25 ספטמבר 2011 | 19:04 ~ 3 תגובות | תגובות פייסבוק

אטיודים דוקומנטריים

1.

אם תבדקו מה הסרט הישראלי המצליח ביותר בשבועות האחרונים בארץ – לא מבחינת כמות צופים אלא מבחינת הצפיפות באולמות – תגלו שזה לא “בוקר טוב, אדון פידלמן” או “אחותי היפה” אלא “הדירה”, סרטו התיעודי של ארנון גולדפינגר, שזכה ביום חמישי בפרס אופיר לסרט התיעודי. בארבע ההקרנות הראשונות של הסרט בסינמטק תל אביב נמכרו כל הכרטיסים. הקהל צובא על הקופות. וזה קהל משונה מאוד – מבוגר למדי, אשכנזי מאוד, לא מעט ממנו יקה. במשך כעשרים דקות בתחילת הסרט הקהל הזה גם לא מפסיק לדבר: הסיפור שגולדפינגר מספר על סבתו המנוחה מעורר הזדהות אצל כולם, הדירה שלה גורמת לכולם להיאנח ולהיזכר בדירה של האמא שלהם, שהיתה בדיוק ככה. צחוקים של הזדהות, ומירפוקים של “זה בול כמו אצלנו” גורמים לקהל להראות מאחור כמו ים סוער שנע ונד מצד לצד בהתפעמות גדולה. אבל אז, בבת אחת, במחי תגלית אחת, גולדפינגר מצליח לסתום לכולם את הפה. ומרגע מסוים הס מושלך באולם. איש כבר לא מעז להזדהות עם הסרט. לפני רגע “זה בול כמו אצלנו”, דקה אחר כך זה כבר “חס ושלום, זה רק אצלם”.

 

“הדירה” הוא סרט מבריק מכמה וכמה כיוונים. ראשית, זה לא פחות מנס שסיפור כזה נפל לידיו של קולנוען כמו גולדפינגר שהוא במקרה הנכד של גיבורי הסיפור. מה אם הסיפור הזה היה קורה בביתם של אנשים שצאצאיהם לא קשורים לעולם הקולנוע ואולי נטולי סקרנות כמו גולדפינגר? וזה מביא אל השאלה השנייה: עד כמה הסיפור שגולדפיגר מציג או פרטי ויחידני, ועד כמה הוא נפוץ בהרבה ומושתק?

 

את תקציר הסרט אולי כבר קראתם, הגילוי של גולדפינגר אינו כה סודי והוא מגיע בשלב יחסית מוקדם בסרט (אבל אם אתם רוצים טריים ונקיים לסרט ולהסתחרר מפיתוליו, דלגו על הפסקה הזאת): בעת פינוי דירתה של סבתו ברחוב גורדון מגלה גולדפינגר מכתבים שכתבה ובה מתברר שבמשך שנים רבות היו סבא וסבתא שלו בקשרי ידידות צמודים עם מי שהיה בעבר בכיר במנגנון הנאצי לפני וכנראה שגם תוך כדי מלחמת העולם השנייה. הזוג הישראלי, שמעולם לא התרגל לישראליותו, התחבר בעוז עם האיש, למרות שהסבתא-רבתה של הבמאי נרצחה על ידי הנאצים בשואה, עוד עובדה שהושתקה והודחקה.

 

יש כמה וכמה שאלות שנשארות פתוחות ונקודות לפולמוס בסרט. אני, למשל, חשבתי שהדמות המרכזית שגולדפינגר פוגש בחיפושיו משקרת כל הזמן; זוגתי האמינה שהיא באמת לא ידעה מה עשו הוריה במלחמה והעדיפה לא לשאול. אני גם חושב שהסבא והסבתא ידעו היטב עם מי הם מתרועעים, וזה פשוט לא הזיז להם.  אבל השאלות הכי גדולות הן אלה שמלוות אותנו כמו רוחות רפאים בצאתנו מהקולנוע: האם גולדפינגר מספר סיפור פרטי, או סיפור מייצג? אן במילים אחרות: כמה אנשים כמו גיבורי הסרט חיו כאן, והצליחו להדחיק את השואה במהירות שיא, ממש למחרת הגעתה לסיום.

 

מעבר לעובדה שגם בסרטו התיעודי השני (אחרי “קומדיאנטים” המעולה, אותו יצר בשיתוף אושרה שוורץ) גולדפינגר מתגלה כבמאי יסודי ומדוקדק מאוד (כעת אני מבין שהוא פשוט יקה), מה ש”הדירה” עושה זה להצליח לגעת באפן מדויק מאוד, קליני ממש, באיושהי הפרעה נפשית קולקטיבית שמגדירה את ההווייה הישראלית, ואת האופן שבו השואה עיצבה את החיים כאן. אל מול אלה שהחליטו לנתק כל קשר עם הזהות הגרמנית שלהם, היו כאלה שדווקא השואה גרמה להם איכשהו להסדיר מחדש את יחסיהם עם גרמניה, אנשים שחיו בגעגוע לתרבות הגרמנית ממנה באו, ושרוצים להאמין שלא רק שהיו גם גרמנים טובים בשואה, היו גם יהודים טובים.

