנית, הרי שסרטו מגיע דווקא ממסורת סרט המלחמה. בחצי השני, זה כמעט “הגשר על נהר קוואיי”.

 

 

“הדרך חזרה”. במאי: פיטר וויר

גם כאן, כמעט נשברתי רגע לפני אמצע הסרט (שגם הוא נמשך מעט יותר משעתיים). גם כאן אני שמח שנאזרתי בעוד מעט סבלנות, כי החצי השני היה מתגמל בהרבה מהראשון. ההבדל הוא שפיטר וויר הוא במאי שאני ממש אוהב (להבדיל מטאקשי מיקה, שאני מסוגל להישאר אדיש אליו). וויר, להזכיר, ביים את “המופע של טרומן”, אבל מבחינתי הוא הבמאי האדיר של “גליפולי” ו”העד”. “הדרך חזרה” הוא סרטו הראשון מאז “אדון ומפקד” מ-2003, סרט מלחמה ימי שממש אהבתי (ושהיה מועמד לאוסקר). יחסית לסרטיו גבוהי הפרופיל, “הדרך חזרה” קצת נותר פרויקט יתום שלא ממש זכה לתשומת לב (חוץ ממועמדות לאוסקר על האיפור). אני יכול להבין למה: הסרט נהיה מדהים, כאמור, רק כעבור שעה של צפייה. וגם אז, למרות ערכים קולנועיים גבוהים, הוא נותר סרט על הישרדות מול איתני הטבע שכמותו כבר ראינו, ולאו דווקא בהנאה.

 

ראשית, הסיפור שמדווחים לנו בפתיחה שהוא אמיתי (למרות שכבר נשמעו השגות על אמיתותו): בתחילת שנות הארבעים מגיעה קבוצת אסירי מלחמה לגולאג בסיביר. כמה מהם מחליטים לברוח מהכלא בדרך מקורית: לצעוד ברגל את כל ערבות הקרח של סיביר. כותרת הפתיחה מסגירה את סוף הסרט כבר בתחילה: הם צעדו אלפי קילומטרים, חצו את סיביר, עברו מדברים, הגיעו לסין, משם לטיבט, אז שמצאו מקלט וחופש לבסוף בהודו. לפחות אלה ששרדו את המסע.

 

וויר, שעוסק לא מעט בהישרדות בסרטיו, מתחיל את הסרט באופן לא מרשים. בתור במאי שתמיד עובד עם תסריטים מעולים, ובוחר בנתיבים הקולנועיים הלא-מובנים-מאליהם, הפתיחה הסוקרת את תנאי כליאתם של האסירים ותחילת בריחתם, לא מצליחה לסחוף. רק בהמשך הסרט פתאום הסע הופך לחווייה קולנועית מפעימה. ואולי זה לא קשור דווקא לוויר אלא לדיוויד לין: יש משהו בסרט הזה ובאקלים המשתנה שלו שמזכיר מסע בין סרטי דיוויד לין: הכפור של “דוקטור ז’יוואגו”, המדבר של “לורנס איש ערב” ולבסוף – “המעבר להודו”.

 

אבל אותי לכד בעיקר הקטע במדבר. שם ההשוואה ל”לורנס איש ערב” הופכת ככל הנראה להומאז’ מפורש, ובעיני לפחות זה הומאז’ אדיר ונפלא. סצינת הפטה-מורגנה של “הדרך חזרה” נהדרת, והאופן שבו משתמש וויר במסך הרחב והסינמסקופי כדי למקם את דמויות כנמלים זעירות על פני המדבר העצום הם מהשוטים והסצינות היפים שראיתי באחרונה.

 

ובין “הגשר על הנהר קוואיי” מ”13 מתנקשים” ושאר ההומאז’ים מ”הדרך הביתה”, שני האפוסים האלה בעיקר גרמו להיזכר כמה אני אוהב את סרטיו של דיוויד לין.

 

 

“מותרות”, במאי: דוד אופק

אין לי מושג איך דוד אופק עושה את זה. איך הוא יוצא לעשות סרט שעל פניו נראה חשוב אמנם, אבל שיש לו פוטנציאל להיות לא כל כך מעניין, ולהצליח למצוא בתוך הכאוס הפוליטי והבטחוני הבלתי נסבל של משבר הומניטרי את הפינות הכי סוריאליסטיות, אלה שלכאורה הופכות את כל הסיפור לקומדיה, אבל כזאת שרק מדגישה עד כמה המצב למעשה טראגי. וסהרורי.

