22 דצמבר 2011 | 18:46 ~ 16 תגובות | תגובות פייסבוק

אני (לב) לב

מה קרה בקופות בסוף השבוע האחרון? בחמש מילים: “משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים”. הסרט פתח היטב עם כ-37,000 כרטיסים. זו הפתיחה החזקה ביותר מאז אוגוסט, אז יצא “הדרדסים”. שאר הסרטים מדשדשים: “סילבסטר בניו יורק” אחרי עשרה ימים עם 36,000 כרטיסים, “החבובות” עם 27,000 כרטיסים. “ג’ק וג’יל” של אדם סנדלר הוא יחסית הסרט היחיד מהמקבץ של השבועות האחרונים שאיכשהו עובד, הוא כבר מתקרב ל-70,000.

 

יהיה מעניין לראות את הטבלה של סוף השבוע שמתחיל היום, ולראות עד כמה חופשת החנוכה השפיעה על מכירות הכרטיסים (חנוכה הוא חג עצום בבתי הקולנוע בדרך כלל) והאם סרטי ילדים כמו “תזיזו ת’רגליים 2”, “שירות המתנות החשאי של ארתור” יצליחו למצוא קהל, אחרי פתיחות מדשדשות? סוף השבוע הזה יהיה מן הסתם שייך ל”שרלוק הולמס 2″ ו”החתול של שרק” (מי ינצח?).

 

===============

 

כתבה מצוינת של ארי ליבסקר ב”כלכליסט” על קולנוע לב בעידן החדש, כשבראש החברה עומד גיא שני, במקום אמו, נורית שני. והכתבה גם מביאה בשורה: לב מתכננים להקים עשרה אולמות נוספים על גג דיזנגוף סנטר בקרוב. מדהים! 15 אולמות קולנוע (אני לא סופר את אולם 6 כאולם קולנוע, עם כל הכבוד) במרכז תל אביב. סוף הבצורת. ליבסקר מאפיין נכון: לב פיצחו את הטעם הבורגני האנין, זה שרוצה איכות, אבל לא אתגרים. רגש ואסתטיקה, ורק קמצוץ קיטש. מעט פרובוקציה, אבל לא יותר מדי. ואומר יפה גיא שני, שזה פשוט טעמה של אמו. כלומר, זה לא “פיצוח”, אלא זה מותג שמצליח כי יש לאנשים בראשו את האומץ להקרין באמת מה שמוצא חן בעיניהם. זה שיעור אדיר בעידן שבו כל ההחלטות הרפרטואריות נעשות באופן הכי ציני: לא מה אני (זה שמחליט) אוהב, אלא מה אני חושב שהקהל יאהב. וכך אני שומע מאנשי הפצה סיפורים על סרטים שהם אהבו אבל נאלצו לגנוז מחשש שהקהל לא יבוא, ועל סרטים שהם חושבים שהם איומים אבל הוציאו כי הם ידעו שזה יהיה “שוס” או “שלאגר”, תבחרו את המילה. ואני מאמין בתורה שלמדתי מ”שדה החלומות”: “אם תבנו את זה, הם יבואו”. וזה גם לא קורה בין לילה. לוקח לזה שנים להיבנות. הרי רק לפני שנים ספורות – רגע אחרי שנפתח סינמה סיטי וכולם רצו לשם ובתי הקולנוע בדיזנגוף סנטר היו ריקים – פנתה נורית שני לרון חולדאי בבקש שיקל על תשלומי האנונה כי היה שם משבר גדול ומצוקה. אבל עכשיו – בזכות סינמה סיטי, בזכות עליית הקולנוע הישראלי, בזכות העקביות של הטעם של שני וההרגלים שהיא הרגילה את קהלה, קהל שהלך והתבגר וידע ששם הוא קבל אלטרנטיבה, המצב השתנה, ולב עלו לצמרת, לפחות בתל אביב.

