22 אוגוסט 2011 | 12:24 ~ 10 תגובות | תגובות פייסבוק

"ליל האימה" + "קונאן הברברי", ביקורת

ביום שישי בבוקר תכננתי ללכת לראות סרט. יצאו שני סרטים שלא ראיתי: “קונאן הברברי” ו”ליל האימה”. הבעיה היתה שאת שני הסרטים כבר ראיתי לפני כ-29-26 שנה. את “קונאן הברברי” שנאתי כבר אז, אבל את “מי מפחד מהשכן ממול” (כך נקרא אז “ליל האימה” בישראלית) ממש חיבבתי. מצד שני, 30 שנה אחר כך, הבנתי למה יש מקום לעשות רימייק ל”קונאן”, אבל לא הבנתי למה צריך רימייק ל”ליל האימה”. מרטב מחשבות כאלה נתפסתי למרה שחורה על מצב קולנוע ולא הלכתי לשום מקום.

 

אתמול, התעשתתי ויצאתי במכונת הזמן אל 1982 ו-1985, הרכבתי את משקפי התלת מימד (שהיו אופנתיים למדי ב-1982 גם, אגב), ועשיתי לי דאבל-פיצ’ר של רימייקים מימיי נעוריי. יצאתי מהעסק הזה עם כאב ראש עצום (בחיי) ועם כמה וכמה תובנות.

 

* “קונאן הברברי” החדש הוא סרט איום ונורא. ממש בזבוז זמן. אבל “ליל האימה” התגלה כסרט ממש חמוד. עם כמה וכמה הברקות, כמה רגעים יפים מאוד של כתיבה (למרות שהתסריט כמוצר שלם, די בינוני), ועם צוות שחקנים שלעיתים התעלה על המקור (בעיקר אנטון ילצ’ין במקום וויליאם רגסדייל). בעקבות הצפייה ב”ליל האימה” הבנתי שאני צריך להפסיק לראות טריילרים. הטריילר של הסרט לא חשף כמה הסרט הזה משעשע וקליל, והוא נראה כמו כל סרט אימה הכי נדוש. ובכן, נדוש הוא כן. אבל יש בו חן רב.

 

* קרייג גילספי, הבמאי של “ליל האימה” החדש, מזכיר לנו איך זה עובד בהוליווד: אם עשית סרט עצמאי (או זר) שזכה לתשומת לב (גילספי ביים את “לארס והבחורה האמיתית” לפני ארבע שנים, שהיה מועמד לאוסקר על התסריט), דרך היחידה שניתן לך להשתלב בתוך הוליווד הממוסדת זה רק אם תוכיח לנו שאתה עבד נאמן וצייתן ותביים סרט אימה שיהיה רימייק או המשכון. האמת, זו דרישה שאינה נטולה הגיון בעולם התאגידי, כי זו דרך טובה לבחון במאי – גם מבחינת כשרון וגם מבחינת כושר ניהול של צוות – מבלי לקחת יותר מדי סיכונים כלכליים. סרטי אימה לעיתים קרובות מופקים בזול (“ליל האימה” עלה 30 מיליון דולר), ולעיתים נדירות נכשלים (למרות ש”ליל האימה” מסתמן כפלופ, מן הסתם הוא יצליח לכסות את עלותו בזכות השווקים שאינם קולנועיים: בלו ריי ו-VOD).

 

* דיוויד טננט, הלא הוא דוקטור הו, בתור פיטר וינסנט נשמע כמו רעיון טוב על הנייר, אבל בפועל הוא איכזב אותי. רודי מקדואל, שהיה פיטר וינסנט המקורי, נשמע כמו רעיון רע (ומיושן) על הנייר, אבל בפועל הוא היה מושלם.

 

* ההפתעה הגדולה ב”ליל האימה” היא קולין פארל. האמת היא שבכל פעם שאני נתקל בו אני מופתע לטובה. זה שחקן שאיכשהו לא נעים לי להיתקל בו, יש בפרסונה שלו משהו אינטנסיבי, מלחיץ, אלים. אבל בסרטים הוא עובד. הקיץ הזה פארל הפתיע פעמיים בתפקידים קומיים, פעם אחת ב”איך להיפטר מהבוס” ועכשיו ב”ליל האימה”. התפקיד שלו כאן בתור ג’רי הערפד פשוט מושלם. פארל מגלם את התפקיד כמו ג’אנקי – דמות שהוא בוודאי מכיר היטב – שבמקום להרואין הוא מכור לדם. והוא מצליח להיות משעשע ומבדח, וגם להיות מאיים.

 

* “ליל האימה” הוא הסרט הראשון מזה המון זמן שחיבבתי את התלת מימד שבו. בעיקר בזכות הגיצים. גיצים נראים נהדר בתלת מימד.

