23 דצמבר 2011 | 12:30 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

"A Separation" ("פרידה"), ביקורת?

“פרידה” (A Separation) של אסגאר פרהדי הופך בשבועות האחרונים לסרט הזר המוביל במירוץ לאוסקר, הישג יוצא דופן לסרט אירני, בתקופה בה אירן היא מדינה נטולת לובי בינלאומי שיעמוד לצידה. הסרט כבר זכה בפרס דב הזהב בפסטיבל ברלין, בפרס אסיה-פסיפיק, ופרס הסרט הזר מטעם המבקרים של ניו יורק והנשיונל בורד אוף רוויו. מבקרי לוס אנג’לס הלכו צעד אחד קדימ ונתנו לו את פרס התסריט. אז הגיע הזמן לצפות בו ולכתוב עליו, לא?

 

פורסם ב”פנאי פלוס”, 21.12.2011

 

 

האם יש בכלל טעם לכתוב ביקורת על סרט שלרובכם אין שום דרך (חוקית) לצפות בו בארץ כרגע? לכאורה, לא. לכאורה, תפקידה של ביקורת בעיתונות הדפוס הוא להיות שימושית לקוראיה. וב״שימושית״ הכוונה על פי רוב היא לעזור לחובבי הקולנוע למיין את הסרטים המוגשים לפניו בכל שבוע נתון, בקולנוע או על המסך הביתי, לברור את הטובים מהרעים. האספירציה של בלוג זה – לפעמים, כשמצליח – היא לא להיות שירות צרכני אלא לנסות לנהל דיאלוג בין צופי סרט. בעולם מושלם הייתם קוראים את ביקורותיי רק אחרי הצפייה בסרט ומתווכחים איתי על האופן שבו אני חוויתי אותו. לעיתים אני מדווח לכם את חוויית הצפייה, לפעמים אני מציע קריאה או פרשנות של הסרט. אבל כך או כך, כדי לייצר דיאלוג סביב סרט אנו צריכים שהסרט יהיה מונח ונגיש לפנינו.

 

אבל, מצד שני, האם אפשר להתעלם מסרט שמסתובב בעולם כבר עשרה חודשים וצובר עוד ועוד מומנטום? וזאת רק משום הסיבה שהסרט, מסיבות טכניות כשלהן, לא הגיע להקרנות בארץ?

 

הסרט דנן הוא ״פרידה״ (״A Separation״) סרט איראני שזכה בפברואר האחרון בפסטיבל ברלין ובשבועות האחרונים גורף עוד ועוד פרסים ומועמדויות מטעם מבקרי הקולנוע באמריקה וכעת הולך ומסתמן שזה הסרט שמוביל לזכיה באוסקר לסרט הזר.

 

אז למה לא מגיע ״פרידה״ לישראל, הרי סרטים אירניים רבים הוקרנו בארץ ואף זכו להצלחה ולהערכה? הסיבה לכך, דיווח אבנר שביט ב״וואלה״ לפני שלושה חודשים, היא שמפיקי הסרט מסרבים למכור את הסרט להקרנות בישראל, לא בקולנוע, לא בטלוויזיה ולא בפסטיבלים. להבדיל מסרטים אירניים אחרים שהופקו כקופרודוקציות צרפתיות והגיעו להקרנות בישראל מטעם בעל הזכויות האירופי, ״פרידה״ הוא סרט אירני לחלוטין ויוצריו חוששים שאם יאפשרו את הקרנתו בישראל יבולע להם מטעם המשטר.

 

אז מה עושים? מי שספריית די. וי.די כמו זו של רשת “האוזן השלישית”, המתמחה בייבוא סרטים מחו״ל, סמוכה אליו ימצא את הסרט שם. האם אני יכול להמליץ לכם אף להוריד אותו באינטרנט? מה העניין המוסרי כאן? הרי למיטב ידיעתי אין לסרט בעלי זכויות מקומיים שהורדה באינטרנט תפגע בהכנסתם. יתרה על כן, אי הקרנתו של הסרט בארץ היא החלטה פוליטית, חרם פוליטי. כך שנגישות הסרט באינטרנט מאפשרת לנו לפעול באופן חתרני נגד החרם. ויש לכך גם ערך הומאני: עם כל אימת אירן שמחדירים בנו התקשורת והממשלה כל בוקר, מרגש לראות סרט כזה שמציג את האוכלוסיה האירנית בשיא אנושיותה, ומזכיר לנו ששם כמו כאן, אנשים הם אנשים. ושאוכלוסיה ומשטר אינם אותו דבר, וכשם שאנחנו מקבלים מהתקשורת דימוי שטני על אירן, כך בוודאי הם מקבלים דימוי דומה על ישראלים מהתקשורת האירנית, ואילו הסרטים, גם שלנו וגם שלהם, מציגים מציאות אנושית שונה לחלוטין מתעמולת המדינות. פלא שהסרטים מוחרמים?