 

שימו לב לנתון הבא: האם “הארטיסט” אכן יזכה באוסקר בפברואר הקרוב, זה יהיה הסרט הרביעי ברציפות שהם מציגים ושזוכה באוסקר, אחרי “נער החידות ממומבאי”, “מטען הכאב” (שנקנה אמנם אחרי הזכייה, ובכל זאת), “נאום המלך” ועכשיו “הארטיסט”. זה אומר שקולנוע לב לא רק פיצח את טעם הבורגנות הישראלית, אלא גם את טעם הבורגנות האמריקאית.

 

ובכל זאת, הצעה לשיפור: בגלל סגירת אולמות קולנוע רבים בתל אביב באחרונה, קולנוע לב בדיזנגוף סנטר הפך למעין כלבו של קולנוע, ואיבד את הייחוד הבוטיקי שלו ששני כה מתגאה בו. מי שסובל מכך זה הקולנוע הישראלי, שתמיד יעדיפו את “שרלוק הולמס” על פניו. “השוטר” היה מביא עוד 2,000 איש אם היה נמצא לו מסך בלב (אם כי לא תצליחו לשכנע אותי שהוא לא הודר ממסכי הקולנוע בלב מסיבות של טעם ולא מסיבות של זמינות אולמות). ההצעה שלי: אם אכן יקומו עשרה אולמות נוספים על הגג, שאלה יהיו הכלבו שלכם, האולמות להקרנת סרטי הילדים והסרטים של ג.ג, נטולי אולמות ההקרנה. ואת חמשת האולמות הנוכחיים תקדישו לסרטי שמאפיינים את את המותג “קולנוע לב”, עבור קהל שמבחינתו לארס פון טרייר, פדרו אלמודובר, אבי נשר ושמי זרחין הם במאים שהם אוהבים במידה שווה.

 

אגב, שימו לב לווידוי הקטן שהתפלק לשני בכתבה: הוא מספר שם על כך שבעבר מפיצים מתחרים היו מחרימים אותם ונמנעו לתת להם סרטים, בעיקר סרטי ילדים. עכשיו כשזה נוסטלגיה פתאום מותר לדבר על זה, אה? אבל כה מהר אנחנו שוכחים שעד פתיחת סינמה סיטי (בחנוכה 2003), כל רשת בתי קולנוע הקרינה אך ורק את הסרטים שהיא עצמה הפיצה, והיתה עוינות עצומה (וחרמות) בין המפיצים. שנים המפיצים שתקו, כי כולם עשו את זה. אבל זה כמובן לא חוקי. עדיין נעשים כל מיני דילים בין מפיצים שהם גם בעלי בתי קולנוע, שפוגעים במפיצים העצמאיים ללא בתי הקולנוע (ובסרטים הישראליים), אבל עדיין, אף אחד לא מוכן לקום ולספר על זה, כי כולם חוששים מהרשתות הגדולות.

נושאים: בשוטף

16 תגובות ל - “אני (לב) לב”

  1. איתן 22 דצמבר 2011 ב - 18:56 קישור ישיר

    כן, אבל בכל זאת חסר לי משהו: להגיד שבורגנות יש רק בתל אביב זה מתנשא. לטבריה לא מגיע איזה “לב” קטן”? ולבית שאן? ולקרית שמונה? ולנהריה?

    זה נורא נחמד שפותחים עוד עשרה “לב”-ים בתל אביב. צריך להשקיע גם מחוץ למרכז.

    אהה, וגם: מנסיון עבר(של רשתות אחרות, בעיקר): זה שפותחים עוד מסכים לא אומר בהכרח שהרפרטואר יגדל. זה יכול להגיד גם שהרפרטואר הקיים יקבל יותר מסכים. אני עדיין לא ראיתי את בונג ג’ון הו מופץ מסחרית בארץ, למשל.