 

* אם הייתי בן 17 כיום, אני מניח שהייתי מחבב למדי את “ליל האימה” הנוכחי, בייחוד כסרט שעוסק באותם נושאים בהם עוסק “דמדומים” (ובעיקר הקשר בין ערפדים, בתולות וחרמנות נעורים), אבל מכיוון שהייתי בן 17 כשיצא “ליל האימה” הראשון אני זוכר שהסיב שחיבבתי את הסרט ההוא היתה כי הוא היה עמוס הומור קולנועי. הסרט המקורי עסק בילד שחולה על סרטי ערפדים וצופה בהם כל לילה, ולכן כשהוא חושד שהשכן בבית הסמוך הוא ערפד, ברור שאף אחד לא מאמין לו. הפער בין הקולנוע ובין המציאות מאותגר שם שוב ושוב, והסרט הכיל עירוב מושלם בין הומור סינפילי ובין אימה, באופן שהזכיר את סרטיו של ג’ון לנדיס (טום הולנד, הבמאי והתסריטאי המקורי, היה אחראי אחר כך ל”משחק ילדים”, הסרט שהניב את סדרת סרטי צ’אקי הבובה, ולאחרונה כנראה חי בעיקר מתמלוגים).

 

* לגבי “קונאן הברברי”. ובכן, הפאשיזם הקולנועי האמריקאי עושה השבוע קאמבק. גם “קונאן הברברי” וגם “מלך האריות”. בשני הסרטים יש סצינה זהה של מלך/ראש שבט המרים את בנו הנולד אל על השמימה ומכתיר אותו ליורשו. ובשני הסרטים הבן מבלה את שארית הסרט בלנקום את מות אביו.  ובכלל, הרבה זמן לא ראיתי סרט שכה מתענג על חרבות, כאילו כל אחת מהן היא האקסקליבר.

 

* כאמור, גם את הסרט המקורי – שביים ג’ון מיליוס על פי תסריט שהיה שותף לו אוליבר סטון – שנאתי. אבל בסרט הוא לפחות היתה כריזמה. כל מי שראה את ארנולד שוורצנגר ידע שכוכב נולד שם. זה לא קורה עם ג’ייסון מומואה, הקונאן הקשיח הנוכחי.

 

* אבל אומר משהו אחד: זה מהלך די גאוני מצד אנשי מילניום (לרנר, דימבורט, דווידזון) למצוא במאי שיתאים ככפפה ליד בבימוי “קונאן”, והם עשו את זה עם מרקוס ניספל. ניספל הוא במאי גרמני גדול מידות שבעצמו נראה ומתנהג כמו קונאן ברברי. ולמעשה, הוא היה אמור להתחיל את הקריירה קולנועית שלו בבימוי סרט עם ארנולד שוורצנגר (“סוף העולם”), אלא שהשניים התנגשו חזיתית, אגו באגו, וניספל פרש. עבור מרקוס ניספל לספר את סיפורם של הברברים, זה לספר את סיפורה של המורשת של עמו. ואכן, נדמה שהוא מביים את הסרט הזה בגאווה גדולה, כהיסטוריון, ולא כמי שמביים שום דבר מטאפורי (כמו מיליוס) או קאמפי.

 

 

* בסופו של דבר, אין ב”קונאן” שום דבר שלא ראינו ב”ספרטקוס”, סאגת הדם/אירוטיקה המשודרת בכבלים באמריקה. למעשה, יש ב”קונאן” פחות מ”ספרטקוס”.

 

* מרתק: גם אחד החיזרים ב”הפלישה למערב” וגם אביו של קונאן ב”קונאן הברברי” מוצאים את מותם בדיוק באותו אופן – כשסיר מלא זהב מותך נשפך להם על הראש.

 

* הדבר הכי מדכא בזה שראיתי אתמול את “קונאן הברברי” ואת “ליל האימה” היא ההבנה שבעוד 30 שנה, כשאהיה בן 73, בוודאי אעשה את זה בשלישית.

 

* והיכונו לשידור החוזר של השידור החוזר. ב-14 באוקטובר שוב ייצאו זה לצד זה שני רימייקים לסרטי תחילת שנות ה-80: “פוטלוס” מ-1984 ו”הדבר” מ-1982 (שהיה בעצמו רימייק לסרט מ-1951, מה שרק מחזק את חוק ה-30 שנה לרימייק שלי מהסעיף הקודם).

נושאים: ביקורת

10 תגובות ל - “"ליל האימה" + "קונאן הברברי", ביקורת”

  1. איציק 22 אוגוסט 2011 ב - 12:37 קישור ישיר

    לארס והבחורה .. היה [ ועודנו]. סרט מקסים. עצוב שזה מה שהוא צריך לעשות[ בעולם תעגידי וכו’ וכו’…

  2. omerka 22 אוגוסט 2011 ב - 12:40 קישור ישיר

    ובכלל, מוות בידי זהב מותך פופולרי לאחרונה: גם (ספוילר אלרט!) וייסריס ממשחקי כס קיפד את חייו באופן זה.

