07 ספטמבר 2011 | 19:25 ~ 12 תגובות | תגובות פייסבוק

"העזרה", ביקורת

אם אהבתם – כלומר, אהבתן – את “עגבניות ירוקות מטוגנות” אתם (כלומר, אתן) פשוט תתמוגגו מ”העזרה”, שהוא בעיניי אחד הסרטים המביכים והמרגיזים שראיתי בזמן האחרון. טייט טיילור, הפלוני-אלמוני שחתום על התסריט חסר ההשראה ועל הבימוי המאובן, הוא ללא ספק ג’ון אבנט של שנות ה-2000.

 

אז איך יתכן ש”העזרה” הפך לאחד מסיפורי ההצלחה הגדולים של סוף קיץ 2011 באמריקה? איך יכול להיות שסרט כה מיושן לא רק שהופך ללהיט אלא גם פתאום מתחילים לדבר עליו במושגים של אוסקר? האם זה רק עניין פוליטיקלי-קורקט? האם רק תוכנו של הסרט – המתרחש בדרום ארצות הברית בשנות הששים, כשהשחורים עדיין זכו ליחס מפלה מצד הלבנים, ועוסק בהתעוררות של כמה דמויות, לבנות ושחורות, רגע לפני עליית התנועה לזכויות האדם?

 

אני מקווה שלא. כי “העזרה” הוא בעצם סרט שמנציח כמה מהסטריאוטיפים הכי גזעניים שיש. מצד שני, הוא מצליח להיות די שוויוני בגזענות שלו: גם היחס של הסרט לכל הדמויות הלבנות מחפיר. בעולם השחור-לבן של הסרט כל הלבנים הם גזענים נבערים ורעי לב (חוץ מאחת), וכל השחורים הם אנשים רופסים (חוץ מאחת).

 

אבל “העזרה” עושה למתיחות הבין גזעית את מה ש”נאום המלך” עשה למשפחת המלוכה: זה סיפור על מציאת קול. הרעיון בשני הסרטים הוא שדמויות שמרגישות עצמן מושפלות זוכות לגאולה מרגע שהן מצליחות שקולן יישמע, ובכך לאשש את הקיומן. אבל בעוד ש”נאום המלך” היה סרט שנון ועם איזושהי אנרגיה קולנועית מסוימת, “העזרה” הוא סרט רפה, לאה ומאובן. כל דמויות בו – גם המוצלחות – מנוגנות בתו אחד, כולן נשארות בסוף הסרט כפי שהיו בתחילה. קחו למשל את הדמות של סיסי ספייסק. היא מתחילה כדמות צבעונית עם פוטנציאל לגניבת ההצגה, אבל עד סוף הסרט – מרחק שעתיים ועשרים מתחילתו – היא ממשיכה לגלם בדיוק אותה דמות שכאילו נתלשה מסיטקום, שכל התגובות שלה זהות. וכך כל הדמויות, כולן מונוטוניות להחריד.

 

אכן, יש בסרט גלריה נאה למדי של דמויות ושל שחקניות, וחלקן מצליחות לשכנע. ויולה דיוויס, למשל. אבל הדמויות של ברייס דאלאס הווארד ושל ג’סיקה צ’סטיין פשוט מעוררות חימה ברישול הכתיבתי שלהן. האחת מרשעת מתחילה ועד סוף, והשניה מצליחה לחיות בשלום עם השחורים רק כי אנחנו מרגישים שיש בה משהו מעורער נפשית, ולא כי יש לה מצפון מפותח.

 

עד כמה הסרט הזה בינוני? למרות שדבקה בו ארומה של איכות, באמצע הסרט יש סצינה שלמה הקשורה בפאי שוקולד שעל טיבו לא נרחיב כעת. באותו רגע בסרט מדובר בבדיחה לא רעה בכלל, גם אם וולגרית למדי. אלא שמאותו רגע, מתברר שאותה סצינה עם אותו פאי שוקולד הפך לנקודת המפנה המרכזית והעיקרית של הסרט. הסרט לוחץ על הבדיחה המסכנה הזאת למוות והופך אותה במקום אנקדוטה לנקודת המפנה העיקרית של העלילה. זה כמו סדנת תסריטאות של כיתה ח’.

