אילו סרטים עלילתיים קיבלו הכי הרבה כסף מקרנות הקולנוע ב-2009-2010?
דו"ח שהוכן בכנסת וחולק לבאי היום לציון עשור לחוק הקולנוע מציג תמונת מצב של הקולנוע ישראלי נכון לשנה שעברה. את הדו"ח המלא אפשר להוריד כאן, מאתר הכנסת. אבל אותי עניינו דווקא שלוש טבלאות מסוימות, המרכזות כמה כסף נתנה כל קרן לסרטים שהיא תמכה בהם בשנים 2009-2010. הדו"ח המלא מפרט גם תמיכות בסרטים תיעודיים ודרמות, אבל אני מתעניין בסרטים העלילתיים.
הנתונים האלה, אגב, אמורים להיות זמינים באופן שוטף לציבור. קרנות הקולנוע מחויבות בשקיפות מלאה. הדו"חות שלהם אמורים להיות נגישים – למשל, באתר האינטרנט שלהם – אם לא באופן סדיר, אז לפחות ריכוז שנתי שלהם. מדי פעם יוצאת הודעה לעיתונות, ומדי פעם אחד העיתונאים מתקשר ומלקט את הנתונים באופן יזום. לכן זה מרענן למצוא את המידע מוגש בצורה כה ברורה ומרוכזת.
מה אנחנו למדים מהטבלאות? קודם כל, מה התפריט הקולנועי שצפוי לנו. חלק מהסרטים כבר הוצגו בבתי הקולנוע או בפסטיבלים. אחרים, אין לי מושג איפה הם, אבל עכשיו נדע לחכות להם ולצפות מהם.
שנית, אנחנו למדים משהו על האופן שבו הקרנות העריכו את הסרטים על פי התקציבים שהם קיבלו. נכון שהתקציב שהקרן מעניקה תלוי בגודל התקציב הנדרש, אבל אני מניח שלסרט יקר מאוד שזוכה לחוות דעת בינונית מצד הלקטורים יהיה יותר קשה להשיג מימון מהקרן מאשר לסרט שמקבל חוות דעת בינונית אבל מלכתחילה מבקש מעט כסף. אז אפשר להניח שסרטים שקיבלו הרבה כסף הם לא רק סרטים יקרים לביצוע (למשל, סרטים תקופתיים), אלא גם סרטים שהקרנות מאמינות בהם. מה שאומר שהסרט "פנסיון פראכט", שתביים תמר ירום על פי ספר מאת אהרון אפלפלד (לדעתי הסרט עדיין לא צולם) אמור להיות הסרט שהכי צריך לסקרן אותנו. עם למעלה משני מיליון שקל תמיכה, יותר מהסכום שהושקע ב"הערת שוליים" של במאי מנוסה ומעוטר הצלחות ופרסים, זה בטח אומר שעל הנייר הסרט הזה היה פשוט אדיר. לא?
אני גם רואה, למשל, ששלושת סרטי משפחת ריקליס עלו לקרן רבינוביץ 6.3 מיליון שקל במקובץ. ואני תוהה האם מי שנתן ל"ההתחלפות" למעל מ-2 מיליון שקל הבין שזו ההשקעה הכי גדולה פר צופה, כנראה בתולדות הקולנוע הישראלי (אני קצת ציני וקצת תמה, אבל בסופו של דבר "ההתחלפות" הוא סרט יוצא דופן ומבריק, ורואים איך הכסף שהושקע בו מאפשר את הדייקנות הפדנטית שבעשייתו, ולמעשה אני אפילו מרוצה מזה שלא כל השיקולים בקרנות הן רק על סמך כמה צופים יבואו לסרט אלא אולי גם על פי שיקולים אחרים).
בכל אופן, רשימה מרתקת. הנה היא:
סרטי קרן הקולנוע הישראלי:
סרטי קרן רבינוביץ':
"קרטונים ונייליונים", שמופיע ברשימה של קרן רבינוביץ', הוא שם העבודה של "לא רואים עלייך".
ו"שקרים בז'" הפך ל"אורחים לרגע".