  3. רני 22 אוגוסט 2011 ב - 13:49 קישור ישיר

    ומי שנתן את הפקודה לשפוך את סיר הזהב על וייסריס ב”משחקי הכס” היה חאל דרוגו שמגולם על ידי… כן, כן, ג’ייסון מומואה הלא הוא קונאן הנוכחי. ואגב, בגלריית השחקנים המעולה של “משחקי הכס” מומואה בלט לרעה כשחקן בעל ההבעה האחת שלא יודע לשחק. את קונאן החדש לא ראיתי (ואני בספק אם אראה) אבל יש לי תחושה עמומה שאולי זה גם המקרה פה.

  4. אורון 22 אוגוסט 2011 ב - 17:09 קישור ישיר

    רוה, התחזית שלך אופטימית. עוד סיבוב רימייקים של “קונאן” ו-“ליל האימה” יגיעו הרבה יותר מהר מעוד שלושים שנה. הזמן בין המקור לרימייק רק מתקצר בעידן בו אנו חיים. למעשה, אני חוזה שבקרוב מיד יתקצר עד שאיפה לאפס, ואז ייצאו גרסאות מחודשות לסרטים עוד לפני שהמקור ראה אור מקרנה…

  5. דורון 22 אוגוסט 2011 ב - 21:45 קישור ישיר

    רק עדכון – ספרטקוס נמצרת גם ב-VOD של YES, ותשדר ב-YES ACTION בספטמבר

  6. דורון 22 אוגוסט 2011 ב - 21:46 קישור ישיר

    *נמצאת

  7. עופר ליברגל 22 אוגוסט 2011 ב - 23:58 קישור ישיר

    אורון, כשאתה חוה שיצאו רימיייקים עוד לפני שיצאו הסרטים המקוריים, אני מניח שהוליווד יעשו סרטים מקוריים, הימור לא קטן

  8. מיכאל 23 23 אוגוסט 2011 ב - 1:02 קישור ישיר

    קראתי שיש תכניות לעשות רימייקים לסרטים מהניינטיז. עצוב פשוט.

  9. רון 24 אוגוסט 2011 ב - 16:55 קישור ישיר

    אני אגיד את זה בפעם האלף-פרייט נייט הוא מחווה לכל אותן תוכניות של שישי בלילה עם מארח מפחיד שהוקרנו בהן סרטי אימה ישנים.הולנד רצה לעשות מחווה לכל הפרייט נייט למינהם .מעבר לכך רודי מקדואל הוא הליהוק המושלם לפיטר(קושינג) וינסט(פרייס)
    סרט ציני ומלא הומור במינון הנכון.הרימייק מיותר לחלוטין

  10. איריס 26 נובמבר 2011 ב - 11:48 קישור ישיר

    לוקח הרבה זמן למי מאיתנו שאינם מבקרי- קולנוע מקצועיים לראות את כל הסרטים בביקורות אבל הנה זכיתי לראות היום את קונאן. לא סתם אמרתי “זכיתי”. מותר לתת סופרלטיבים לסרט שמאפשר לחובבי סרטי אקשן לנוח מהבלי העולם הזה ולשקוע לעולם שבו הגיבור יבלה עשרים שנה בלבנות צבא של לוחמים אך ברגע האמת יגיד “I HAVE TO DO THIS ALONE”….וזה יהיה בסדר כי האוייב שלו, ששולט באחד הצבאות הגדולים בסרט ג-ם יבוא לבד למפגש עם הגיבור. מקסימום יביא את הבת שלו. אני חושבת שמגיע איזשהו פרס לעיצוב האומנותי של הסרט הזה כי לעין הלא-מקצועית היה תענוג גדול להיבהל כל פעם מרוז מקגוון והדמות המבחילה שלה. סצינת הקרב עם אנשי החול הייתה לא פחות ממענגת. אין כמו קרבות עם יצורים על טיבעיים!!!כי בסך הכל מה אנחנו מחפשים בסרט אקשן- שהבנות המעצבנות יקבלו את העונש שלהן (כי זה לא קורה במציאות) והבוסים הגדולים יקבלו את המגיע להם (שוב, זה לא קורה במציאות). העיקר שבכל פעם שגיבור אקשן כלשהו ימצא עצמו במערה מתמוטטת מנסה להציל את הבחורה ובו זמנית להרוג את הרע, הוא ימצא דרך גאונית לעשות זאת וגם לנקום את מות אביו. אחרי הכל, האם יש סרט אמריקאי כלשהו שבו הגיבור לא נושא זכרון מיוסר מאביו??? ובמחילה מכבודכם, יכול להיות שלג’ייסון מומואה יש הבעה אחת, אבל אני לא יכולה להעיד על כך כי הייתי מרוכזת בחזה השרירי והחסון שלו:)


השאירו תגובה ל - רני