28 אוקטובר 2011 | 11:00 ~ 7 תגובות | תגובות פייסבוק

"התפשטות", ביקורת

 

בתחילת השנה הודיע סטיבן סודרברג שהוא פורש מעשיית סרטים. זה היה בשלב שהוא היה מאוכזב מהכיוון שאליו צעדה הקריירה שלו. הסרט שלו “צ’ה”, על שני חלקיו, נכשל מסחרית. וכך גם סרטו “המודיע”. זו היתה הכרזה משונה, כי סודרברג – אחד הבמאים האמריקאיים האהובים עליי בעשרים השנים האחרונות – מעולם לא היה במאי שמסחריות הניעה אותו. למעשה, אחרי עשור של יצירת סרטים כמעט איזוטריים (אבל חלקם נהדרים ונפלאים) הוא הגיע להצלחה מסחרית רק ב-1998 על דרך מקרה כשחבר לג’ורג’ קלוני וביים את “רומן לא חוקי” ואז את סרטי “אושן 11”. גם אז, נדמה היה שהוא בוחל במסחריות ודואג לאזן את עצמו עם סרט ניסיוני/מאולתר/מתגר/דל תקציב בין הפרויקטים האולפניים יותר. ואולי הוא הרגיש שבתור מי שבמידה מסוימת השיק את גל הקולנוע העצמאי (עם “סקס, שקרים ווידיאוטייפ”, עליו זכה בפסטיבל קאן בגיל 26. בגיל 38 הוא זכה באוסקר), אין לאנשים כמותו יותר מקום בעולם שנהיה יותר ויותר תאגידי ופחות ופחות עצמאי. הכרזה משמעותית מצד במאי זוכה אוסקר, שאי אפשר להגיד עליו שהוא יוצר מתוסכל ואלמוני. לא משנה מה היתה הסיבה, זו היתה זעקה מתוקשרת מאוד לעזרה מצד אחד הבמאים החשובים של דורנו, ולמרבה המזל, הוא כנראה לא התכוון למילה ממנה. כי הדבר הבא שסודרברג קם לעשות הוא לביים שני סרטים חדשים כמעט בנשימה אחת. הראשון, “התפשטות” יוצא כעת; השני, ייצא בתחילת 2012. הוא כבר מצלם סרט נוסף בימים אלה, משהו קטן וניסיוני, כהרגלו, לפני שהוא פונה לעבוד על שני פרויקטים אוולפניים גדולים יותר. למעשה, במהלך 2012-2013 אמורים לצאת ארבעה סרטים בבימויו. אם ככה נראית הפרישה שלו, שיפרוש כל יום.

 

אני מקדים את כל זה כדי להבהיר ש”התפשטות” הוא סרט של במאי בפנסיה. בן 48 ובפנסיה. ואכן, ניכר שזהו סרט של במאי בפנסיה, כי סודרברג – במאי שמרבה לחדש סגנונות ורעיונות בסרטיו – לראשונה עסוק כאן במיחזור. “התפשטות” בנוי ומצולם (סודרברג הוא גם הצלם של סרטיו, תחת שם העט פיטר אנדרו) ממש כמו “טראפיק”, הסרט עליו זכה באוסקר על בימוי: ריבוי דמויות ולוקיישנים ועלילה תמנונית שעוקבת אחר תהליך הפצתו של וירוס קטלני. זה אומר לא מעט על במאי שמגיע לסרט ללא כוחות יצירתיים מחודדים במיוחד ועדיין מצליח להוציא תחת ידיו משהו מהנה מאוד, מותח, עוכר שלווה, שהוא בו בזמן גם רציני להחריד, אבל גם ציני מאוד (סודרברג זימן אל הסט את מיטב שחקני הוליווד העכשוויים כדי שימותו בזה אחר זה).