רק כמות הצופים שמגיעה לקולנוע צריכה לקבוע כמה הסרט יקבל. אין שום היגיון להשקיע כסף ציבורי באומנות עממית שלא מעניינת את הקהל ששילם את המס עבוד הסרט. כמו שהתמונות שתלויות במוזיאון הן התמונות שמעניינות את הציבור, כמו שבתאטרון מנסים לעשות הצגות שיבוא קהל לראות אותן, וכמו שתומכים בפילהרמונית ולא בלהקת שוליים שאף אחד לא רוצה לשמוע. די כבר עם הפיכת הכישלון לאומנות. סרטים גרועים לא מעניינים את הקהל והוא לא בא לראות אותם. נקודה.
"העבר עוד לפניו" הפך ל"רסיסי אהבה"…
בקשר ל"פנסיון…" במקומך לא הייתי כל כך אופתימי…שרשימה של סרטים של 2009 יש,רק שלושה סרטים שטרם התחילו לצלם (לפחות לפי אתר הקרן) והוא אחד מהם.אם זה אמור להיות סרט כל כך טוב,אז מה קורה?למה לא מתחילים לצלם (עברו כבר כמעט שנתיים)?
אוהב קולנוע, לפי ההגיון שלך בלה טאר, נורי בילצ'לאן וקרלוס רייגדאס, רק דוגמא חלקית, שלא לדבר על במאים קלאסיים כמו אנטוניוני וגודאר, היו צריכים לפרוש מזמן מקולנוע, כי רוב הסרטים שלהם, אם לא כולם, נצפים על ידי מעט מאוד צופים. בכל מקום הבינו שלא כל יצירת אומנות נגישה לכולם ואי אפשר להפקיר אומנות רק לחוקי הרייטינג. לכן המדינה מסבסדת קולנוע. קצת כמו שאי אפשר להפקיר את האזרחים לחוקי השוק. קולנוע שהמדד היחיד שלו היה כמה צופים יש לו, היה קולנוע עלוב מאוד.
רותם במטא אני מסכים לגמרי עם הטענה של. יחד עם זאת, כל היוצרים שהזכרת הם יוצרים אולטרא ריווחיים. אם היוצרים האלו הם פופלריים בחוגים מסויימים בישראל, אז תצא מנקודת הנחה שבחוגים נוספים בעולם (רחבים פי כמה) הם מצליחים לא פחות. בכל מקרה, זה לפני שספרנו את ההכנסות מדי.וי.די וטלוויזיה. כך שהדוגמא שלך, גם אם התכוונת לטוב, היא לא מדוייקת.
מעניין איך שתי הקרנות חילקו בערך את אותו הסכום בשנתיים של 2009-2010. בקרן הקולנוע חילקו אותו ל-43 סרטים, ברבינוביץ' ל-22. גישות שונות לחלוטין לעשייה קולנועית (בלי קשר לתוכן). לטוב ולרע. מה בעצם ההבדל בין סרט עצמאי לסרט שמקבל 112,000 שקל מקרן הקולנוע? ראוי לציין שברבינוביץ' שלושה סרטים בלבד קיבלו פחות מ-200,000 דולר.
ולאוהב קולנוע, אתה מציע שסרטים יקבלו את התמיכה רטרואקטיבית, לפי הביצועים בקופות? מדובר בכספי מדינה שנועדו לתמוך באמנות ובפרוייקטים שדווקא לא צריכה להיות להם הצדקה פיננסית. אחרת בשביל מה קרנות מלכתחילה?
וחוץ מזה,
כשתמצא דרך לחזות איזה סרטים יעשו כסף בקופות תודיע לי, ניסע להוליווד, הם מחפשים כזאת נוסחה כמעט 100 שנה ועוד לא מצאו.
לאוהב קולנוע:
המוזיאונים והתאטראות זוכים למימון של המדינה, ובלעדיו הם לא היו יכולים להתקיים. כך גם הקולנוע.
כמובן שמודל המימון שונה, כי בתי הקולנוע לא מפיקים קולנוע אלא רק מציגים אותו (בניגוד לתיאטרון), אבל ההגיון הוא אותו הגיון, והוא זה שקובע שהמדינה צריכה לתמוך לא רק בעניינים כמו בטחון, רווחה ותחבורה, אלא גם תרבות, אמנות וספורט.
