שנה טובה מ"סינמסקופ"
קוראיי היקרים. תודה רבה על עוד שנה מקסימה בבלוג. שנת תשע"א מגיעה הערב לסיומה, ותכף מתחילה שנת תשע"ב. ביומיים הקרובים נסכם כאן את שנת הקולנוע הישראלי החולפת.
אבל הנה ההתחלה: זה הפוסט הכי נקרא השנה ב"סינמסקופ". אין לי את כל הסטטיסטיקות מכל השנים, אבל להערכתי זה גם אחד משלושה או חמישה מהפוסטים הכי נקראים בתולדות הבלוג הזה. אחוז ניכר מצופי "הערת שוליים" ביקר בפוסט הזה לפני או אחרי הצפייה בסרט.
ואני מעביר את הבלוג לידיכם ליממה הבאה. איך אתם מסכמים את שנת תשע"א?
(הוותיקים אולי זוכרים שבראשית ימי הבלוג הייתי מרבה בפריימים עם עצים מתוך סרטים לברכות החג. למשל זה. רציתי גם השנה פריים עם עץ. אז הפריים הנ"ל הוא מתוך "אף פעם לא מאוחר מדי" שיוקרן בבכורה בפסטיבל חיפה הקרוב).
לפני שאתה צולל אל ארוחת החג, קבל הפתעה (או שמא לא כל כך): הספרדים שוב הפנו את גבם אל אלמודובר. "לחם שחור", הסרט שזכה השנה בפרס האקדמיה הספרדית לסרט הטוב ביותר, הוא הסרט שייצג אותם באוסקר. "העור שבו אני חי" נזרק הצידה.
ו"הבית הדומם", סרט אימה בן 78 דקות בשוט אחד, הוא הסרט שמייצג השנה את אורוגוואי. יוקרן בפסטיבל חיפה. אני סקרן.
אני לא מבין קורה לזה הפתעה…לא ראיתי את סרטו של אלמודבר (לאמרות שאני כבר לא יכול לחכות),אבל "לחם שחור" הוא סרט מצוין ואני אומר שמאוד יכול להיות שהוא יהיה הזוכה הבא.
"העור בו אני חי" – סרט כביר – אבל קשה לדמיין פסיכופת שישלח סרט שכזה להתחרות בתחרות האוסקר. האמת יש פסיכופתים אפשריים – לו היה אלמודבר טאיוואני. הם שולחים כמעט קבוע את סרטיו של צאי מינג ליאנג – מגניבים עם טעם משובח וחסר פשרות.
ב"כמעט תמיד" אתה קצת מגזים…הם שלחו את סרטיו,רק פעמיים (ב2003 ו2005).
שנה טובה לך יאיר! 🙂
וואלה ! צודק ! מגזימן אני. אבל תודה שזה מרשים.
פריים עם עץ:
היה סיפור פעם בכתבה באחד העיתונים על צוות שחיפש לוקיישנים לסרט. הם הגיעו פעם לגבעה שעליה עץ. הבמאי עלה על הגבעה, הביט מסביב ואמר – המקום הזה מושלם, חוץ מדבר אחד: תורידו את העץ. הביאו מסור, כרתו את העץ, ונסעו. בלילה הם ישנו במוטל לא רחוק מהגבעה, וכשהם ישבו בבר הם שוחחו עם הברמן.
מה אתם עושים במחוז הנידח שלנו, הוא שאל. אנחנו מחפשים אתרי צילום, הם ענו. ומצאתם משהו, הוא שאל. כן, אם אתה יוצא מהעיירה ונוסע שלושה קילומטרים מזרחה, פונה ימינה וממשיך עוד קילומטר, יורד לשביל העפר ועוצר ליד הנחל – יש שם גבעה יפהפיה שמשקיפה על הנוף. שם היינו היום, ושם נצלם סצנה בסרט.
אה, אומר הברמן, הייתם בגבעת העץ הבודד.
כבר אתמול, כשאמרת שכדאי להתכונן לפריים הבודד שתצרף לפוסט ראש השנה, היה ברור שתצרף פריים מ"אף פעם לא מאוחר מדי" – עוד סיבה לכך שכבר מזה כמה חודשים הבלוג מתחיל להימאס עליי, וחבל.
חידה: איך מגיבים לסיכום השנה בבלוג הנחמד שגיליתם השנה אם לא הצלחתם לצפות בכל הסרטים המדוברים? פיתרון: עולים על טיסה טרנס-אטלנטית אל חוף המערבי של ארה"ב, ומוצאים עצמכם ערים וצופים ב-כ-ל הסרטים בטיסה, גם בהלוך וגם בחזור… 🙂
אז אומנם לא אוכל להגיב על הקולנוע הישראלי, אבל הרשה לי לנצל את ההזדמנות לציין שנהניתי מאוד לצפות בסרטים על רקע הביקורות שלך שקראתי לפני כן. לא התלהבתי כמוך מ"סופר 8", חשבתי ש"מים לפילים" הוא סרט קיטשי מידי, אהבתי מאוד את הצילום ב- "ללא גבולות" אבל בעיקר רציתי להגיד, על רקע חיבתך לסרט "מסיבת רווקות" שהקומדיות האמריקאיות הופכות להיות בעיניי עצובות יותר ויותר. יותר דאגתי לגיבורה מאשר צחקתי מהשטויות שלה… אין ספק אבל שהכי משעשע זה לשמוע פרצי צחוק בקול רם מנוסעים במטוס ולגלות שהם צופים בסרט הזה…
=============
רוה לאיריס: חן חן על התגובה ותודה שגילית את הבלוג השנה, מקווה שתתמידי איתנו לשנים נוספות. אבל יש לי תחושה עמומה שאת קצת עושה בלבולים ביני ובין אבנר שביט. אני אכן חיבבתי את "סופר 8 ", אבל את "מים לפילים" ואת "מסיבת רווקות" לא ממש חיבבתי, אבל אבנר שביט כן.
טוב, אז מעיון נוסף בפוסטים הרלוונטים יצא שבעצם אני מסכימה עם הביקורות שלך עוד יותר! 🙂
כדי לכפר על הבלבול הראשוני, אוסיף ואומר שבפעמים היחידות שיצא לי לראות סרט של "מבוגרים" בקולנוע, הסתמכתי על הביקורת שלך ובחרתי "קפטן אמריקה" על פני גרין לנטרן ונהנינו מאוד!
(אגב, הידעת שהקופאיות בסינמה סיטי ראשל"צ מזהירות צופים שלא להיכנס ל"סופר 8" כי לטענתן כולם יוצאים משם מאוכזבים?…)
ואסיים בסרט נוסף שיצא לי לראות בטיסה:" לזרום עם זה" ובקביעה שהדבר היחיד הטוב בו זה ג'ניפר אניסטון.
שנה טובה!