    ===================

    רוה לאיתן: רשימת הסניפים של לב היא מפת הבורגנות הישראלית – ת”א, ירושלים, עומר, ובפאתי קיסריה. המקום היחיד שבו חסר להם סניף זה על פסגת הכרמל, שם נסגרו כל בתי הקולנוע הקטנים ונדמה לי שלב היו משגשגים שם. והמעלה של לב היא גם המגרעת: אתה לא רואה סרט של בונג ג’ון הו בלב כי נורית שני לא אוהבת אותו. היא אוהבת את קים קי דוק. יש מתאם ברור בין טעמה ובין הסרטים שהיא מביאה. הלקח שאני לומד מזה הוא שאם יש כאן מפיץ שאוהב את בונג ג’ון הו, שיהמר עליו. שיביא את סרטיו בזה אחר זה. עד שבסרט העשירי הוא יהפוך לשובר קופות. רוב המפיצים בארץ פשוט מפחדים מהטעם של עצמם.

  2. סינפיל 22 דצמבר 2011 ב - 19:34 קישור ישיר

    שירות רע ב’לב’, חוסר אסטטיקה והיגיינה, וניצול מקומם של צופי הקולנוע הנלהבים הזוכים רק במשקפיים משומשים ובמחיר מופקע. בתוספת נזיפות. ראו הוזהרתם.

    http://www.news1.co.il/Archive/003-D-67075-00.html

  3. יוסי ק. 22 דצמבר 2011 ב - 20:03 קישור ישיר

    “השקט שבאהבה” מוכיח ש”לב” הפסיקו ללכת על איכות.
    אתה יודע מה? אני לא בטוח שאם ברגמן היה חי היום, לב היו מקרינים אותו…
    אין לי מושג כמה במאים גאוניים חדשים יש היום שכלל לא מגיעים לארץ.
    ואולי יש גם דניס פוטר חדש שלא מגיע למרקע הטלויזיה שלי?

    =================

    רוה ליוסי: אתה טועה. “השקט שבאהבה” הוא בדיוק מסוג הסרטים שהפכו את לב לקולנוע המועדף על “דודות” (שם קוד כללי שלי לקהל של פנסיונריות שרוצות סרטים הגובלים בקיטש, רצוי עם נוף יפה). סתם בשליפה: זוכר את “פרפרים”? או את “פריז 36″? סרטי קיטש איומים. ו”השקט שבאהבה” מגיע מבמאי שלב כבר הקרינו בעבר, בסרט שהיה מדובר מאוד. זה לא קשור לאיכות, זה קשור ל”ההפך-מהוליווד”. ועל הדרך, יש גם במאים שלב דבקים בהם, ולבסוף זה משתלם להם. מיכאל האנקה, למשל. גם אלמודובר. אגב, “הארטיסט” הוא דוגמה מצוינת. שני סרטיו הקודמים של הבמאי (והשחקן) הזה נקנו להפצה על ידי “עדן סינמה” אבל מעולם לא הופצו. למה? אני מאמין שהמפיצה קנתה את הסרטים כי היא אהבה אותם, אבל לא הפיצה אותם כי חשבה שאף אחד לא יאהב אותם.

  4. אילן 22 דצמבר 2011 ב - 20:17 קישור ישיר

    ובמקומות אחרים בעולם הבמאים הגאוניים האלה מוקרנים?

    למעט השורה הראשונה של הבמאים מחוץ להוליווד- נניח האנקה, אלמודובר, האחים דארדן, קים קי דוק, מייק לי ועוד כמה, רוב הבמאים הגדולים היום בעולם לא זוכים להפצה מסודרת, שלא לומר קבועה לכל סרטיהם, בשום מקום בעולם.

  5. יוסי ק. 22 דצמבר 2011 ב - 20:38 קישור ישיר

    אז אלך לארטיסט – תודה! 🙂
    אני בכ”ז מנוי בלב… ואת דיזנגוף סוגרים!