לגבי הרעיון לפיו רק סרטים שהקהל אוהב יזכו לתמיכה – זה רעיון מעניין, אבל לא בר-ביצוע, כי אי אפשר לדעת מראש איזה סרט הקהל יאהב, ואת המימון הסרט צריך לקבל בזמן ההפקה ולא אחריה.
אביחי, השיטה הזו היתה למעשה קיימת לפני השיטה הנוכחית באמצעות הטבות מס. מי שמכר יותר היה עוד יותר רווחי. זה הניב בזמנו סרטים יותר עמיים מצד אחד ויוצרים מתוסכלים שראו בעצמם בעלי חזון מצד שני.
השיטה הקיימת לא שונה בהרבה מתמיכה בתחומים אחרים מספורט ועד מחקר או סתם עמותות, לא תמיד יש מתאם בין מידת הפופולריות או למידת הנחיצות של הגוף או של הפרוייקט לרמת התקצוב שלו.
בסך הכל, לי כיוצר שמגיש לקרנות היה מאוד מעניין לקרוא את הדו"ח ובעיקר את הפירוט של איך הכסף מתחלק.
אגב, נראה לי שההבדל בין קולנוע לתיאטרון ולמוזיאונים הוא הוא שלא נכנס כסף של תורמים נדבנים כמו במוזיאונים ולא של חסויות של גופים מסחריים גדולים כמו במוזיאונים ובתיאטראות, אבל יש גם תמיכה מצד גופי שידור.
אין מה לעשות כמה כסף שהולך להפקה זה אחד הגורמים העיקריים לפחות ברמה הטכנית שקובעים איך הסרט יראה, וזה גם משפיע על היחס שלנו לסרט. נגיד סרט כמו "ימים קפואים" שהתגאה בזמנו בתקציב הנמוך שלו, לו היה לו תקציב גדול כנראה שהמבקרים ויותר מזה הצופים עצמם היו פחות סלחניים לגביו. בדרך כלל שמים לב לרמה של התקציב גם בלי שיזרקו לנו מספר כמו במקרה הזה, ב"ימים קפואים" למרות כמה שוטים מורכבים לכאורה מיד רואים שלא היה תקציב. זה די הוכח אחר כך ב"קירות" שכבר כן נהנה מתקציב ובסופו של דבר פחות הרשים.
בעיני ברוב המקרים אם היו צופים וההכנסות כיסו את ההוצאה זו כבר הצדקה לסרט, אבל ברוב המקרים, כולנו יודעים, בקולנוע הישראלי לא מגיעים לנקודה הזו וגם אין בטחון שההשקעה תניב איכות.
נראה לי שהשאלה של הגשה ללא שם בשלבים הראשונים צריכה לקבל יותר תשומת לב. בעיני יש מקום לפחות למסלולים כאלה לצד מסלולים שמבטיחים עשייה מיוצרים שהוכיחו את עצמם גם אם הם רוצים ללכת לכיוון אחר לגמרי כמו במקרה של ערן קולירין.
וכדרך אגב, אני אציין שבפוסט החדש שלי יש אתנחתה מהמלצות לסרטים (בעיקר דוקומנטריים) לטובת המלצה על הרכב מוזיקלי וגם קטע וידאו שלי מלפני שנתיים. לצערי אחרי פרסום הרשומה עודכנתי על פציעה של אחד השחקנים, אני מקווה מאוד להחלמתו המלאה.
אולי זה כבר מאוחר מידי אבל בכל זאת הנה תגובתי למה שנאמר פה: בצרפת עדיין מחלקים את הכסף ע"פ כמה שהסרט עשה בקופות. ובארץ מה שצריך לקבוע זה תקציב הקרן – כל קרן תקבל כסף ע"פ כמות הכרטיסים שהסרטים שלה מכרו + כמות הפסטיבלים שהם התקבלו אליהם לפי סדר חשיבות ובצורה כזאת יהיה אפשר לקדם סרטים מצליחים בקופות ובעולם.