 

נשאלת השאלה מה ליוצר כמותו ולסרט שנראה כמו מותחן רפואי שגרתי מהסוג שוולפגנג פיטרסן כבר עשה? ראשית, כי כבר בפתיחה סודרברג מציג את תפיסתו המיזנטרופית: הוא מצלם בתקריב כל נגיעת כף יד בחפץ או באדם אחר. המסר המובהק ממנו יוצאים מהסרט הוא שמגע הורג. הסרט הזה צריך להיות ממומן על ידי חברות לג’לים לחיטוי. הוא הופך את כל צופיו לא רק לג’רמופובים, אלא לחרדי-אדם: כולנו נשאים פוטנציאליים של מחלה איומה. ובהתאם, סודרברג מקדיש פחות זמן למותחן נגד הזמן של ניסיון דיכוי המגיפה, ויותר לדינמיקה האנושית שהמגיפה הזאת מעוררת. מהבחינה הזאת, “התפשטות” הוא סוג של פראפרזה על “על העיוורון” של ז’וזה סראמגו (שזכה לעיבוד קולנועי לא מאוד מוצלח), אבל גם לסרטי וירוסים/מפלצות כמו “שחר המתים” או “הערפל”, בהם החרדה מפני הווירוס/מפלצת היא רק מנוע דרמטי כדי לבדוק מה קורה לאנושות כשקטסטרופה כזו מתחוללת, ובכל המקרים אלה בני האדם, שמתברר שמרגע שמסירים מעליהם את הציוויליזציה הם הופכים למפלצות הכי מסוכנות והכי קטלניות. לפיכך, “התפשטות” אולי מוצג כמותחן רפואי, אבל בפועל זהו סרט האימה הכי מפחיד כרגע בבתי הקולנוע.

 

שני עניינים שכדאי להבחין בהם בסרט. האחד, יש כאן דרמת מוסר. המגיפה מוצגת לא כאקט רנדומלי אלא כעונש. על מה? על חטא הניאוף. אבל גם על ההשחתה האקולוגית של כדור הארץ על ידי תעשיינים. ויש גם מטאפורה מצוינת של קזינו במרכז הסרט – שמלמדת אותנו שהחיים הם קזינו, הימור אחד גדול, אבל שגם שיש כאן עניין של דיכוי – פועלי הדחק העניים במרתפי הקזינו מול שועי עולם העשירים בקומת ההימורים. הניצול של האחד את השני אשם במגיפה, אבל הווירוס אינו מבחין בין עשיר לעני. מהבחינה הזאת, שימו לב למבנה הסרט: הסרט ממספר את הימים מפרוץ המגיפה. אבל הוא מתחיל עם היום השני. לאן נעלם היום הראשון? חכו לו.

 

ובטון מאוכזב יותר: הסרט הזה לוקה בשנאת בלוגרים קטלנית. בלוגים הם גרפיטי עם סימני פיסוק, כך נאמר בסרט. אאוץ’.

 

 

נ.ב:

 

בשבוע הבא ייצא בארץ סרט הפשע האלים אך הקולי “דרייב”. באופן משונה שניים מהשמות ב”התפשטות” נמצאים ב”דרייב”: קליף מרטינז, המלחין הכמעט-קבוע של סודרברג הלחין את שני הסרטים בצלילים אלקטרוניים; ובריאן קרנסטון (מ”שובר שורות”) מגלם תפקידי משנה לא מאוד גדולים בשניהם. ואגב, כפילים: ג’ניפר אילי – הלא היא ליזי מ”גאווה ודעה קדומה” הטלוויזיוני – מופיעה כעת גם ב”התפשטות” וגם ב”משחקי שלטון” (זה בוודאי לא מקרי: קלוני וסודרברג חברים קרובים וחולקים ביניהם גם אותו מפיק). כן, אותו “משחקי שלטון” בו תמצאו את ריאן גוסלינג שתראו מהשבוע הבא גם ב”דרייב”.

נושאים: ביקורת

7 תגובות ל - “"התפשטות", ביקורת”

  1. אור 28 אוקטובר 2011 ב - 11:50 קישור ישיר

    מעניין… אני הבנתי את הסרט אחרת לגמרי…

    http://srita.net/2011/10/27/contagion/

    ==================

    רוה לאור: מעולה! ביקורת מצוינת, וממש מתאימה לעולמו הקולנועי של סודרברג. שאפו.