 

2.

אמש (מוצ”ש) התחיל בערוץ 1 שידורה של הסדרה התיעודית “האמונה שלי” שיצר אורי גרודר. הסדרה הזאת מצולמת ונערכת בפורמטים שונים מאז 2006 בערך. אני מודה שלמרות האמונה הפרטית שלי הגעתי לסדרה הזאת בסקפטיות, אבל אחרי שצפיתי בכארבעה פרקים, מתוך ה-12, אני מודה שהיא התחבבה עלי מאוד. גרודר קיבץ חבורה מגוונת מאוד של דמויות, שכל אחד מדבר על אמונה מהזווית שלו. חלקם אנשים שהייתם מצפים לשמוע מדברים על אמונה – אנשי דת כאלה ואחרים – אחרים מכיוונים שנראים כמו מגיעים מהצד של הפך האמונה במשהו שהוא מעל לטבע – אנשי רפואה ומדע, למשל. יש לסדרה הזאת תחושה של סדרת בערוץ נשיונל ג’יאוגרפיק, אלא שבמקום לצאת לחפש זן נכחד של זוחל נדיר בג’ונגלים של דרום אמריקה, יוצא גרודר לחפש את איפה נמצאת הנשמה, ואיך אפשר לתאר ולאתר אותה. האם היא משהו רוחני, מיסטי, או אולי קליני לחלוטין. ובאופן מפתיע לסדרה שהייתם חושבים שהיא תהיה נורא רוחניקית, היא גם מאוד ארצית ושימושית. גרודר בוחר דוברים רהוטים מאוד, אף אחד מהם לא מעופף או מטורלל, וכולם אנשים עם גישה מאוד פרקטית לענייני הרוח והנפש, והדרך למצוא אותה ולהתקרב אליה. כך שזה לרגעים גם כמו סדרת טלוויזיה מדעית ממש, כמו “תצפית” למי שזוכר, אבל שנוגעת באיזורים הכי חמקמקים של התודעה, עד כדי כך שיהיו שיגידו שזה לא קיים כלל, קצת כמו אותו חלקיק שיכול לנוע מהר יותר ממהירות האור. הגישה הכמעט מדעית של “האמונה שלי” היא זו שמשאירה אותי, גם אחרי שאני שומע אנשי דתות שאינם יהודים מדברים על רוחניות, תוהה ביני ובין עצמי שמא באמת יש כאן משהו. עסק לא פשוט כי כשאני יושב מול הטלוויזיה אני תמיד הכי ציני והכי סקפטי, גם בדברים שאני לכאורה אמור להיות הכי מאמין בהם.

נושאים: בשוטף

3 תגובות ל - “אטיודים דוקומנטריים”

  1. x 26 ספטמבר 2011 ב - 0:01 קישור ישיר

    off topic – – –
    חבל שהכתבה הזאת
    http://www.calcalist.co.il/world/articles/0,7340,L-3533201,00.html?dcRef=ynet

    רק מתורגמת (לא משהו) ושאנשי “כלכליסט”, שעושים עבודה יפה בד”כ, לא חוקרים את התחום בארץ בעצמם.

  2. אחד 26 ספטמבר 2011 ב - 6:27 קישור ישיר

    איילת זורר היא אמא של סופרמן (האמיתית, לא מרתה קנט):

    http://www.deadline.com/2011/09/ayelet-zurer-now-playing-supermans-kryptonian-mother/#utm_source=dlvr.it&utm_medium=twitter

    את אביו האמיתי של סופרמן – ג’ור אל, ישחק ראסל קרואו. את הוריו המאמצים – ג’ונתן ומרתה קנט ישחקו קווין קוסטנר ודיאנה ליין.

  3. יעל 26 ספטמבר 2011 ב - 18:54 קישור ישיר

    גם אני התרשמתי ש”הדירה” מעורר באנשים משהו שגורם להם לדבר תוך כדי הצפייה בתגובה למה שקורה על המסך. אבל בניגוד למה שאתה כותב, בהקרנה שבה נכחתי האנשים המכובדים שישבו מאחורי ומצדדי המשיכו לדבר לאורך כל הסרט, על אף בקשות חוזרות ונשנות שיתנו לראות את הסרט בשקט. זה כנראה שילוב של נטיה טבעית של הצופים הספציפיים עם החוויה הייחודית שהסרט מציע, כשההזדהות הראשונית מומרת בהדרגה בתדהמה.


השאירו תגובה