 

אז על מה הסרט? סימין רוצה להתגרש מנאדר. היא רוצה להגר למדינה אחרת, למען עתיד בתם, והיא אף סידרה ויזה ואישור הגירה, אלא שהבעל רוצה להישאר באירן, לטפל באביו חולה האלצהיימר. בית המשפט לא משתכנע מטענותיה ולא מאשר את הגירושים. אז השניים נפרדים, סימין עוזבת את הבית, ונאדר נשאר לטפל בבת ובאב. כדי לעזור לו במטלות הטיפול הוא שוכר מטפלת שתדאג לאביו בזמן שהוא בעבודה. אני מודה, 20 הדקות הראשונות גרמו לי לתהות על מה כל הרעש סביב הסרט. עוד סרט עם בימוי ישיר מאוד ונטורליסטי העוסק בתלאותיהם של אנשים פשוטים. לא אהבתי את זה ברומנית, לא מחבב את זה גם בפרסית. אלא שעיקר הסרט מתחיל מעט באיחור אבל כדאי לחכות לו: דחיפה פזיזה ונמהרת של הבעל יוצרת תגובת שרשרת שמתפתחת למותחן משפטי מסחרר למדי, כשבתווך נמצאת הילדה הפקחית של הזוג, שגם צריכה להכריע עם מי מהוריה היא רוצה להישאר, והסוף פשוט מרהיב בעוצמתו המוגשת באנדרסטייטמנט נפלא. זה גם מעין “קריימר נגד קריימר” האירני (דרמת גירושין, מנקודת מבטו של הגבר הננטש), וגם סוג של “סיפורה קיו ז’ו” בטהרן (האזרח הקטן נגד מנגנוני הצדק והביורוקרטיה). אבל ההפתעה הגדולה היא שלעומת הפתיחה, שמציגה את האשה כמי שעשויה לעמוד במרכז הסרט, הסיפור נסוב בעיקרו סביב הגבר, ואני מתקשה להיזכר בעוד דמות גברית שהיתה כל כך סימפטית וטובת לב (אבל לא נטולת מגרעות) השנה בקולנוע.

 

הבמאי הוא אסגר פרהאדי, שזה הסרט הראשון שלו שאני רואה, אבל בעבר הוא הרבה לשתף פעולה עם התסריטאי מני חג’יג’י, שיצר ב-2006 את אחד הסרטים האירניים היותר משעשעים שראיתי, “גברים בעבודה”. חפשו גם אותו.

 

 

נ.ב:

אם “פרידה” אכן יזכה באוסקר לסרט הזר, זה יהיה פלא גדול משתי סיבות: האחת, אירן היא לא המדינה הכי אהודה גם באמריקה, לא רק בישראל; השניה, סגנון הסרט ריאליסטי ומחוספס למדי, מהסוג שקשישי הוליווד מתקשים לעכל ולחבב. הסרטים הזוכים בפרס הסרט הזר לרוב נראים קצת כמו אמריקאים בשפה זרה. יש סיכוי ש”פרידה”, למרות כל הפרסים המקדימים, יזכה ליחס שקיבל “4 חודשים, 3 שבועות ויומיים” הרומני, שזכה להילולי המבקרים, אבל האקדמיה לא טרחה אפילו לתת לו מועמדת. אם כי, אלה סרטים שונים ה”ריאליזם” ו”החיספוס” דמים רק למראית עין. מרגע שנכנסים לתוך “פרידה”, הוא הופך למותחן משפטי מרתק ומשוחק לעילא, שאפילו הפנסיונרים בהוליווד אמורים להתרגש ממנו (ולהיזכר ב”קריימר נגד קריימר”, כאמור). אבל, בכל זאת, סרט אירני – לכן, יש בי עדיין תקווה שבניגוד למה שמצופה כרגע, דווקא ״הערת שוליים״ יעשה היסטוריה מקומית ויזכה, למרות שהאירני הוא כרגע הפייבוריט.