 

אז מה יש בסרט הזה שעובד על כל כך הרבה אנשים (באמריקה)? ובכן, הייתי מהמר שהוא עובד על נשים, מכל הגילאים. כי אם מתבוננים בסרט היטב, הרי שהוא בכלל לא עוסק בגזענות או בגזע או זכויות אדם, אלא במתחים האינהרנטיים שבין בנות לאמהותיהן, והרצון העמוק שמצוי בכל אשה לעשות כמיטב יכולתה שלא להידמות לאמה. ומצד שני, להכיר לה תודה. “העזרה” הוא לא סרט על לבנים-שחורים, אלא יותר על בנות-אמהות. בשני המקרים יש כאן רצון להגדרה עצמית, לשחרור, לצאת מעול ולמצוא דרך עצמאית. הנקודה הזאת, אני מודה, מעניקה לסרט כמה מרגעיו היותר מרגשים ואף משעשעים, שמגיעים מעט מדי ומאוחר מדי.

נושאים: ביקורת

12 תגובות ל - “"העזרה", ביקורת”

  1. צור שפי 7 ספטמבר 2011 ב - 19:37 קישור ישיר

    תודה. חסכת לי כרטיס.

  2. איימס 7 ספטמבר 2011 ב - 19:59 קישור ישיר

    לא אמהות-בנות, דווקא, אלא בנות-הנשים-שגידלו-אותן. דרך זה גם יחסי לבנים-שחורים מתבהרים (באופן פשטני ורשלני, כך לפחות לפי הספר. את הסרט טרם ראיתי).

    ==================

    רוה לאיימס: זה בדיוק העניין – אלה חשבונות בין בנות ואמהות סביב הסוגיה “למה לא את גידלת אותי, ומה עלה בגורלה של האשה שכן גידלה אותי”.

  3. איתן 7 ספטמבר 2011 ב - 21:18 קישור ישיר

    1. היי הלו, דווקא אהבתי את “עגבניות ירוקות מטוגנות”.
    2. אכזבה: הסרט של קולירין מקבל כתף קרה בונציה. היו אפילו כמה שריקות בוז. הביקורת הכי טובה שקראתי אומרת שהוא “חצי מעניין”.

  4. עדן 8 ספטמבר 2011 ב - 8:51 קישור ישיר

    חולק עלייך לגמרי. “העזרה” הוא סרט טוב. נכון, מיושן קצת ולא שווה אוסקר אבל סרט טוב, מעניין ומרגש עם הופעות נהדרות של אמה סטון וג’סיקה צ’סטיין.

  5. ניר נ. 8 ספטמבר 2011 ב - 9:10 קישור ישיר

    היי יאיר,

    אם היתה הפניה לפייסבוק הייתי שמח לחלוק את הביקורת שלך על עמוד הפייס שלי.
    צפיתי בסרט בשבת ויצאתי רותח. הסרט הזה מהנה ומעמיק כמו מיני סדרה של שנות השמונים. צדק אברט (חי נפשי מיום ליום אני מעריך את הבן אדם הזה יותר) יותר מכל הסרט הזה משתלב בגל סרטי השואה הדוחה שנמשך כבר שנים מספר וחוגג את תהילת מצילי היהודים.

  6. אלמוני 8 ספטמבר 2011 ב - 10:45 קישור ישיר

    לאיתן – דווקא לפי ידיעות אחרונות הסרט של קולירין”גרר אתמול הרבה תשואות, צחוקים וקריאות בראבו” (8.9.11, עמ’ 34)

  7. איציק 8 ספטמבר 2011 ב - 12:36 קישור ישיר

    למה [ איזה סרט] ילכו נשים [ אנשים].. לראות
    יש רק סרטים על בנים שהולכים מכות [ ולבושים טייטס].

  8. פרסונה 8 ספטמבר 2011 ב - 13:53 קישור ישיר

    מאיפה ההנחה שרק נשים יכולות להתחבר לסרטים אותם אתה מגדיר “בינוניים” כמו עגבניות ירוקות והעזרה?
    פוסט מסריח משוביניזם.

    ===================

    רוה לפרסונה: זה כמו שאני אתחבר ואולי אף אחבב סרט בינוני לחלוטין אבל שיש בו הרבה בדיחות והומאז’ים ל”מלחמת הכוכבים”.

  9. ניר נ. 8 ספטמבר 2011 ב - 17:18 קישור ישיר

    לאלמוני – אינדיווייר מדווח על “ההתחלפות” כסרט שקיבל את קריאות הבוז החזקות ביותר עד כה.

    http://blogs.indiewire.com/theplaylist/archives/2011/09/07/venice_11_review_the_exchange_venice_the_bands_visits/

    ==================

    רוה לניר: פשיטא. האחד מדבר על הקרנת העיתונאים, השני מדבר על הפרמיירה הרשמית.