  2. לאה 28 אוקטובר 2011 ב - 16:02 קישור ישיר

    אהבתי את הציטוט על הבלוגרים! מאד נכון לדעתי. גם בגרפיטי יש את בנקסי – ויש את ההוא שכתב “שירה בת זונה” עם שגיאת כתיב. (ל”זכויות הגבר במשפחה” אני נותנת קרדיט על המיתוג העקבי)
    נחש לאיזה מאיכויות הבלוגרים אני משייכת את הבלוג הנ”ל. 🙂

  3. דוקטור וויז 29 אוקטובר 2011 ב - 21:22 קישור ישיר

    בקשר לסימני הפיסוק של הגרפיטי שלך, שים לטעות בתחילת הפסקה השלישית לפני וולפגנג פיטרסן.

  4. יועד 30 אוקטובר 2011 ב - 21:40 קישור ישיר

    לגביי הציטוט שאיכזב אותך הוא מעביר בדיוק את היציאה של רענן שקד נגד כתיבה בבלוגים, כמי שמשקיע בכתיבה בבלוג שלי הרגשתי צורך להגיב גם.
    לגביי “דרייב”, יצאתי ממנו מאוד מאוכזב. הפסקול הוא הדבר הכי מושקע ובולט בסרט, גם עריכת סאונד מאוד מוקפדת, גם בחירה מתאימה של שירים וגם סקור יפה עם הרבה נוכחות. אולי זו הבעיה של הסרט, שבמקום להיות סרט קטן ויעיל אין בו רגע אחד של שקט. הרגשתי כל הזמן כאילו כל הזמן מנסים לכוון אותי להרגיש משהו לפי המוזיקה. הייתי בסרט עם חבר שמאוד אהב את החזרה לאייטיז מהז’קט הכסוף ועד צלילי הרטרו, אבל הוא כנראה שכח את גל האלקטרו שהיה לפני פחות מעשור שנשמע בדיוק ככה. אני הרגשתי שזה קצת כמו לחמם גל נוסטלגיה במיקרו. מעבר להצפת האזניים היה אפשר להיות טיפה יותר מקוריים, ככה שלא הפתיע אותי שהשיר שמאופיין כשיר מרכזי בסרט שמתחבר ישירות לסקור המקורי מופיע בסרט נוסף שאותם עורכים מוזיקליים הרכיבו. מדובר בשיר Nightcall של Kavinsky שמתנגן גם בפסקול של The Lincoln Lawyer. גם ככה מזכיר יותר מדי את “דאפט פאנק”, חבל כי יש עוד הרבה הרכבים שהיו בטח מתים להכניס שיר לפסקול של סרט אופנתי, שזה בדיוק הרושם שקבלתי מ”דרייב” סרט מסוגנן ללא עניין.
    הנה לינק לשיר:
    http://www.youtube.com/watch?v=XkHoPmDnRbA&feature=related

  5. ענבל קידר 31 אוקטובר 2011 ב - 1:26 קישור ישיר

    מועדון מעריצי ג’ניפר אילי לא ירפה: אילי. לא אהל (אור ב”סריטה”), לא הייל (אתה בביקורת על “נאום המלך”), לא אייל (אתה עכשיו), לא איל (“הארץ” על “משחקי שלטון”). ג’ניפר אילי.
    ואיזה באסה שהיא משחקת בשני סרטים שמוצגים עכשיו במקביל בארץ. זה אומר שיהיו השבוע לפחות עשרה פוסטים בחמישה בלוגים שאצטרך לשלוח להם תיקונים. אולי אפשר להוציא הודעה מיוחדת לעיתונות (ולאמני הגרפיטי המפסקים)?

  6. אהרון 31 אוקטובר 2011 ב - 9:12 קישור ישיר

    או שפשוט תניחי לזה…


השאירו תגובה