נושאים: ביקורת, בשוטף

4 תגובות ל - “"A Separation" ("פרידה"), ביקורת?”

  1. צביקה 23 דצמבר 2011 ב - 13:19 קישור ישיר

    מסכים לחלוטין. סרט מצוין, מהטובים שנעשו השנה, שגם בוחן מחדש לגמרי את מושג האמת. גם כשהצופה (כביכול) עד לאירועים, אנחנו מגלים שאין דבר כזה אובייקטיבי, וזהו לדעתי ההישג המשמעותי ביותר של הסרט. ואני מסכים איתך – יש לי תחושה שלמרות ה’באז’ סביבו (וזכייה די בטוחה בגלובוס הזהב), באוסקר הזר הוא לא יזכה. הוא אולי מזכיר את “קרמר נגד קרמר” אבל חסר את הפן הרגשני שלו, שקיים בכל הסרטים זוכי האוסקר הזר בשנים האחרונות (ולדעתי גם ב”הערת שוליים”).

  2. איתן 23 דצמבר 2011 ב - 15:47 קישור ישיר

    1. טרם ראיתי. אולי באמת אסור ל”אוזן השלישית”
    2. תהייה: האם עשית קופי/ פייסט מ”פנאי פלוס” As is? בשורה ה-5 אתה כותב: “האספירציה של בלוג זה…”. בלוג? פרינט?
    3. אני כתבתי כבר מזמן: “פרידה” האיראני הוא “ואלס עם בשיר” או “סרט לבן” של השנה. הוא הסרט הפייבוריט לזכייה – והוא לא יזכה. עם זאת – אין סיכוי בעולם שהוא לא יהיה מועמד. הרי בעקבות אותה פשלה רומנית, המציאו את חוק “4 חודשים וגו'”. דרך אותו חוק הגיע “שן כלב” היווני (הבזוי, לטעמי) למועמדות. ועם כל הרצון הטוב – מכיוון שהקטגוריה הזו די צפופה, יש סיכוי לא קטן ש”הערת שוליים”, עם כל ההערכה שיש כלפיו, לא יהיה מועמד בכלל.

  3. לביא 25 דצמבר 2011 ב - 2:31 קישור ישיר

    קשה לי להאמין ש”הערת שוליים” יזכה באוסקר, וכמו שכתב איתן גם קבלת מועמדות תהיה משימה קשה. יש כל כך הרבה סרטים בולטים השנה שמתמודדים על החמישייה הזרה, חלקם גדושים בכמויות מסחריות של רגש, שלסרט מיוחד ולא סינטמנטלי כמו של סידר יהיה לא קל לפלס את דרכו ללבבות המצביעים. וכמובן שידוע שאין דבר שהאקדמיה אוהבת יותר מרגש. המון רגש. מלבד החשודים המיידים: “בחשכה”, “פרידה”, “חוף מבטחים”, “טרה פרמה”,”מיס בלה” ו”הכרזת מלחמה” ראיתי כמה סרטים מרגשים עם פרופיל יותר נמוך אבל עם כמויות אדירות של רגש שיכולים בקלות לזכות בקולן של דודות האקדמיה ולקבל מועמדות, כשהחמוד והמרגש שבינהם הוא נציג קולומביה “הצבעים של ההר”.
    אני אישית הכי אהבתי את “הכרזת מלחמה” הצרפתי. מיוחד, מלא אנרגיות, מקורי ומרגש.

  4. גיא 29 דצמבר 2011 ב - 22:50 קישור ישיר

    אני חייב לציין שכל קשקושי החרמות והפוליטיקות אוסקר למיניהן הרבה פחות מעניינות מהסרט הנפלא הזה (סרט השנה שלי!). מה עם ביקורת קולנועית על הסרט??? רוצו לראות.


השאירו תגובה ל - צביקה