  10. Spartak 9 ספטמבר 2011 ב - 2:16 קישור ישיר

    דבר ראשון,ההסבר (לאמרות שיש כמה וכמה אפשרויות) להצחלתו של ההסרט מאוד קל בעיני…עיקרית מבינהן,היא שהסרט מבוסס על אחד מרבי המכר הגודלים בשנים האחרונות (אם לא הגדול ביותר),לטעמי גם אחד הספרים הטובים שנכתבו בשנים האחרונות (דרך אגב,האם יש אותו בעברית?), זה גם הסיבה שאני הלכתי לראות את הסרט.ואני חושב שלפחות מבחינת התסריט,טיילור הצליח להעביר יחסית טוב את רעינות הספר.אני לא הכי אהבתי חלק מהחלטות הבימוי שלו ורוב הסצנות הסיום (משהו כמו4 מ5 סצנות).אבל בתכלס סרט בכלל לא רע.
    נ.ב. אני גבר.

  11. דורית 18 דצמבר 2011 ב - 7:55 קישור ישיר

    דווקא העובדה שיש לסרט ניחוח “מיושן” הופכת אותו למוצלח מאוד, לפחות עבורי, ממרומי גילי. והתמה של אמהות-בנות לעולם איננה מתיישנת או מעייפת, לפחות עבורי, כאישה, בת ואם. והתמה של שחורים-לבנים לעד תהיה חשובה. בסה”כ לא חשבתי שזה סרט ראוי לאוסקר, אבל ללא ספק ראוי לצפיה.

  12. איריס 18 דצמבר 2011 ב - 15:29 קישור ישיר

    העזרה הוא לא ר-ק סרט על נשים ולא ר-ק סרט על יחסי אמהות-בנות. הסרט עושה בעיניי בז’אנר הדרמה מה שהתלת מימד עושה לז’אנר האקשן – מנסה למשוך אותך לתוך העולם של הסרט ולהקיף אותך בסיפור. למשל (ספויילר)אפילו דמותה המשנית של מיני מתמודדת עם מספר דברים בו זמנית- יחסי עובדת-מעסיקה(פסיכוטית), התמודדות עם בעל מכה, התלבטות האם להצטרף למאבק לשיוויון זכויות והתמודדות עם מעסיקה הזויה שמייצגת ערכים חדשניים(סיליה פוט). שלא לדבר על אייבלין שמתמודדת עם עשרה דברים נוספים. (מוות של בן, טיפול בילדה מוזנחת ריגשית ועוד ועוד). הצופה מוצא עצמו מוקף בקונפליקטים של הדמויות לאן שלא יביט.
    הסרט הוא בעיניי יותר על נשים שחורות שמוצאות את עצמן בצומת היסטורית- הסבא שלהן היה עבד, אבל הנכד שלהן יהיה נשיא ארה”ב. הן יודעות שהן לא יכולות להיות אותה שפחה של פעם, אבל אם מתנהגים איתם בטבעיות כמו סיליה עם מיני, הן גם לא יודעות איך לאכול את זה.
    חוץ מזה, יש שם הרבה יותר מדמות לבנה אחת שאינה רשעית- חוץ מסקיטר, גם אמא שלה בסופו של דבר מנסה לעשות את הדבר הנכון וגם המעסיקה החדשה של מיני, סיליה, מתנהגת עם מיני בטבעיות שמפריעה אפילו למיני עצמה.
    הבדיחה על פאי השוקולד א-י-נ-ה הציר המרכזי של הסרט- זה חלק מנקודה מרכזית שהיא חוק התברואה החדש שמציעה הילי. סקיטר משתמשת בחוק כדי להתנתק מהילי, ומיני משתמשת בפאי כדי לצחוק על הצעותיה של הילי- בבחינת אם לא תרצי שאעשה בביתך אז…. אולי זה נראה לנו מוזר שיתעסקו כל כך הרבה בסרט הוליוודי עם נושא השירותים אבל אני חושבת שזה בעיקר כדי לגרום אי נוחות לצופה- כולנו יודעים שהשחורים לא יכלו להצביע וללמוד באוניברסיטה, אבל גם לגבי עשיית הצרכים לא יכלו לעזוב אותם לנפשם. אני חושבת שזה כדי שהצופה ירגיש עצמו הולך ונחנק יחד עם הדמויות בתוך סבך התנאים הכובלים אותם עד שהדמויות יוכלו לשחרר את עצמן. וזה מה שהן עושות בסוף- הדמויות מוצאות את הקול שלהן ויוצאות לחופשי.


השאירו תגובה ל - איימס