  6. אורון 22 דצמבר 2011 ב - 21:33 קישור ישיר

    אני רואה את ההצעה שלך לגביי האולמות החדשים ומשדרג אותה – את הסרטים המסחריים שישימו באולמות המעפנים (כל מה שהוא לא אולם 1) ואת ההיצע הקלאסי של “לב” באולמות החדשים וה(ראוי-לקוות)מפוארים שיקומו.
    ויש עוד וידוי בכתבה – את השם העברי “יהודי טוב” המציא בעצם איתן כהן בעצמו… כלומר, בהנחה שהסיפור אכן התגלגל כפי ששני מספר אותו. בכל מקרה, זה שהם עדיין מתגאים בשם המטופש הזה – נו, שוין. העיקר שימשיכו לעשות מה שהם מאמינים בו.

  7. ט 22 דצמבר 2011 ב - 21:41 קישור ישיר

    וואו, אז לב הפיצו את הסרטים שזכו בארבע השנים באוסקר, ממש הישג. חוץ ממטען הכאב, כל אחד מהסרטים הוא מתחרה ראוי לסרט הגרוע ביותר שאי פעם זכה באוסקר. מה שאתה קורא לו “בורגנות” הוא בעצם “בינוניות”. מי הפיץ את הסרטים של סוקורוב, דפלשן, הקולנוע הרומני החדש, קיארוסטמי, הונג סנג סו, קריגן, צ’יילאן או ז’יה זא’נגקה? מפיצים אחרים, או אף אחד בכלל. לא מגיעה פה טפיחה על השכם, יותר לכיוון של עיקום פרצוף.

  8. ניר נ. 22 דצמבר 2011 ב - 22:25 קישור ישיר

    לט. – השמות שאתה מעלה רלוונטיים לנוף ההפצה של אמצע/סוף שנות התשעים ומעלה. אבל כדי להבין את נוף ההפצה האיכותי בישראל עליך ללכת עוד יותר אחורה-אל שנות השבעים והשמונים בהן הוקרנו סרטי יוצרים שכיום לא בטוח שהיו מגיעים בקלות אפילו לפסטיבלים: רנה, דוויל, רוהמר, גרינאווי, איצ’יקאווה, קאיגה, הסיאן, ג’רמן, פסבינדר, הרצוג, דני, מאל, ג’רמוש המוקדם ואחרים. האחראים לירידה באיכות הסרטים המגיעים ארצה הם קודם כל הצופים עצמם שפסקו מלהגיע לסרטים מאתגרים במהלך שנות התשעים ולא היתה ברירה לרשתות השונות: לב, שפירא, גלפנד, גלעד/נחשון אלא לרדת ברמה. מאחר וקטלוגים ישנים נפלו לידי אני יכול להגיד לך שההבנה מה היתה רמת ההפצה בעבר אל מול העכשווית – מכאיבה. אבל לב אינם שונים כאן מכל מפיץ אחר. ובנוסף לגבי לב – הם יכולים להוציא מלאי לא קטן של סרטי ‘דודות’ מבעסים אבל עדיין מידי שנה יש להם סרטים מעולים-הרי אין לך באמת השגות על הפצת סרטים כמו העור בו אני חי, מחבואים, סרט לבן, גבולות השליטה, המתיקות שאחרי ואחרים, כנ”ל לגבי שפירא ויונייטד שהיו להם בשנים האחרונות יציאות פשוט אמיצות. ראה את השינוי שעברה הפרוגרמציה של סרטי אורלנדו – זו פונקציה של הענות קהל ותו לא.

  9. hamlet 22 דצמבר 2011 ב - 23:58 קישור ישיר

    The Artist rules

  10. okok4 23 דצמבר 2011 ב - 0:42 קישור ישיר

    מאז הדרדסים היה את דמדומים שפתח גבוה מהמשימה.