 

לכאורה זהו מסמך עיתונאי בעל חשיבות: “מותרות” מספר על המצור שהטילה ישראל על עזה, ושמנע הכנסת מוצרים רבים לשטחם. אבל במקום להגיש מסמך פוליטי שמסביר לנו למה המצור רע או טוב – איש-איש על פי עמדותיו הפוליטיות ומידת האמפתיה שלו למצוקתו של האחר – מוצא אופק כמה דוגמאות קטנות שימחישו לנו מה זה המצור הזה. אחת הדוגמאות האלה נראית כאילו נתלשה הישר מתוך סרט של פליני. זו דוגמה כה מטורללת שקשה להתאושש מכך שהיא לא בוימה לטובת הסרט. קבלו את “הספינה שטה”, בגרסת הסכסוך הישראלי-פלסטיני: אופק וצוותו מצלמים ספינת מסע שהיא בעצם רפת שטה, ושעליה טעונים עשרות עגלים בדרכם לשחיטה בעזה. אלא שבאמצע המסע הימי מגיעה ההחלטה מצד ישראל שלא יוכנסו יותר פרות לשטחי עזה. מעתה, קובעת ישראל, בעזה יאכלו רק בשר קפוא, לא בשר טרי. אבל הסרט לא נוגע בדיאטה של העזתי הממוצע, אלא ממחיש מה החלטה הזאת עושה לעשרות עגלים שבתחילה תקועים על ספינה בלב ים, ואז הופכים בעצמם לפליטים, סגורים במחנה פליטים משל עצמם, הולכים והופכים לפרים בוגרים, חולים ועצבניים בישראל, ושממוטטים כלכלית לא רק את הסוחר הערבי שייבא אותם, אלא גם את החוואי הישראלי שמנסה לעשות לכולם טובה ולאחסן את הבקר ברפתו עד שיוחלט מה ייעשה איתם. ההברקה הגדולה ב”מותרות” היא האופן שבו הוא מראה איך הסגר הזה היה, בלא מעט מקרים, בומרנג שבעצם פגע בישראלים ולא רק בערבים.

נושאים: בשוטף

2 תגובות ל - “פסטיבל ירושלים, דיווח #5”

  1. gbroyn 15 יולי 2011 ב - 22:37 קישור ישיר

    פסטיבל ים השנה -אכזבה גדולה.
    חזרתי זה עתה מי”ם – יום ו -מה לומר לכם
    מעולם לא היה יום ו ריק ממבקרים הן באולם 1 והן בתחומי הסינמטק {אני מבקר בפסטיבל מידי שנה מזה כ-25 שנה } -זה משקף את רפרטואר הנפל של הסרטים השנה -5 סרטים שוים מתוך 9 שראיתי השבוע ,גם אלו נבחרו מתוך התוכניה בעמל רב.מה עם כל סרטי הפסטיבלים האחרונים -קאן ,ברלין ואחרים שאינם מובאים לפסטיבל ? מישהו בי”ם צריך לתת את דעתו כי הפסטיבל הפך להיות כושל והקהל מצביע ברגלים .

  2. רותם 16 יולי 2011 ב - 19:45 קישור ישיר

    אני הייתי שישי-שבת שעבר והסינמטק היה מלא עד אפס מקום. בחיים לא חשבתי שבלה טאר יביא כל כך הרבה קהל ויצור עניין, אבל עובדה שכן. מצד שני, לא יצא לי לראות סרט ממש טוב, כולל “הסוס מטורינו” (עליו כתבתי בבלוג שלי), “טבלואיד” של ארול מוריס שממנו ציפיתי ליותר וגם “13 מתנקשים” שהיה לא יותר מסרט הוליוודי סדיסטי יותר וביפנית. אם היה חתום על הסרט מייקל ביי למשל, היו קוטלים לו את הצורה פעמיים. הדמיון לקורוסוואה הוא רק על פני השטח. אם הוא היה מקדיש את השעתיים ללבטים ולבעיות של מסורת מול מוסר, אז זה היה סרט נפלא. בפועל מה שקיבלנו הוא מרחץ אלימות. לא שזה רע בהכרח, אבל גם לא משהו לרוץ לספר הביתה.


השאירו תגובה