אתמול פגשתי בפסטיבל את הדס נוימן. נוימן קראה כאן בבלוג על המבצע של פסטיבל חיפה שחיפש להעניק לשני פריקים של קולנוע תגים לכניסה חינם לכל אירועי הפסטיבל, וחדר במלון בחיםה חעשרה ימים כדי שבזמן הזה הם יראו כמאה סרטים וידווחו עליהם בסרטונים קצרים ביו-טיוב. קראה, שלחה וזכתה. לצידה זכה גם מוטי קמחי. נוימן בת ה-27, היא קולנוענית, בוגרת מכללת ספיר; קמחי הוא סטודנט למשחק. ובהתאמה, הוא המוחצן מבין השניים, והיא יותר נחבאת אל הכלים (ואיתם נועם נאומובסקי, שעורך ומצלם את הסרטונים).

כשפרסמתי את המבצע ההוא התלהבתי ממנו. דמיינתי את עצמי מפנטז לזכות בכזה דבר כתיכוניסט או כחייל, ואולי אפילו בסטודנט. אבל חמישה ימים אחרי פתיחת הפסטיבל ונדמה לי שהרעיון המצוין מתמוסס עם ביצוע לא מלהיב. בשביל מה להתיש את צמד שפני הניסוי עם מאה סרטים אם בסופו של דבר הם רק מדווחים על מסיבות קוקטייל ומראיינים מפורסמים כאילו זה מחנה אימונים לתוכנית בוקר חדשה? רואים עשרה ביום? תנו לי בבקשה עשרה משפטים קצרצרים על כל אחד. שבו מולי – כצופה – עם תוכניה של מחר ועזרו לי להתלבט מה כדאי לראות ועל מה כדאי לוותר. אתם הרי כבר ראיתם. תנו להם לריב קצת על הסרטים. מין הסתם היא אוהבת משהו והוא לא אהב. שיעשו פודקאסט חצי יומי בווידיאו עם ווב-קאם מלאפ-טופ עם מה שהם ראו, בלי עריכה וקליפים.

אבל בעיקר: אם הם כבר שם, למה מסתירים אותם? גיליתי במקרה שיש דף של הפסטיבל שעוקב אחרי השניים, וגם הוא כבר יממה כמעט לא עודכן. לכן פשוט היכנסו לערוץ היו-טיוב של הפסטיבל לראות את הסרטונים לפני הסדר, ולהיחשף לאמת המרה שאין לסרטונים האלה צופים. האחרון שלהם מאמש: הם (כלומר הוא) מראיינים את ג'ון מאדן. אני מאיץ בכם להיכנס ולראות את הסרטים גם כי הם שניהם חביבים מאוד (ויש לי תחושה שעוד נשמע עליהם) אבל בעיקר כי אם פתאום ייו להם צופים, אולי בחצי השני של הפסטיבל האנרגיות יחודשו והפורמט ימציא את עצמו מחדש למשהו שהוא יותר סינפילי, ופחות פלרטוטים עם שחקנים במסיבות קוקטייל מיץ תפוזים.

==============

והבוקר, כדי לאזן את הסרטים המייגעים והבינוניים שנפלו עלינו אתמול יצאנו אבנר שביט ואני להרפתקאה חיפאית: לראות בקולנוע את "ג'וני אינגליש חוזר". ממש הרגשנו שאנחנו מבריזים לשעתיים מבית הספר ומטלות הצפייה המדכאות שלו (אם עוד פעם אני רואה סרט על הורים שמגרשים את בנם מהבית, לכדי תוצאות טראגיות, אני צורח). אמנם, יס פלאנט חיפה נמצא לא רחוק, בית הקולנוע הכי טוב בארץ, אבל אני התעצלתי לנסוע עד אליו (וגם חששתי שנלך לאיבוד), אז נסענו לגלובוס סיטי במרכז הקונגרסים – בית קולנוע שהתיישן כל כך מהר ובאופן טראגי ממש, הכל בו עכור ואפלולי – שם קיבלנו שני כרטיסים במחיר אחד (תודה, לאומי ויזה) וקיבלנו אמנם הקרנה דיגיטלית צלולה, אבל סאונד חלשלוש, בני נוער פטפטניים והפתעה – הפסקה באמצע! כן, בחיפה עדיין עושים הפסקה. גם בהקרנה דיגיטלית. פשוט לוחצים pause, התמונה קופאת, האור נדלק, הקהל יוצא למזנון, חוזר, הפריים עדיין קפוא, לוחצים play והסרט ממשיך. לפחות מאותה נקודה ממש. זה מנהג כה משונה, הפסקה בסרט. מי היה מאמין שאיפשהו זה עדיין קיים.

ואיך הסרט? חביב. יותר מדי ג'יימס בונד מדולל ופחות מדי מיסטר בין מועשר, אבל היו בו כמה בדיחות סבירות. וגם נוכחות ישראלית מרשימה: מארק איווניר מגלם סוכן קג"ב, וטוגו איגאווה, שגילם את קיטנו ב"סיפור גדול", הוא השחקן היפני שמגלם את הגורו הטיבטי של ג'וני אינגלש.

ציוץ