29 אוקטובר 2011 | 18:15 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

"חוף מבטחים", ביקורת

שלום, האבר

 

 

פורסם ב”פנאי פלוס”, 26.10.2011

 

ב”חוף מבטחים” לוקח אקי קאוריסמקי, במאי פיני שצילם את הסרט בצרפת (בעיר הנמל לה האבר, שעל שמה נקרא הסרט במקור) חומרים עלילתיים שהין בקלות יכולים להשתלב בסרט של האחים דארדן או של קן לואץ’, אבל מעניק להם טוויסט מקורי. קאוריסמקי – אחד הבמאים הזרים האהובים בארץ – ממשיך גם הפעם להסתכל בעיניים על אלה שחיים בשולי בחברה, העניים, הבודדים, שגרים בבקתות, פחונים באיזורי ספר, וגם הפעם הפנים שהוא מביט בהן חתומות מבט, מאובנות, רציניות, אבל במקום להיכנע לריאליזם הקודר, הן דווקא מתהלכות בתוך סרט שמושפע מגדולי הקומדיה האילמת. ב”חוף מבטחים” נדמה לרגע שקאוריסמקי מנסה לעשות ריאליזם נוקב: מצחצח נעליים דל הכנסה פוגש פליט אפריקאי הנרדף על ידי החוק. במקביל, אשתו מגלה שיש לה גידול סרטני. זוכרים את “Welcome” של פיליפ נוארה? ובכן, העלילה כמעט זהה. אלה החומרים מהם במאים רציניים מדי יעשו טרגדיות קורעות לב וינסו לשכנע אותנו שכל העצב והטרגדיות והאסונות שהם משלבים בסרטיהם נמצאים שם כי פשוט ככה זה החיים, וששאיפתם היא שהקולנוע יהיה דובר אמת, יציג את החיים כמות שהם, במלוא כיעורם, חיספוסם ונואשותם. ואז מגיע קאוריסמקי ועומד מולם וזועק: בולשיט!

 

הרי גם זה וגם זה שקר ומניפולציה. הקולנוע מציג מציאות סלקטיבית, רגעית. כך שהגישה הלבבית, האנושית והאופטימית של קאוריסמקי (למרות שנאמרת בפנים עצובות) אינה בהכרח שקרית יותר מהגישה הדכאונית ומרת הגורל של האחים דארדן, הוא רק מוכיח שלו ולהם יש השקפה אחרת על החיים. שניהם רואים את המצוקה, את אי הצדק, את ביש המזל (וגם הדיכוי), אבל האחד מאמין גדול בטוב ליבו של האדם, והאחרים פסימיים. או לפחות שהאחד משתמש בקולנוע כדי להביע משאלות, לייחל לטוב, לא רק להתרפק על הרע.

 

קאוריסמקי בוחר בגישתו של צ’רלי צ’פלין לקולנוע: החיים אינם הוגנים, אבל יש בהם המון רגעי חסד. עם החומרים הנ”ל, שכאילו נלקחו מסרט תיעודי או מהדורת חדשות, קאוריסמקי עוש את ההפך הגמור ממה שאנו מצפים: סרט בו הכל טוב, בו הכל בסדר, בו כולם אנשים טובים ומתנהגים בהגינות ובטוב לב. איך זה יתכן? כי זה קולנוע, וכי קאוריסמקי מביים את הסרט כמלדורמה שהתהפכה: במקום קטסטרופות כל רגע, רגעי חסד. במקום היסטריה, דממה. ובדרך הוא עורך לנו (כהרגלו) מחוות לקולנוע שהשפיע עליו, בעיקר משנות הששים: הבחינו בשניים מגיבורי הקולנוע הצרפתי של שנות הששים בתפקידים קטנים. ז’אן-פייר ליאו, הלא הוא אנטואן דואנל מסרטיו של פרנסואה טריפו, בתפקיד המלשין (לא בפעם הראשונה שלו עם קאוריסמקי); ופייר אטקס, במאי וקומיקאי (ובן דורו של ז’אק טאטי שגם רוחו מרחפת על פני סרטיו של קאוריסמקי) בתפקיד הרופא. וכרגיל אצל קאוריסמקי, המון מוזיקה. ליטל בוב, פיגורת בלוז צרפתית, מתארח בסרט בתפקיד עצמו, בתספורת שג’ים ג’רמוש היה הורג בשבילה.

נושאים: ביקורת

4 תגובות ל - “"חוף מבטחים", ביקורת”

  1. ניר נ. 29 אוקטובר 2011 ב - 18:32 קישור ישיר

    היי יאיר האם אפשר להוסיף לקרקע של הסרט גם את סרטיו של מרסל קרנה ? הצפיה בסרט הזכירה לי סרטי הריאליזם הפואטי ואי אפשר להתעלם מהעובדה שלגיבור קוראים מרסל ולאשתו ארלטי (קרנה היה אחד מהיוצרים הצרפתים הותיקים היחידים שאנשי הגל החדש הצרפתי לא בזו להם -בקשר להופעת האורח של ז’אן פייר לאו – ואטקס העריץ את המשחק של ז’אן לואי בארו ב”ילדי גם העדן”)

    ==============

    רוה לניר: בהחלט. שכחתי את ההומאז’ הברור למרסל וארלטי בביקורת שלי.

  2. יעל 30 אוקטובר 2011 ב - 14:17 קישור ישיר

    ב”חוף מבטחים” האופטימיות אפשרית משום שהסרט אינו מתרחש במציאות שמנסה לדמות למציאות שלנו, אלא בעולם הקולנוע – עולם שבו עדיין משתמשים בטלפונים עם חוגות (רק השכן המלשין משתמש בטלפון נייד) והדקדוק הקולנועי (כמו גם ההגיון הסיפורי) הוא של סרט אילם. קאוריסמקי אפילו מרשה לעצמו להיות יותר אופטימי מאשר צ’רלין צ’פלין ב”הנער”, שוודאי שימש השראה לסרט שלו. זאת מעשיה קולנועית מקסימה בתכלית, וסרט קטן ומושלם בפני עצמו, אבל ההשוואה הלא מחמיאה לטרגדיות האדירות של האחים דארדן לא ממש רלוונטית.

  3. יוסי.ק 4 נובמבר 2011 ב - 18:27 קישור ישיר

    ו? לא הבנתי – סרט טוב או רע???

  4. ירון 29 נובמבר 2011 ב - 2:20 קישור ישיר

    יוסי, לשאלתך: רע. רע מאוד. הדמויות כל כך שטוחות, לבביות בצורה מאולצת ובגדול – די מעצבנות, שפשוט בשלב מסויים ייחלתי לאיזה צונאמי שישטוף את העיירה ויטביע את כולם.
    והכי חשוב – למה ליטל בוב נראה כמו הדודה הזקנה שלי מחולון?


השאירו תגובה ל - יעל