  11. ט 23 דצמבר 2011 ב - 3:07 קישור ישיר

    הסרטים שאתה מדבר עליהם, העור בו אני חי, מחבואים וכו’, הם אינם סרטים הדורשים אומץ כלשהו מצד המפיץ בכדי שיוציא אותם לקולנוע. הקהל מגיב לסרטים שלא היית מצפה שיגיב אליהם – הקולנוע הרומני החדש, אפילו סרט כמו תיבה רוסית, כך שלהאשים אותו בבחירה של לב להפיץ רק סרטי איכות של במאים עם רזומה של סרטים שהצליחו בארץ, או לפי סקר טעם של מבקרי קולנוע ישראלים היא מוזרה. זוהי אמנם גישה לגיטימית, אך היא ממש לא מצביעה על תשוקה נסתרת לקולנוע אלא חשיבה מסחרית נטו. הם לא קונים סרטים שהם אוהבים הם קונים סרטים לפי פונציאל ההצלחה הבורגני שלהם אצל הקהל. מחבואים ואלמודובר הם סרטים שמצליחים בכל העולם ואינם בגדר הימור של מפיץ. זו אינה רק שאלה של איכות הסרטים, אלא רמת ההסתכנות של המפיץ בניסיון להרחיב את הטעם הקולקטיבי. עד שיעשו צעד כזה איני רואה בהם מפיצים שהולכים לפי תשוקה או טעם מגובש כלשהו, אלא לפי משב הרוח המסחרי בעולם, וזו לא כזאת חוכמה.

  12. מיכאל גינזבורג 23 דצמבר 2011 ב - 3:21 קישור ישיר

    איתן, הזכרתאת טבריה עיר מגוריי ועשית לי חם בלב! 🙂 הבורגנות התל אביבית היא פלצנות לשמה, חבורת אנשים שגרים בבועה.
    זה ממש דוחה, האמת. איך אתם חיים ככה?

  13. ניר נ. 23 דצמבר 2011 ב - 10:41 קישור ישיר

    ט’ – קולנוע הוא עסק ולכן בבסיסו (בין השאר כמובן) עומדת חשיבה מסחרית מצד המפיץ. אני התגלגלתי אל הקרנה סגורה של “העור בו אני חי” – אולי אתה לא יודע איך מתנהג קהל ש”אוהב את אלמודובר” אבל לא מסוגל להתמודד עם דימויי הסרט הזה. זה היה קרקס של אנשים היסטריים. לצערי הרב אני נאלץ להגיד שבישראל של היום ההפצה של הסרטים האלו היא אמיצה. האמן לי שאני מתוסכל, ושבעיני יש רשימה ארוכה של יוצרים שאני חושב שצריך (בעניין תרבות הצפיה בקולנוע, או אם תרצה “נכסים” זמינים להקרנה) ושיש סיכוי יפה להצלחתם שאינם מופצים בארץ.

  14. ט 23 דצמבר 2011 ב - 11:57 קישור ישיר

    כתבתי לך כבר שחשיבה מסחרית היא לגיטימית לחלוטין, מה שמפריע פה זו הרומנטיזציה של רוה ושל המפיץ עצמו לאסטרטגיה השיווקית שלו. העור בו אני חי הוא אולי סרט “קשה” יותר של אלמודובר(מדוע? הוא לא קליל כמו אותו סרט מצליח שלו שעסק בנקרופיליה?) , אבל הוא עדין הימור בטוח. אין הפגנת אומץ בלהפיץ את הסרט החדש של אלמודובר, טוב ככל שיהיה. בנוף ההפצה המקומי נעשו מהלכים אמיצים שלא נעשו במדינות המתקדמות ביותר. הבעיה היא שמבקרי קולנוע הרתיעו את הקהל יותר מאשר עודדו אותו לראות את הסרטים הנ”ל. אפשר אפילו לומר שתו האיכות המזויף של לב מהווה את אחת הסיבות המרכזיות למה תעוזה היא ענין נדיר כל כך כשזה מגיע להפצת סרטים

  15. x 23 דצמבר 2011 ב - 17:22 קישור ישיר

    מעניין איך הגעת לכתבה הזאת…

  16. איריס 23 דצמבר 2011 ב - 22:49 קישור ישיר

    אני כאן רק בשביל הציטוט- בשדה החלומות נאמר: “If you build it, he will come” אבל כולם משתמשים בציטוט המוטעה….


השאירו תגובה ל - x